של מי הבית הזה

פגישה בחיזמה

ביום ראשון השבוע נדחסו רסיסי מחנה השלום הישראלי וכמה נספחים לשני אוטובוסים שנשכרו על ידי מטה יוזמת ז'נבה ויצאו לרמאללה לפגוש את שארית מחנה השלום הפלסטיני, כלומר את הנהגת אש"ף והרשות הפלסטינית במוקטעה ברמאללה. הצטרפתי אליהם במחסום חיזמה מצפון לירושלים. עד שהגיע האוטובוס עם הרסיסים ניתנה לי עוד הזדמנות חינמית לצפות בשגרת המציאות. זרם מכוניות מעורב, ישראלים ופלסטינים תושבי מזרח ירושלים, חלף בשני הצדדים כמעט ללא הפרעה עד שדהייטסו חבוטה אחת שעשתה דרכה החוצה, לגדה, נעצרה על ידי שוטרי מג"ב.

הנהג, מוחמד רביע, תושב שכונת שועפאט (מזרח ירושלים), התבקש לצאת ולפתוח את הבגאז', לתת תעודות ורישיון. הכל בסדר. "למה המגבר של האוטו ככה?" חוקר המג"בניק. מוחמד מתרגז, "מה אכפת לך מהמגבר שלי, תעשה את העבודה שלך וזהו". מגבני"ק: "אתה צועק עלי? תוציא את מה שיש לך בכיסים!" מוחמד: "למה אתה אומר לי להוציא את הדברים שלי מהכיסים באמצע הכביש. אם אתה רוצה לעשות עלי חיפוש תיקח אותי לתחנת המשטרה. לא לפני כל האנשים שעוברים פה". מג"בניק: "מה אתה מנופף את הידיים. אתה רוצה להתקיף אותי? עכשיו תחכה". והוא חיכה. בזמן הזה המג"בניק וחברתו המג"בניקית יושבים בטנדר שלהם. "עכשיו תחכה", היא לא פעילות ביטחונית. היא ענישה ללא משפט – צורת הטרטור הכי נפוצה במחסומים.

מוחמד עכשיו באמת עצבני. מהמחסום הוא יכול לראות את הבית שלו אבל הוא לא יכול לזוז מהמקום. הוא מתקשר בינתיים למעסיק שלו, בסופרמרקט של ההתנחלות אדם, שיבוא מהר "לזיין את המג"בניק הזה". יש לו הרבה ביטחון עצמי למוחמד הזה.

בשבוע שעבר השתתפתי במפגש עיתונאים ישראלים ופלסטינים במזרח העיר. במהלך השיחה על "הצד החזק" ו"הצד החלש" במשוואה התפרץ אחד העיתונאים הפלסטינים: "תשכחו מזה שאתם עדיין הצד החזק. נכשלתם מול חיזבאללה בלבנון, לא הצלחתם לשבור את חמאס בעזה, נכשלתם בטיפול במשט התורכי ונכשלתם בטיפול בשריפה בכרמל. הפלסטינים הם מאד פוליטיים, אתם חושבים שהם לא מבינים שהזמנים השתנו. הם כבר לא מפחדים מכם".

גם מוחמד הבין כנראה שהזמנים השתנו, אחרת אי אפשר להסביר כיצד עובד הסופרמרקט הזה נאבק על זכויותיו בנחישות כזאת. אבל הנחישות שלו לא עוזרת מול הריבון האמיתי בשטחים – החייל/שוטר במחסום. עבורם המחסום הוא הבית שלהם ואף אחד לא יגיד להם מה לעשות. אני מנסה להתערב. "מה זה העניין שלך? תתרחק!" הוא מצווה עלי. הנה מתקרב סיוע; ח"כ ניצן הורוביץ וח"כ לשעבר מוסי רז שגם צריכים לעלות על האוטובוס לרמאללה. המג"בניקים מתרככים ומחזירים למוחמד את התעודות. שגרה.

פגישה בעזה

כמו היו אלה ימים של שגרה, ממתינות הניידות של המשטרה הפלסטינית בפאתי מחנה המנהל האזרחי בבית אל. קצת לפני המחנה הציבו המתנחלים שלט שמתמצת את הסיפור של המקום הזה. הנה:

הניידות הפלסטיניות מלוות את שני האוטובוסים הישראלים בשקט, ללא סירנות, רעש וצלצולים מיותרים, אל לב המוקטעה. רמאללה היא עתה הבית הלאומי של הפלסטינים והמוקטעה המשוקמת היא חדר המצב. מתחם השלטון הפלסטיני שוקם מאז עזב ערפאת את לשכת הנשיא ועבר להתגורר בסמוך. כמה עשרות מטרים מאולם הכנסים שאליו מובל העדר הקטן של פעילי השמאל הישראלי, שוכב עכשיו הראיס הראשון ששיגע את העולם, במנוחת עולמים, תחת מצבת אבן זמנית, עד שיועברו עצמותיו למשכן של קבע בהר הבית בירושלים, שבה לטענתו נולד, אך כמו בכל דבר הקשור לסכסוך גם על אמיתות הטענה הזאת יש ויכוח.

הלוויות, למתבונן מהצד, חוזרות על עצמן. לא ההלוויה ההיא. באותו אחר צהרים של יום שישי חורפי בשנת 2004 המתנתי עם כמאה אלף פלסטינים מוכי הלם ועוד כמה עשרות ישראלים שהגיעו לקבורת ערפאת בשני אוטובוסים (מאז שנת 2000 נראה כי אפשר להכניס את הגרעין הקשה של השמאל הישראלי לשני אוטובוסים ועוד ייוותרו כמה מושבים פנויים). כל גגות הבתים מסביב למוקטעה והמרפסות נראו כמו כוורות דבורים עמוסים בנחילי אדם. ברחבת המסדרים ההרוסה שהוכשרה בבהילות לנחיתת המסוקים המצריים, הצפיפות היתה בלתי נסבלת, אך איש לא התלונן. כולם חיכו במתח למכונות הברזל המעופפות שיחזירו את הראיס המת הביתה.

שעתיים אחרי שהמון עצום פרץ את שערי המוקטעה, כשהוא מדלג מעל החומות והודף את השוטרים הרבים, הופיעו המסוקים המצריים והחלו להנמיך מעל גוש האדם. לפתתי חזק את מצלמת הווידאו כשהמסוק עם גופת הראיס ירד מעל ראשי וניסיתי לא להרפות מהאחיזה גם כשהסערה שיצר הרוטור הענק השכיבה את כולם על האדמה. בעיני רוחי ראיתי את כנפי ההיסטוריה נוחתות ממעל והן כבדות ומחשיכות את העתיד לבוא. מסביב ירו השוטרים הפלסטינים המתוסכלים, כמו להבריח את השדים, מטחי אש מטורפים ששרקו מסביב לאוזניים. היו נפגעים.

אפשר להאמין שרבים מאלה שמילאו באותו יום את רחבת המוקטעה קיוו שהעתיד ייראה אחרת. גם אנחנו האמנו כשיצאנו עשרה חורפים לפני כן לפגוש את ערפאת בעזה. הראיס הגיע זה עתה לשטחים מתוניס וקבע את מרכז שלטונו בעזה תחילה. התקוות נסקו לאוויר. ד"ר ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר היו שמות שאיש עדיין לא שמע עליהם ברחוב הישראלי וברחוב הפלסטיני התחילו המנגנונים החדשים של ערפאת לטפל בהיסוס במתנגדי התהליך.

מהקבוצה שלנו אז אני זוכר ארבעה; אורי אבנרי, ירון לונדון, דן אלמגור ואחד שנפצע קשה מאד בפיגוע באוטובוס קו 405 שהתרחש ב-6 ביולי 1989. המפגע, פועל פלסטיני ממחנה הפליטים נוסיראת שברצועת עזה, הצליח להסיט את ההגה של הנהג והאוטובוס התדרדר לתהום ליד נווה אילן. 16 נוסעים נהרגו. נדמה לי ששמו של הבחור הזה היה אברמסון. הפיגוע באוטובוס הרס את חייו. הוא נותר משותק מצווארו ומטה. אבל אז הוא לקה במה שידוע בספרות הפופולארית כ"תסמונת שטוקהולם"; הזדהות נפשית ואמפטיה קיצונית של הקורבן כלפי החוטף או המענה שלו. הוא הפך לבן בית בלשכת ערפאת, למעשה אומץ על ידו.

הובלנו ברחובות עזה בתוך שיירה דוהרת של מכוניות צבא ומשטרה שאורותיה הבהבו והסירנות פעלו במלוא העוצמה. נדמה היה שמארחינו משתדלים לנצל עד תום את צעצועי השלטון שזה עתה קיבלו. שלושה דברים נחרטו בזיכרוני מהפגישה ההיא עם ערפאת; כפות ידיו הלבנוניות והרכות ולחיצת ידו הרכרוכית של האיש שנודע במקומותינו כאיש עם דם על הידיים. החבורה הישראלית ישבה סביב לשולחן ארוך והקשיבה להרצאתו הארכנית על המצב, אבל מבטו של ערפאת התמקד רק באיש אחד. בדן אלמגור. יכולתי להבין למה. עיניו של אלמגור כמו אלו של ערפאת היו קופצניות ומלאות הבעה ליצנית, קרקסית. ערפאת התמגנט אל אישוניו של אלמגור ופיתח איתו מגע בלתי אמצעי – מגע עיניים. נדמה שישבנו שעתיים סביב לשולחן, אך ערפאת היה נטוע עמוק בפרצופו של אלמגור, שאולי היה יכול להוציא מזה שיר. "..וביניהם כוונה עמוקה, פנימית. שאינה מפוזרת שאינה המונית; קיימו מגע עיניים…" (רונה קינן)

בימים ההם שימשתי מנכ"ל ארגון "בצלם" ובתוקף תפקידי חשתי חובה לשאול את ערפאת, שעסק אז בהקמת אין ספור מנגנוני ביטחון שהתחרו זה בזה, שאלה מתחום זכויות האדם. "יש הטוענים, אדוני הראיס, כי מנגנוני הביטחון בראשותך מבצעים הפרות קשות של זכויות האדם, מעצרים ללא משפט, עינויים וכדומה", פתחתי. באותו רגע כאילו הכישני נחש. אברמסון, הניצול מהפיגוע באוטובוס, שישב מולי, חרק את שיניו וחירחר לעברי, שלא אעיז להביך את הראיס בשאלותי החצופות. בזעם עצור הוא ניסה להשתיק אותי על מנת לגונן על ערפאת. ללא ספק, אם רק היה יכול היה בועט בי במלוא העוצמה מתחת לשולחן; שאסתום את הפה.

פגישה ברמאללה

אבל ביום ראשון השבוע, באולם קבלת הפנים של המוקטעה ברמאללה, היה הכל שונה. צמרת ההנהגה של הרשות הפלסטינית אירחה את מה שנשאר ממחנה השלום הישראלי. החבורה שיושבת לצדו של אבו מאזן – עבד רבו, סאיב עריקאת, חנאן עשראווי, נביל שעת', מרשימה בכל קנה מידה. מעטים הפוליטיקאים הישראלים היכולים להציג רמת השכלה, אינטליגנציה, יכולת התנסחות, שליטה באנגלית ועידון מהוקצע בדומה לחברים בצמרת הפלסטינית. כולם בעלי אוריינטציה חילונית, מערבית והם מציגים התמצאות עמוקה במתרחש בחברה הישראלית. הם מבינים שגורלם וגורלנו הא בהא תליא.

נביל שעת' נושא נאום מרטין לותר קינגי: הוא מדבר על הזמן האוזל. הזמן הוא לא סימטרי והוא פועל לרעתנו באופן מחריף והולך. הוא מתאר את שגרת הכיבוש המתנהלת בעיוורון גם בעצם ימים אלה; אשה נחמדה מהרצועה התחתנה עם איש נחמד מהגדה. רק בהתערבות אבו מאזן התירה להם ישראל להיפגש בגדה, למשך שלושה ימים. כעבור שלושה ימים היא נעצרה וגורשה למצרים. כמו פועלת זרה. זה המצב, הוא אומר לפעילי השמאל הישראלים. ואם אתם לא מכירים אותו, לכו ותלמדו. יש לכם היום בגדה המערבית הרבה יותר ביטחון מאשר בתקופה שהצבא שלכם ניהל את העניינים לבדו, הוא מזכיר. פעם שרון דרש שבעה ימי שקט ועכשיו יש שבעים ויותר, אבל מה יוצא מזה.

אבו מאזן סוקר את מגעיו עם ראשי ממשלות ישראל, ומתמצת את הסיכומים שהושגו עם אולמרט. ההסכם כמעט נסגר. היה צריך עוד כמה שבועות. אבן הנגף לא היתה ירושלים וגם לא זכות השיבה. נשארה עוד אי הסכמה עיקרית אחת על גודל השטח שיוחלף בין הצדדים. הכרוניקה שסוקר אבו מאזן מטרידה בפשטותה. מאז שנתניהו תפס את המושכות הכל נפסק. "בפגישה האחרונה שלנו ביבי אמר לי שהוא מצטער אבל הוא לא יכול לעשות הרבה עם הקואליציה שלו".

אבו מאזן מתנסח מדוד. בנחת. הוא רציונאלי. הוא לא מתלהם. לרגע הוא הופך נואש. הוא מדבר על נכדיו. הוא כמעט מתחנן: "אבא אבן אמר בזמנו שהפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות, ואני אומר לכם שאנחנו לא רוצים להחמיץ את ההזדמנות הזאת. תעזרו לנו לא להחמיץ אותה".

אני מסתכל מימיני ומשמאלי ורואה רבים מיוצאי מערכת הביטחון שמאכלסים את מחנה השלום הישראלי; לצידו של מצנע – הגנרל של הגדה לשעבר, שזה עתה הומלך למושיע של השמאל, טייק 2 – נמצאים מי שהיו ראשי המינהל האזרחי, מפקדים בכירים שלחמו בפלסטינים מאז שנת 2000 וחברים במועצה לביטחון ושלום. מה גרם לאנשים שחתמו עד אתמול על צווים דרקוניים ועל הוראות שעה שרירותיות להפוך לסניגורים הנלהבים ביותר של תהליך השלום וההתפשרות? האם זאת ההיכרות הבלתי אמצעית שחוו עם המציאות ופירכותיה? האם זאת ההיכרות האינטימית עם מחיר הכיבוש? התגייסותם של ראשי המערכות הביטחוניות לשעבר ליוזמות השלום היא, ללא ספק, אחד הפנומנים הייחודיים של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

הפגישה ברמאללה לא הסתיימה לפני שנערכה כרה מזרחית מפוארת על בשר כבש, מיץ תפוזים סחוט מייד-אין יריחו וכנאפה. ללא ספק, הרבה כבשים תמימות מסרו את נפשם בשבוע החולף לתהליך השלום. התבוננתי בעשרות המלצרים העמלניים, בשולחנות המלאים כל טוב, ספרתי את הסועדים וניסיתי לחשב כמה עלה הכיבוד במפגש השלום הזה. הרבה. מה זה אומר עליהם? מה זה אומר עלינו? מי משלם? על חשבון מה זה בא? האם זה מקדם במילימטר את העתיד המשותף? אין לי תשובה.

לקראת סוף המפגש כשעשרות מהמשתתפים נדחקו אל הראיס הפלסטיני לברכו ולזכות אולי בהזדמנות צילום, עמדתי מהצד והתבוננתי במחזה המוזר הזה שבו מתחככים נציגי האויבים בקרבה כה רבה. הם מסכימים שהשאלה: של מי הבית הזה, לעזאזל? כבר אינה רלבנטית. אבל הדומיננטיות של מחזיקי הקושאן העתיק על אדמות הקודש של שתי הדתות, שרואים בכל פיסת האדמה הצרה בין הירדן והים את הבית הבלעדי שלהם – היא רלבנטית מאד. אז הבחין בי אבו-מאזן בין ההמון. מעולם לא נפגשנו לפני כן ואין בינינו היכרות מוקדמת. אבל הנה השתחרר לרגע "העוף בלי הנוצות" והמריא מעל להמון, פסע עוד חצי צעד, תפס אותי בידי, קירב אליו וחיבק. התרגשתי, אני חייב להודות, מהמחווה של הפוליטיקאי הצנוע הזה ומהיכולת שלו להתבונן מעבר לעצמו. כל כך התרגשתי שעצמתי את עיני. אחזנו ידיים כמו שני טובעים. ניצן הורוביץ צילם.

בערב צלצל אלי אחי לשאול מה נשמע. סיפרתי לו על הפגישה ברמאללה. מצד שני, הוא אמר, בכל זאת ביבי הפסיק את הבנייה בשטחים והם לא רצו לדבר איתו כל הזמן הזה. לך תלמד עוד, אחי, הצעתי לו. לך תלמד!

הכותב הוא מנכ"ל קשב, עמותה החוקרת את הסיקור של התקשורת הישראלית.

yizharb@gmail.com