• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הגזען השחור והגזען הנאור

קווי דמיון מטרידים מתגלים בין הגזענות של הרבנים שמורים לא להשכיר דירות לערבים ובין פוליטיקאים שתומכים במניעת כניסת חרדים לשכונות חילוניות. מה ההבדל הגדול? בעיקר התגובה שלה הם זוכים
אורי ביתן

שמואל אליהו הוא אדם שאנחנו אוהבים לשנוא, ובצדק. לאחרונה הוא מוביל מסע לסילוק הערבים מעירו, צפת, שנהפך דגם לחיקוי בערים ובשכונות אחרות. בכך נוצרה תנועה שמטרתה לעצור את ההגירה הערבית למרכזים העירוניים היהודים, שמהם הודרו לכתחילה. תנועה זו מורכבת מאליטה מכובדת למראה של אנשי דת ומנהיגים מקומיים ומאספסוף אלים הפועל מטעם עצמו, ולכאורה ללא קשר לאליטה הנזכרת. אליהו מציג אידאולוגיה דתית-לאומנית רדיקלית, שחזונה נע בין עליונות אתנית לטיהור אתני.

שמואל אליהו, הרב הראשי של צפת

ניצן הורוביץ הוא יריבו המוצהר של אליהו: ח"כ מטעם מרצ, לוחם בעל קבלות למען איכות הסביבה וזכויות דמוקרטיות לכל ומתנגד לכל סוגי האפליה על רקע לאום, השקפה, מגדר ונטייה מינית. הורוביץ מתנגד, כמובן, למאבק נגד כניסת ערבים לערים ושכונות יהודיות ולגזענותו  הדתית של אליהו. באתר שלו, "חופשיים בארצנו", הכותרת הראשית (ביום ה' 23.12 ) היא "אנחנו אומרים לא לגזענות!"

אבל ח"כ הורוביץ כנראה אינו מתנגד לכל גזענות, לפחות לא לכל מאבק שמטרתו לשמור על טוהרן של שכונות עירוניות ולהדיר מהן קבוצות אוכלוסיה בלתי רצויות. לפני כשנה וחצי השתתף ח"כ הורביץ במפגש של קבוצת תושבים משכונת רמת אביב בתל אביב, שמטרתו היתה לעצור את ה"חדירה" של תושבים חרדים לשכונה. במפגש, כמדווח, נדונו אפשרויות "להמאיס על החרדים את החיים בשכונה". כלומר, למנוע מהם את זכותם הדמוקרטית לבחור את מקום מגוריהם, ואף לחבל בזכותם לנהל תעמולה דתית תוך שימוש בחוקי עזר עירוניים. נראה שכמה מתושבות ותושבי השכונה, ועמן הורוביץ וחברת מועצת תל אביב תמר זנדברג, אינן מסכימות עם טענתה של רוזה לוכסמבורג, ש"חופש נועד תמיד לחושבים אחרת", ומעדיפים את גרסתו של לנין, לפיה נועד החופש לאלה החושבות כמוך ולאלה החיים כמוך.

ח"כ ניצן הורוביץ

יש לא מעט דמיון בין המאבק בצפת – ומאבקים דומים לו במקומות אחרים – לבין המאבק ברמת אביב ודומיו. שני המאבקים מתנהלים נגד קבוצות מיעוט המצוירות כאפלות וכמאיימות. בשני המקרים מתוארת כניסה של בודדים וקבוצות קטנות כ"חדירה", הנושאת בחובה איום של "השתלטות" עתידית. בשני המקרים מדווח על פגיעות והצקות מצד המיעוט כלפי הרוב, המכוונות כלפי קבוצות "חלשות" בקרב הרוב, וכלפי אזורים רכים ורגישים בקבוצות "חלשות" אלה – הערבים מאיימים כביכול על הנערות והנשים היהודיות, וליתר דיוק על גופן; החרדים מאיימים כביכול על הילדים (והילדות) החילונים (והחילוניות), וליתר דיוק על נפשם. החזקים בקבוצת הרוב – הגברים היהודים והבוגרים החילונים – נקראים למאבק בשם "ההגנה על" וליתר דיוק על שליטתם בגופן של הנשים או בנפשם של הילדים, מפני ה"חדירה" הזרה.

למרבה ההפתעה, בשני המקרים משלמים המגינים-המדירים מס-שפתיים לעיקרון הסובלנות, בטענה שהמיעוט עצמו (המוצג כמובן כישות אחידה) הוא "בלתי סובלני" ומדיר את קבוצת הרוב משכונותיו ומיישוביו, וכך הוא מאבד את זכותו לבחור במקום מגוריו. אם ישתלט המיעוט, הוא בעצמו ישלול מקבוצת הרוב את זכותה לגור במקום. שלילת הזכויות העתידית, המדומה, מצדיקה שלילת זכויות מיידית מקבוצת המיעוט. זו גזענות "הגנתית", הצופה פני עתיד. הפרדה היא בררת המחדל, המגנה על הרוב הנאור מפני המיעוט החשוך.

ההפגנה בשכונת רמת אביב ג'

יש כמובן הבדל בין שתי פניה של הגזענות. למרות ה"הגנתיות" שלה, הגזענות של מאיר מתנצלת פחות ונשענת על "ההלכה" – על אידאולוגיה עקבית מקודשת. הגזענות של הורביץ מוכחשת, מתפתלת, מתפלפלת, ונשענת על שיקולי חולין כמו "ערך הדירות" (שנמצא כידוע בירידה מדאיגה ברמת אביב, הסטודנטים באוניברסיטה ישמחו לשמוע). יש כאלה שלא תומכים בהדרת חרדים, אלא מסתפקים בשלילת זכותם לתעמולה דתית "מטרידה" (כאילו כרוזים פוליטיים לא נועדו "להטריד").

אבל ההבדל העיקרי הוא כמובן בתגובה – בעוד שהגזענות "השחורה" של אליהו מעוררת סערה (מוצדקת) ותגובות אפוקליפטיות בנוסח "המדינה מידרדרת לפשיזם", הגזענות ה"נאורה" של הורביץ ושל זנדברג מעוררת בעיקר דממה דקה, ולעתים תגובות הנעות בין תמיכה להצטדקות. נראה שלא חשוב מהי גזענות, אלא מיהו הגזען, ובעיקר – כלפי מי הוא מפנה את גזענותו.

———

עוד בנושא:

תמי זנדברג עונה – זהירות, מיסיונרים

כנראה שיעניין אותך גם: