• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מסתננים, אשכנזים, שכנים

שוב נשלפו הלשונות המצקצקות נגד תושבי דרום תל אביב הגזענים, שוב לא הקשיבו למה שיש לתושבים עצמם להגיד, ושוב הבורגנות השבעה תוכל ללכת לישון בידיעה שהיא מוסרית בזמן שתושבי השכונות נדחקים עוד יותר לשוליים, והפליטים ישנים רעבים ברחובות
חגי מטר

כן, אין ספק שרוב הנואמים על הבמה בשוק התקווה היו גזענים. כן, סיסמאות ההפגנה ביום שלישי נטפו משנאת זרים. וכן, בבני ברק זורקים פליטים מדירותיהם, באשדוד ניסו לשרוף פליטים בתוך ביתם, בשבוע שעבר הוכו ילדי פליטים בשכונת התקווה, ובמהלך ההפגנה הותקף סודני ואופניו נגנבו על ידי נערים מהשכונה. הגזענות ברחובות גואה, אלימה, ומפחידה.

אבל אלה לא ביטויי הגזענות היחידים כלפי פליטים אפריקאים בארץ, ובמובנים רבים, גם לא החמורים ביותר. החלטת הממשלה להקים מחנה מעצר לפליטים לא טובה מהגזענות הזאת. המדיניות המתמשכת של משרד הפנים לא לטפל ברצינות בבקשות המקלט מצד אחד, מצד שני לאפשר לפליטים לחיות כאן, ומצד שלישי לא לאפשר להם לעבוד ובכך לדרדר אותם לחיי עוני, מצוקה ופשע ברחוב – לא נאורה יותר לפי שום קנה מידה. המעסיקים שמנצלים את מעמדם הארעי וחסר היציבות של הפליטים ועושקים אותם מבלי לדאוג להם אפילו לביטוח בריאות הם אלימים לא פחות.

אף על פי כן – אף אחת מהפעולות האלה, של הממסד ובעלי העסקים, לא זוכה לגינויים ולמתקפות המופנות כלפי תושבי דרום תל אביב המפגינים. ולא במקרה.

אשכנזים ומזרחים

במובנים רבים, ההפגנה הזו כוונה לא פחות נגד האליטות האשכנזיות מאשר נגד הפליטים. במובנים מסוימים, אפילו יותר. ניתן היה לראות את זה ברגעים המעניינים ביותר של ההפגנה, שהגיעו דווקא בתחילתה, בצעדה שהתארגנה מקרית שלום ושפירא לכיוון העצרת המרכזית בשוק התקווה. בהתרעה של פחות מיום התארגנה קבוצת תושבים אחרים להפגנת נגד, תחת הסיסמה "אל תגעו בשכנים שלי". הרעיון היה לעמוד בדרכם של הצועדים ולמחות נגד הגזענות וההתקפה על השכנים האפריקאים שגרים בשכונה. המפגש בין שתי הקבוצות הפך מהר מאוד למעבדה מרוכזת של בחינת מתחים בחברה הישראלית.

עימות בשכונת שפירא, 21.12. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

כבר בהתחלה קווי הגבול של צבע העור והמוצא היו ברורים מאוד. עם שלטים נגד גזענות ובעד אהבת שכנים עמדו קבוצה של 30-20 אשכנזים (עם חריגים בודדים), רובם (אך לא כולם) בני פחות משלושים, רובם (אך לא כולם) גרים בשכונה חמש שנים או פחות. רוב חברי הקבוצה הזו מעורבים חברתית בשכונה, תורמים ומשקיעים בתשתיות פיזיות וקהילתיות, אבל מה לעשות – מהווים חלק ממגמות הג'נטריפיקציה המתחזקות בשפירא, שרק בשבוע שעבר סומנה ב"דה מרקר" כאחת משש ההבטחות הגדולות של שוק הנדל"ן בארץ.

כאשר התושבים הוותיקים יותר, המזרחים והבוכרים ברובם, הגיעו בדרכם להפגנה בשכונת התקווה, פרצו מיד ויכוחים, שנפתחו כרגיל בדקלום "אם אתם כל כך אוהבים את המסתננים, קחו אותם לשכונה שלכם". התשובה "אבל אני גר פה", לא ממש עבדה על אף אחד. גם שליפת הכתובות המדויקות והאזכור של מוסדות שכונתיים בולטים לא עזרו. שום דבר לא היה יכול לשכנע את הוותיקים שמי שעומדים מולם הם באמת ובתמים "תושבי השכונה", במובן המהותי של המונח, שיש להם מה להגיד לגבי עתידה.

הפגנה בשכונת שפירא, 21.12. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

מה שניכר בוויכוחים האלה היה, כאמור, עוינות עמוקה לאליטה האשכנזית, שבגישת התושבים הוותיקים כוללת (מבחינה רטורית-תפיסתית) את התקשורת, את תושבי צפון העיר וכפר שמריהו, ואת ארגוני זכויות האדם למיניהם, לרבות שכניהם החדשים המפגינים מולם. "אם ייקחו את השחורים לרמת אביב אני רוצה לראות מה יעשו שם", אמר אחד התושבים, "שמו אותם פה, שולחים אותם לדאוג איש-איש לעצמו, ובלב אוכלוסייה חלשה. עוני על עוני. אין פה עורכי דין, אנשים עם השכלה. אם היו מביאים אותם לצפון תל אביב, כל עורכי הדין היו כותבים מכתבים, היו מעיפים אותם משם". בהמשך השיחה הבהיר התושב שאין לו כל התנגדות לשהותם של הפליטים בארץ, כל עוד שהאחריות והטיפול בהם יוסדרו על ידי הממשלה, ושהתשתיות של כל העיר (או כל הארץ) יגויסו לטיפול בבעיותיהם, לא רק התשתיות הקורסות של דרום תל אביב.

אותו מסר חזר על עצמו פעם אחר פעם, באינספור ויכוחים בין הצדדים, ועם תושבים רבים שאתם דיברתי. התושבים החדשים נחלקו בקווים כלליים לשתי קבוצות: אלה שהתעקשו לקרוא לשכניהם גזענים וסירבו לדבר אתם בכלל, ואלה שהצליחו להגיע להסכמות ולהבנות, לדיבורים על שיתוף פעולה מול הממשלה, האחראית למצב הקשה הן של הפליטים והן של השכונות. מדי פעם פרצו קטטות ומכות, בעיקר על ידי בני נוער שבאו בשביל האקשן, ולא מעט בעידוד קבוצת הציונים-הדתיים, שהתחילו להתיישב גם הם בשפירא בשנים האחרונות כדי "להתנחל בלבבות".

אבל המכות היו היוצא מן הכלל. בסוף הוויכוחים טיפס אחד ממארגני ההפגנה המקורית על גדר המתנ"ס, ונשא נאום בפני כל המשתתפים שהדגיש את המשותף לשני הצדדים, קרא לתוכניות שיקום וסיוע מדינתיות לפליטים ולהחייאת פרויקט שיקום שכונות שנקבר על ידי שרי הליכוד. בשני הצדדים היו מי שתקפו אותו, אך נדמה היה שהרוב מקשיב ומהנהן בהסכמה.

באו להתסיס

למרות רגעי הפסטורליה הקצרים בשפירא, ההפגנה בשכונת התקווה הייתה גזענית להחריד. לא בגלל הקהל, אלא בגלל הנואמים. גם כאן רוב מי שדיבר אתי כיוון את חציו כלפי האליטות האשכנזיות, ולא בהכרח הביע הסכמה עם שלטי ה"מסתננים הביתה". אלא שכאן היתה במה, ולבמה עלו פוליטיקאים ימנים, והפוליטיקאים באו להתסיס. חבר מועצת העיר שלמה מסלאווי, למשל, לא היסס להאשים את הפליטים בהשתלטות על כספי שיקום שכונות – אף על פי שאלה פסקו מלזרום כבר מזמן, וגם אלה שהגיעו הופנו בזמנו לערוצים של רווחה וקהילה שחסומים ממילא בפני חסרי אזרחות ישראלית.

מובן שלא צריך להרחיב על כיוון דבריו של ח"כ מיכאל בן-ארי, אם כי מעניין לציין שהפוליטיקאי המרכזי אותו בחר לתקוף היה דווקא ח"כ דב חנין. מעניין אם בן-ארי תופס את חנין כמתחרה אמיתי על לבן של השכבות היהודיות החלשות בתל אביב, בניגוד לאליטיסטים הקפיטליסטים ממגדלי אקירוב.

ח"כ בן ארי בהפגנה השכונת התקווה, 21.12. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

כאמור, בביקורתם על האליטות התושבים תקפו גם את התקשורת. הם צדקו. מצלמות וכתבים הקיפו את חברי המועצה והכנסת שעלו לבמה, והדהדו בדיווחיהם בדיוק את המסרים הגזעניים שהפוליטיקאים הימנים רצו להעביר. פעילה חברתית מרכזית מכפר שלם כתבה בדף הפייסבוק שלה שעות בודדות לפני ההפגנה: "הצטרפתי לשלמה מסלאווי לפורום קידום החינוך בשכונות דרום שלא עניין אף אחד והתמוסס, התקשורת התעלמה, בכירים ותושבים התעלמו. עכשיו אקט השנאה והפחד מקבל תשומת לב. מי אשם?"

ואכן, אף כלי תקשורת, מאלה שאני ראיתי מאז ההפגנה, לא הזכיר את פרויקט שיקום שכונות. אף אחד לא הזכיר את המאבק להקמת בית ספר תיכון עיוני בדרום העיר, או את סגירת המרכז לקשיש בשכונת שפירא, או את ההצפות השנתיות בשכונות התקווה, עזרא והארגזים. אף אחד גם לא הזכיר את הפליטים עצמם, שכאמור – מדיניות הממשלה לא מותירה להם ברירה אלא לישון ברחובות ובגנים, בקור ובגשם, ללא אוכל, טיפול רפואי, או סיכוי למצוא עבודה. על המציאות הגזענית הזאת, כלפי מזרחים ופליטים כאחד, המוכתבת מגבוה – עליה לא כל כך מדברים. הגזענות שמוכתבת ומנוהלת דרך כלכלה וחוק ובירוקרטיה היא נוראה פי כמה – ושקופה פי כמה.

אני רוצה להיזהר מרומנטיזציה או אידיאליזציה מוגזמת של ציבור המפגינים. ברור שהפער בין כמיהת התושבים לשוויון, לביטחון סוציאלי, לשירותי רווחה וחינוך ולתשתיות ראויות, לבין ההתבטאויות הגזעניות של המסיתים למיניהם, אינו פער של עולם ומלואו. כן, גם בין המפגינים היו שקראו לגרש את הכושים המסתננים, ולהגן על טוהר הגזע במדינה היהודית, וכו'. זה לא היה המוטיב המרכזי, אבל זה היה שם.

ומצד שני, כמו שאמר לי ידידי חיים איטון לאחרונה, נראה שיש מי שמדמיינים שמדינת ישראל תוכל להיות יהודית ודמוקרטית על ידי כך שהמדינה תהיה יהודית (רוויית גזענות ממסדית ואוכפת חוקי גזע), ותושביה יהיו דמוקרטיים, לא יפנו לאלימות ויכבדו את מראית העין השוויונית, כמו שביבי ביקש מהתושבים בעקבות ההפגנה. החדשות הרעות: זה לא עובד. החדשות הטובות: אולי אם נהיה מודעים לגזענות של המדינה, נוכל לעשות מהפיכה וליצור דמוקרטיה אמיתית.

הפוסט פורסם במקביל באתר MySay

כנראה שיעניין אותך גם: