זכויות אדם זה לא הכל

יש לברך על הרחבת מעגלי הפעילות והפרופיל הפוליטי של השמאל, ועל היכולת לעבוד תחת עניין משותף. אבל יש גם מקום לביקורת על הדומיננטיות של נושא זכויות אדם ועל ההגמוניה שהוא הולך ותופס בשיח בישראל
דניאל רוזנברג

המושג "זכויות האדם" זוכה לעדנה מחודשת בשמאל הישראלי בתקופה האחרונה. מצעד זכויות האדם השני, שנערך החודש בהשתתפות עשרות ארגונים, יחד עם הופעת תנועות רבות שמעלות על נס את עניין זכויות האדם, הם ממאפייניה של מגמה זו. הולך ומסתמן כי זכויות האדם הופכות לדגל תחתיו פועלות תנועות שונות בעלות עניינים שונים, דגל שמגדיר את הפעולה הפוליטית המשותפת של חלקים הולכים ומתרחבים בשמאל.

בזמן שיש לברך על הרחבת מעגלי הפעילות והפרופיל הפוליטי של השמאל, ועל היכולת לעבוד תחת עניין משותף, יש גם מקום לביקורת על הדומיננטיות של עניין זכויות אדם ועל ההגמוניה שהוא הולך ותופס בקרב השמאל הישראלי.

היסטוריה בעייתית

המסמך החשוב ביותר המגדיר את זכויות האדם הוא "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" (The Universal Declaration of Human Rights), שפורסמה על ידי ארגון האומות המאוחדות ב-1948. מסמך זה שואב ממסורת אינטלקטואלית ופילוסופית ענפה, בעיקרה רעיונות הנאורות של המאה ה-18 והוא נכתב ואושרר בידי העצרת המרכזית של האו"ם בראשיתה של המלחמה הקרה, כאשר כל אחד מהצדדים עושה במסמך שימוש על מנת להציג את יתרונותיו האידיאולוגיים. התוצאה היא טקסט שרחוק מלהיות אחיד מבחינה רעיונית, ושמכיל ערבוב של רעיונות ליברליים, סוציאליסטיים, דמוקרטיים וקהילתניים כאחד. דוגמה טובה לכך היא הסתירה בין הזכות לרכוש, שמובטחת על ידי סעיף 17 של האמנה, לבין הסעיפים הכלכליים-חברתיים שלה, שמופיעים לאורך חלקה השני.

מאז ניסוח אמנת זכויות האדם האוניברסלית, היא נהפכה לנשק פוליטי במאבק הבין-גושי. זכויות האדם של אומות שדוכאו תחת הגוש הקומוניסטי נהפכו לדגל פוליטי שאותו נשא המערב בגאון, בזמן שברית המועצות עשתה גם היא שימוש רטורי נרחב (וסלקטיבי למדי) באמנה על מנת לנגח את המערב הקפיטליסטי.

ארגון "משמר הלסינקי" (Helsinki Watch), למשל, שנוסד ב-1978 ושנודע יותר בשמו המאוחר "משמר זכויות האדם" Human) "Rights Watch"), הוקם כדי לנטר ולפקח על הפרת זכויות אדם ברחבי הגוש המזרחי ובמדינות הקשורות בו. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הידוע הוא עוד דוגמה לארגון גדול וממוסד שמעמיד בראש מעייניו את הדאגה לזכויות האדם בעולם.

החל מסוף שנות ה-70 נהפך עניין זכויות האדם לאמצעי קונקרטי מאוד שמצדיק חלקים ממדיניות החוץ האמריקאית. הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר הכניס את מושג זכויות האדם לשיח של יחסי החוץ והעניק לו מקום מרכזי בפעולותיו. כך, למשל, הוסרה באותה התקופה התמיכה האמריקאית מהשאח האיראני בשל הפרת זכויות האדם הנרחבות תחת שלטונו, צעד שאפשר את המהפכה החומייניסטית של 1979. הפרות זכויות אדם מצד משטרים שמאליים באמריקה הלטינית נהפכו לעילה להתערבות אמריקאית ביבשת, שהביא בעקבותיה הפרות גרועות הרבה יותר.

בשנות ה-90, היתה זו כמובן ההתערבות הצבאית של ברית נאט"ו במדינות הבלקן, שנעשתה במטרה להפסיק את הפרות זכויות האדם מצד המשטר הסרבי (רוואנדה, שבה התרחש באותן שנים רצח עם במימדים עצומים, זכתה ליחס אחר, אדיש הרבה יותר).

בעשור האחרון המשיכו זכויות האדם לשמש כנשק אידיאולוגי במערכת הגיאו-פוליטית, שבו עושות שימוש מדינות דמוקרטיות ולא-דמוקרטיות כאחד. ארה"ב הצדיקה את המלחמות בעיראק ובאפגניסטן במונחים הלקוחים בחלקם הגדול משיח זכויות האדם, בזמן שמדינות כגון סין ואיראן עושות בעצמן שימוש נרחב בשיח זה על מנת לנגח את ארה"ב, ישראל והמערב על הפרות זכויות האדם שהן מבצעות. כל זאת מתרחש בזמן שחבל דארפור, שבו מתבצעים בשנים האחרונות מעשי טבח מפלצתיים, לא הופך לעניין פוליטי משמעותי פשוט מחמת חוסר העניין של המעצמות.

אנליזה של זכויות האדם

יחד עם עלייתו של מושג זכויות האדם למרכז הזירה הפוליטית, הוא נעשה מושא לביקורת של הוגים ואינטלקטואלים ביקורתיים רבים, החל מחנה ארנדט ועד סלבוי ז'יז'ק. כותבים אלה מצביעים על פריכותו של מושג מופשט כגון זכויות האדם ועל ערפולו המושגי, וכמו כן על כך שלעתים קרובות עלול מושג "אוניברסלי" מסוג זה לשמש ככסות לפוליטיקה פרטיקולרית למדי, המקדמת אינטרסים צרים בלבד. כדי להבין ביקורת זו, יש לפרק את מושג זכויות האדם לגורמיו ולהבינם לחוד.

ראשית, יש להבין את מהותו של מושג הזכות. זכות אינה ארטיפקט מופשט, אלא פריט משפטי-פוליטי שמגדיר את התנהלות הריבון (לצורך העניין, המדינה) ביחס לנתיניו (האזרחים). הזכות קובעת את גבולותיו של הריבון ומציבה מחסומים למעשיו. כך, למשל, מגדירה הזכות לחיים את ההגנה על חיי הפרט ומונעת מהמשטר לקחת אותם או לפגוע בהם באופן שרירותי. הזכויות הן אמצעי המגן שבו משתמש האזרח על מנת לשמור על קיומו הפרטי, ועל מנת לאפשר השתתפות סבירה ומשוחררת מתנאים של כפייה והשתקה בספירה הציבורית.

מגילת זכויות, אם כן, מהווה את הקשר שבין מדינה ריבונית ספציפית לבין גוף אזרחים ספציפי. מדינה אחת לא יכולה להעניק זכויות לנתינים של מדינה אחרת, ובאותה מידה גם אינה מורשית לעשות זאת (מאחר והיא מייצגת את העם הריבוני המסוים ומוסמכת לדאוג לענייניו שלו בלבד). לדבר על זכויות המוענקות לא על ידי מדינה או גוף ריבוני אחר הן, אם כן, חסרות משמעות; בדיוק כפי שקשר הורות מסמן יחסי הורים ביחס לילדיהם, כך מסמנת הזכות יחסים בין נתינים בקבוצה מסוימת לבין הגוף הפוליטי אותו הם מכוננים.

מכאן ניתן להבין גם את חלקו השני של מושג זכויות האדם, הוא ה"אדם". מאחר ואדם, ככזה, הוא יצור חסר נתינות פוליטית, לא תהיה לו, ככזה, אף זכות המוענקת לו מתוקף היותו אדם. האדם כאדם לא יכול לדרוש זכויות מאף ריבון אלא רק מהטבע, או מריבון עולם. לאדם מוענקות זכויות רק מתוקף היותו חלק מיחס פוליטי מסוים, הוא לרוב היחס האזרחי.

בזמן שהתיאוריה של זכויות האדם רואה את שימורן של אותן זכויות כתפקיד המוטל על החברה האזרחית (הגלובלית או המקומית), נראה שזכויות הן תמיד קבועות ביחס פוליטי כלשהו בין הריבון לבין נשלטיו. החברה האזרחית, המוגדרת באופן מהותי כזירה נטולת כפייה והפעלת כוח, אינה המיקום המתאים לקיום ולהבטחה של זכויות מסוג כלשהו, שניתנות ונשמרות, ברובם ככולם של המקרים, כחלק מתהליך המכיל כוח וכפייה (לפחות באופן פוטנציאלי). באופן דומה, התהליך המשפטי שאמור גם הוא להוות בסיס איתן לדין ההומניטרי ולמצע הכולל הגנה על זכויות האדם, לא מצליח לעתים קרובות בתפקידו, ועומד לרוב בכפוף לאינטרסים פוליטיים כאלו ואחרים.

ואכן, כפי שמלמדת ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, פרטים וקבוצות שמנועים מקבלת זכויות אזרחיות, אנשים שנותרו רק "בני אדם", לרוב נשארים נטולי כל זכות שהיא. בקטגוריה זו ניתן למנות פליטים, מהגרי עבודה (במיוחד מחוסרי האשרות מביניהם) ותושבים של גופים פוליטיים הנמצאים בתהליך התפוררות. אדם שנותר ללא קהילה פוליטית, ושנותרו לו רק זכויות אדם, לרוב לא יכול לדרוש דבר מלבד חסד הומניטרי, שממהר או לא ממהר להגיע, בהתאם לשיקולים אינטרסנטיים כאלה ואחרים, או לפי יד הגורל.

הקטגוריה של זכויות האדם, אם כן, היא בעייתית ביותר מבחינה פוליטית. בזמן שניתן, בעולם של זמננו, להסכים על קונצנזוס מסוים ביחס לזכויות מסוימות החלות באופן אוניברסלי (למשל, הזכות לחיים, לחופש ממעצר שרירותי, לחירות הביטוי והמחשבה וכדומה), קשה מאוד להגדיר איך, כיצד ועל ידי מי ייאכפו זכויות אלה. מאחר ולא ניתן באופן מעשי לכונן גוף בינלאומי העוסק בשיטור ובפיקוח בשם זכויות האדם, לו סמכויות אכיפה – במילים אחרות, כוח צבאי – נשארות זכויות האדם בגדר מילים בעלמא.

זכויות האדם בישראל

הנושא הפוליטי החריף ביותר בישראל הוא ההחזקה בשטחים הכבושים והשליטה על העם הפלסטיני. נושא זה הוא שמגדיר את קווי המתאר של המערכת הפוליטית הישראלית, את מחנותיה ואת האופן בו מתנהל השיח הפוליטי בישראל. הכיבוש הוא כמובן סוגיה של זכויות אדם. זכויותיהם של הפלסטינים נפגעות על ידי משטר הכיבוש כמעט באופן יומיומי, מהזכות לתעסוקה, עד הזכות לחופש תנועה ולקבלת טיפול רפואי וכלה בזכות לחופש ממעצר שרירותי ואף הזכות לחיים. מבחינה הומניטרית, לא ניתן להכחיש כי הכיבוש מהווה סכנה להתנהלות התקינה של חייהם של הפלסטינים.

עם זאת, יש להסתכל על הדברים גם מנקודת המבט הפוליטית גרידא. דרישותיהם של הפלסטינים, כפי שאלה מנוסחות לפחות מאז שנות ה-60, עוסקות בהגדרה עצמית ריבונית (בגבולות ובתנאים משתנים, כמובן), שהיא דרישה פוליטית ממעלה ראשונה. אין לקריאה להקמת מדינה ריבונית דבר וחצי דבר עם השיח ההומניטרי, שבמהותו עוסק במושגים אוניברסלים, הלוקחים כאבן הפינה שלהם את האינדיבידואל (ולעתים את המשפחה והקהילה) ולעולם לא את הקולקטיב הפוליטי. השאלה מי יזכה לנהל את חייהם הפוליטים של הפלסטינים, ואם תהיה זו ישראל או המנהיגות הפלסטינית, צריכה להיות מובחנת מהשאלה כיצד יחיו הפלסטינים ובאילו תנאים.

יתר על כן, מאז 1967 לוקחת לעצמה ישראל את החירות לנהל את חייהם של הפלסטינים ולהשגיח עליהם. הדאגה לפיתוחם הכלכלי של שטחי הגדה והרצועה, למשל, היתה נושא שעמד במוקד השיח הפוליטי אודות יחסי ישראל והפלסטינים. התזה המרכזית של שיח זה, כפי שנחשף במספר חיבורים שהתפרסמו לאחרונה, היתה כי הפלסטינים יראו כי טוב לחיות בצל הכיבוש הישראלי בזמן שהם זוכים לרמת חיים הולכת וגבהה וינטשו עקב כך את שאיפותיהם הפוליטיות. כך הפכה הכלכלה, כחלק מהשיח ההומניטרי, לאחד מאמצעי הלגיטימציה של הדיכוי הפוליטי בשטחים הכבושים. רעיון כגון "השלום הכלכלי", שאותו מקדם נתניהו, הוא מעין גלגול מאוחר של התזה ההומניטרית המצוינת לעיל, כאשר את גרסתה הקיצונית והגרוטסקית ביותר ניתן למצוא בחישובי הקלוריות הידועים לשמצה שמנגנון הביטחון הישראלי מקצה לתושבי רצועת עזה.

בנוסף לזאת, אנו עדים בשנים האחרונות לצמיחה מאסיבית של החברה האזרחית, על מוסדותיה וארגוניה, בשטחים הפלסטינים. גופי חברה אזרחית אלה מדברים אמנם לעתים בשפת הפוליטיקה הריבונית, אך לעתים קרובות יותר עוסקים בהגנה על זכויותיהם של פלסטינים כפרטים, כקבוצות חברתיות, כנשים, כעובדים וכדומה. ארגונים אלה לרוב לא פועלים בזירה הפוליטית הפלסטינית, אלא במוקדים שונים, כגון התקשורת והמשפט הבינלאומי. עדות למשקלה ההולך והגובר של החברה האזרחית בשיח הפוליטי הפלסטיני ניתן למצוא בקמפיין הקורא לחרם כולל על ישראל, שמקודם על ידי קואליציה של ארגוני חברה אזרחית פלסטינים ובינלאומיים. הולך ונראה, אם כן, כי התחזקותה המשמעותית של הפעילות במסגרת החברה האזרחית הפלסטינית הוא צדו השני של כשלונם של המוסדות הפוליטיים לנהל באופן משביע רצון את ענייניהם של הפלסטינים, ובמיוחד את המשא ומתן עם ישראל על עתיד המדינה הפלסטינית.

בתוך שטחי ישראל ניתן לזהות מגמה דומה ביחס לפוליטיקה ולחברה האזרחית. בעוד שהאמון הכללי בפוליטיקה המוסדית נמצא בצניחה מתמדת, מתחזקת החברה האזרחית ועמה שיח זכויות האדם, שזוכה לקרדיט בתור גורם חוץ-פוליטי ובמידה רבה א-פוליטי. לא נדיר למצוא בשורות השמאל הישראלי ארגונים ופעילים שיתנערו מרוב סוגי הפעילות הפוליטית המסורתית ואף מפוליטיקה "לאומית" בכלל, ויפנו בלהט לנושאים מקומיים ונקודתיים, שניתנים לפתרון באמצעות שימוש בשיח זכויות האדם.

את שורשיו של תהליך זה ניתן למקם בשנות התשעים, בשנים שבהן נחשב הקונפליקט עם הפלסטינים והכיבוש לעניינים "פתורים", מכאן שניתן "לעבור הלאה" לנושאים אחרים. בתקופה זו צץ סט של נושאים שזכו לכינוי "אזרחיים", שבמהותם מוגדרים ככל מה שלא קשור להפעלת כוח וליחסי החוץ של ישראל. השמאל, שבחלקו הגדול אימץ שיח זה באופן נלהב, זכה לתבוסה סוחפת, ולא בכדי, ברגע הקריסה של הסכמי אוסלו באינתיפדה השנייה. תהליך זה היה שזור בהפיכתו של השמאל למעורב בארגונים שומרי זכויות, ביניהם עמותות וארגונים התלויים בפרקטיקות תקשורתיות ומשפטיות.

בזמן שאסטרטגיה זו התאימה במידה רבה לניהול מסעות שידול ופתרון בעיות נקודתיות, היא לא יכלה להחליף פעולה פוליטית קולקטיבית, המעמידה במרכז לא עניינים נקודתיים אלא שינוי פוליטי ומשטרי. בזמן שעתירות לבג"צ וכדומה חשובות בהגנה על זכויותיהם הפרטיות של אינדיבידואלים וקבוצות, ובחסימה של המרחב הפרטי מפני התערבות שלטונית, הן לא יכולות להחליף את המרחב הציבורי והפוליטי.

השמאל לא לבד

עם זאת, השמאל אינו היחיד שאימץ את שיח זכויות האדם. זרמים פוליטיים רבים, שמבקשים להפחית במידה רבה ואף לנטרל את יכולתם של אזרחי ישראל הערביים להשתתפות פוליטית שוויונית, עושים זאת תחת עילה של היצמדות לשיח הליברלי של זכויות האדם. כך, למשל, הכריזה ציפי לבני לאחרונה כי בעוד ערביי ישראל יזכו בישראל לזכויות מלאות בתור פרטים, את "שאיפותיהם הלאומיות יוכלו לממש בפלסטין". באופן דומה, מגבשות תנועות כגון "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" מצעים המכילים בתוכם הכלה של זכויות האדם, באופן ישיר כמו גם משתמע, יחד עם חיסול הלכה למעשה של זכויותיהם הפוליטיות של אזרחי ישראל הערבים ככאלה. באותו זמן, מציעים החלקים השמרניים יותר של השמאל הציוני, כגון "השמאל הלאומי", אינטגרציה של ערביי ישראל באמצעות השוואת תנאיהם החברתיים והכלכליים, דבר אשר יהפוך אותם, כך טוען מצע התנועה, לפטריוטים ציונים נאמנים. בלשון מניפסט השמאל הלאומי – "ביוב תחילה".

במלים אחרות, ניתן לסכם את הבעיה העומדת בראש סדר היום הציבורי בישראל ככזאת ששייכת לא לתחום זכויות האדם, אלא לתחום זכויות האזרח. הצעות החוק המועלות תדיר בכנסת, בסגנון שבועת הנאמנות, תקצוב מוסדות תרבות "פטריוטיים", איסור איזכור הנכבה הפלסטינית וכדומה, לא פוגעות באופן מובהק בזכויות האדם, אך מאיימות באופן ישיר על המרחב הציבורי בישראל ועל היכולת לקיים אזרחות שוויונית ושיח פוליטי משותף וחופשי. העברת חברת הכנסת חנין זועבי מתפקידה, בשל השתתפותה במשט לחופי עזה, לא מהווה פגיעה בזכויות האדם שלה או של הפלסטינים, אך מהווה פגיעה אנושה בייצוג הפוליטי של אזרחי ישראל הערבים, דבר שקשור ישירות לזכויות האזרח שלהם.

השמאל, שבחר באופן מודע בזכויות האדם. כלומר, בדאגה לזכויותיהם של פרטים אוניברסלים ולא של קולקטיבים לאומיים, יהיו אשר יהיו, לא מסוגל להתמודד באופן אפקטיבי עם שיח פוליטי מסוג זה. בזמן שטיפול בעניינים מוניציפאליים, כגון הזנחת התשתיות במגזר הערבי או טיפול באבטלה הגבוהה זוכה לקונצנזוס, נהפכים לעניינים עקרוניים, כגון מהותה האתנית של מדינת ישראל והצורך בדמוקרטיה שוויונית יותר, לאבני נגף המסולקות מהשיח הציבורי. שיח זכויות האדם יכול אמנם להבטיח טיפול הוגן ומפלה פחות ברמה הבירוקרטית, הכלכלית והתרבותית, אך על מנת לפתור את הדילמה בה עומדת מדינת ישראל ולהבטיח זכויות פוליטיות מלאות לאזרחי המדינה, יש צורך בפעולה פוליטית המעמידה במרכזה את זכויות האזרח והלאומיות השוויונית, ולאו דווקא פניה לאוניברסלים מופשטים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יריב מ

    הרואה גם בזכויות פוליטיות מנימליות – הזכות להשתתף בהליך הפוליטי ובמשילות – זכות יסודית, ואף חלק מזכויות האדם המכונות לעיתים זכויות האזרח (למרות שפה הסוגיה היא הזכות להיות אזרח או סובייקט פוליטי במקום הולדתך).

  2. יונתן

    הרי שלעם היהודי יש זכות פוליטית להיות ריבון במדינתו בדיוק כפי שדורשים זכות זאת לעם הפלסטיני ואז הכרזות כמו ההכרזה של לבני (זכויות אישיות כן,מימוש לאומי בפלסטין) היא הכרזה לגיטימית.

  3. יריב מ

    חולק עליך, בדמוקרטיה ההפרדה מאוד מטושטשת בין זכויות לאומיות-קולקטיוויות ובין זכויות אישיות (במידה והם אכן כוללים את כל הזכויות הפוליטיות האישיות כולל להיות מועמד לראשות הממשלה ולהתאגד בארגונים פוליטיים, ותאגד תחת אמונה במוצא משותף, שפה משותפת וכו'). לכן השאלה היחידה המכרעת היא מפת ההצבעות. אם יצביעו לכנסת רוב של יהודים המאמינים שיהדות איננה לאום, למשל, גם לאומיות זו לא תזכה לביטוי בישראל. לאומיות היא תוכן סימבולי-חברתי, זכויות עוסקות בעיקר בעקרונות המסדירים את מרחב האפשרויות הלגיטימי לממש תכנים שונים.

  4. אורי זקהם

    נעשה שימוש גם באמנות נוספות הקשורות להכרזה. למשל, האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, והאמנה בדבר זכויות כלכליות, סוציאליות ותרבותיות. אמנות אלה מסתכלות על האדם אבל גם על האדם בקבוצה. באמנה האחרונה שהזכרתי, סעיף 11 שולל הריסת בתים.