על ספסל ביד אליהו

"הם משתלטים עלינו" כבר היה פה לפני 18 שנה. זיכרונות מתקופת התיכון ורשמים מההפגנה השבוע
עודד פלר

בשלישי בערב, אחרי שההפגנה הסתיימה, נשארתי. נכנסתי לשוק, הסתובבתי באצ"ל, הבטתי בעוברים ובשבים בדרך ההגנה. פניתי ליגאל אלון והלכתי עד לשדרות החי"ל. שעת ערב והשדרה רגועה ושקטה. המראות והריחות מלטפים ומוכרים. תחושה ששום מקום בעולם לא יקנה לך, זולת הבית. משחרר וחם בבטן, כמו שאומר ישראל ברייט. ישבתי על ספסל.

שעה ומשהו קודם לכן מיכאל בן-ארי שאג מעל הבמה: "אני לא אורח כאן בשכונה. גדלתי בשכונה הזאת! אני שיחקתי פה בגן התקוה, אני למדתי בתיכון י"ג, אני תיקנתי את האופניים אצל אבשלום". לעזאזל עם הכהניסט הזה, יש לו זיכרון. איך הוא לא שכח את אבשלום? אבשלום, שנתן לי דבק וחתיכות גומי, ולימד אותי לתקן פנצ'רים לבד עם משאבה וגיגית מים. אבשלום, שהרכיב לי גלגלים חדשים, רחבים וכעורים, אחרי אותה פעם ששגיתי, ובמקום להכניס את האופניים לבית הספר, הסניף של תיכון ט' (לשעבר י"ג), השארתי אותם קשורים ליד, בגן התקוה. ניסו לגנוב לי אותם, וכשלא הצליחו עיקמו את הגלגלים. "הגלגלים החדשים לא יפים", ניחם אותי אבשלום, "אבל הם חזקים, ועם איך שהם נראים, אף אחד לא ירצה לעקם אותם".

"הם גונבים את האופניים, ואת הכי חדשים וטובים!", אמר בכעס ישראל, תלמיד חטיבת ביניים, שהוזמן לשאת דברים בהפגנה. "למי לא גנבו כאן אופניים?", היתה שאלה שחזרה שוב ושוב מפי הדוברים, ואחד הפליא לסכם: "כל יום רצח, כל יום אונס, כל יום גונבים אופניים".

photo: cc by-i_yudai

ב-1992 רונית תירוש מלכה על קיסרות עירוני ט', שהשתרעה מחולון בדרום עד בואכה גבעתיים במזרח. הילדים של יד אליהו, שכונת התקווה וכפר שלם – כולם היו נתיניה, אבנים בחומת המבצר החינוכי הגדול בישראל באותה עת, שבו מחזור נפתח עם 23 כיתות ז'.

הייתי בכיתה י"א, חבר במערכת עיתון בית הספר. שרון, אחת המורות לאנגלית, פנתה אלינו. היא לימדה באותה שנה בכיתה ח', שבה שולבו ארבעה עולים חדשים מברית המועצות. מזה זמן היא חשה, ששורר מתח בין הותיקים לבין העולים. לא סתם מתח – צעקות ומכות – ולא רק בהפסקות, אלא כל הזמן. כשהמצב הפך בלתי נסבל שרון הקדישה לכך שיעור. התלמידים התבקשו לכתוב כיצד הם חשים לגבי המצב. "אני פשוט שונא עולים. לא יודע למה", כתב אחד התלמידים. אחד העולים כתב: "ככה זה, שונאים אותנו. זה בגלל צבע העור שלנו".

החלטנו להעביר שאלון בין התלמידים. חמש עשרה כיתות, שבהן שולבו עולים, נבחרו באקראי. 300 תלמידים השיבו. 50 אחוזים סברו שיש לצמצם את העלייה. 14 אחוזים סברו שיש להפסיקה. מדוע? עשרות רבות ענו בוריאציה כזו או אחרת: הם לוקחים לנו את מקומות העבודה ואת הדירות, והורסים את הכלכלה. על כך הוסיפו: "לכל מקום שהולכים רואים אותם ושומעים את השפה המגעילה שלהם. זה נמאס!", "בישראל עברית הפכה שפה שנייה", "בסוף נהיה מדינה של רוסים ולא ישראלים", "הם כבר יותר מאיתנו", ו"הם משתלטים עלינו". היו, כמובן, גם שהקפידו להזכיר: "הם מסריחים".

שמונה עשרה שנים אחרי, גברים ונשים בני גילי עומדים על הבמה. "אומרים עלינו שאנחנו גזענים", "אנחנו לא גזענים", "זאת לא גזענות", "קחו את כל הכושים, ותעיפו אותם!". גם יואל חסון מהמפלגה של רונית תירוש מסביר שזאת לא גזענות. אני מצלם את בן דרור ימיני, שנשען זחוח על רמזור, שתהיה לי מזכרת. מחר גם יאיר לפיד יכתוב בן דרור.

אני יודע, ואני מסכים, שזו הממשלה, וזה הקיפוח, וזו ההזנחה, ואלה האשכנזים. מישהו אמר בהפגנה, שזו לא יכולה להיות גזענות, כי זו שכונה חמה של אנשים חמים. פה אף אחד לא יישאר רעב. תמיד יימצא מי שייתן לחם ומרק.

קריר על הספסל. נורא בא לי מרק.

הכותב הוא ראש תחום הגירה ומעמד אזרחי באגודה לזכויות האזרח, ואחד מהכותבים בבלוג לסה פסה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יעקובי

    רוב רובה של האוכלוסיה היהודית בישראל קיבלה את העליה מרוסיה בהערכה רבה, גם אם היו מעטים שטענו נגד הכללתם של לא יהודים בעליה זאת, ונגד תופעות של שכרות וזנות.
    הטענה נגד עלייתם של לא יהודים מוצדקת, כי הרוב היהודי בישראל כמדינה יהודית, אך יצויין כי גם הלא יהודים קשורים בצורה כלשהי מבחינה משפחתית לאדם יהודי (כמו סבא יהודי).
    לעומת זאת, ההתנגדות למסתננים מאפריקה היא גורפת, ומלבד אנשים בעלי דעות של שמאל קיצוני (כמו הכותב), רוב הציבור היהודי לא רוצה בהם בישראל, בדין ובצדק.