להאמין בבני אדם

על "פעולה אחת ביום", פרויקט שמסייע לכל אחד מאתנו לעשות דבר אחד קטן כדי שיהיה כאן טוב יותר
אודי גור

הרבה זמן חשבתי לכתוב איזו רשימה על השמאל הישראלי, או אליו. חשבתי לקרוא לה: "שמאל, צא מהבית". הרצון לכתוב רשימה כזאת נבע מההרגשה שאנחנו לאט-לאט מאבדים כיוון ומוותרים. אנחנו מתייאשים כמחנה פוליטי, כי כבר איננו מכירים באמת, מקרוב, את המציאות בשטח, כי לא חצינו את הקווים והלכנו למקומות שבהם מתרחש הכיבוש כדי לדעת את העובדות. בגלל זה אנחנו מפסידים בשיחות הסלון של יום שישי בערב, נשארים באיזה חזון כללי מעורפל, ללא שותפים ועם הרגשה שממילא לא ישתנה דבר, ושעדיף כבר להחזיק את הראש מעל המים עד שזה יעבור.

אבל זו, הרי, מחשבה נבזית בסך הכל. ברור שלא אנחנו נשלם בזמן הקרוב את המחיר. משלמים אותו, קודם כל, הפלסטינים בשטחים, ואחריהם ערביי ישראל הנאבקים בגזענות, והפליטים, והעולים, ותושבי השכונות בפריפריה, והעובדים המנוצלים, ועוד קבוצות שנמחצות דרך קבע תחת מגף המציאות הישראלית, המשועבדת לפחד ולכוח.

לכן, בספטמבר 2008, התחלתי עם יוזמת "אקטיב-מייל": מייל שבועי אחד שמזמין אנשים להצטרף למגוון פעילויות בשבוע הקרוב. מאחורי היוזמה עמדה התחושה שמי שמעורב בעשייה, קטנה ככל שתהיה, לא יכול לשבת בבית ולומר "אין מה לעשות", שהרי מהר מאוד הוא יגלה שבכל מקום שיש בו עוול, יש מישהו שמנסה להתנגד ולעשות שיהיה אחרת, ורק צריך להצטרף אליו.

היוזמה תפסה תאוצה וכוללת היום מאות אנשים, אבל זה לא מספיק. אני לא בטוח שהצלחתי לפרוץ את מחסום החשש של אנשים רבים לעבור לצד ה"פעיל". הרגשתי שצריך למצוא דרך טובה יותר לשלב אנשים רבים בפעילות אזרחית, נגד הכיבוש ובכלל, לאפשר להם להאמין שהם יכולים לקחת חלק בעשייה מבלי להשתעבד לה, ולהבין שלהיות איש שמאל פעיל זה לא בהכרח לחטוף רימוני גז בבילעין.

"פעולה אחת ביום" עושה בדיוק את זה. יותר מקמפיין ציבורי למען קידום סוגיה זו או אחרת בשטחים, מדובר בפרויקט חינוכי, כי צריך לחנך אזרחים לממש את אזרחותם. מי שלוקח חלק בקמפיין לומד בכל יום קצת על הכיבוש, על איך המנגנון עובד, על איך נראית מציאות החיים שמעבר לגדר: שמות, תמונות, מספרים, עובדות. בכל יום יש לו הזדמנות לעשות משהו קטן.

ביקור פעילים בכפר א-תוואנה, במסגרת הקמפיין הראשון של פעולה אחת ביום, קיץ 2010

נקודת המוצא של "פעולה אחת ביום" היא נדירה בשמאל הישראלי, שנע בין מיעוט המסתגר בצדקתו לבין סוגים שונים של אשמה והאשמה עצמית, או הכחשה והצטדקות. כאן הנחת היסוד היא אחרת: אנשים הם אכפתיים, הם מחכים להזדמנות לפעול כפי יכולתם, ומישהו מקצועי צריך ליצור אותה עבורם. זה בדיוק תפקידה של העמותה. מדובר בקמפיין דמוקרטי לגמרי, עם טרמינולוגיה של שיתוף, שמחבר באופן ישיר בין האדם הפרטי והמטרה המשותפת, ובכך הוא גם הומניסטי מעצם הגדרת דרכיו.

המאבק הזה מחפש שותפים בצד הפלסטיני ובגורמים הכי ביורוקרטיים ונוקשים במנגנון הכיבוש, מתוך אמונה שאנשים יבחרו בטוב אם זה יוצג בפניהם. בשני המאבקים שנבחרו לקמפיין עד כה, השפה היתה שפה של פעולה בעד ולא נגד, והמטרה היתה מוחשית ובת-השגה ולא כללית ומרוחקת. זה מאבק שמזכיר את המכנה המשותף האנושי שמשני הצדדים, את הבסיס הפשוט, הצודק כל-כך, של המאבק לזכויות החיים תחת הכיבוש. זה מאבק שמצביע על הסיכוי ולא רק על הדיכוי, ושמזכיר שוב ושוב את האפשרות שיהיה כאן טוב יותר, ואת האחריות של כל אחד ואחת מאתנו לעשות משהו קטן כל יום כדי שזה יקרה. האמונה הזאת מלהיבה, היא מגייסת לשוב ולעשות, לחזור ולנסות. להאמין בבני אדם.

הכותב הוא מורה ופעיל ב"פעולה אחת ביום"


בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נפתלי אור-נר

    המשך נא בפעולתך הברוכה

  2. יהושע רוזין

    הנעשה בארץ לא כל כך גורם לי להאמין בהרבה בני אדם הממסד השלטוני ומנגנוני הכוח שלו גם הם בני אדם לםחות לפי ההגדרה הביולוגית אבל הם שקרו אותי עשרות בשניםוממשיכים.
    חז"ל אמרו: יצר לב האדם רע מנעוריו וצריך מצפון להצגבר עליו. נראה שירשנו זאת מהאב הקדמון שלנו ושל קופי-על אחרים בעקר אלה החיים בחבורות שדרכם להלחם אלה באלה.למשל שימפנזים ובעולם החדש קופי הקפוצ'ינים.
    עם זאת חובה עלינו כhomo sapiens -tso b כפי שאנחנו אוהבים לקרוא לעצמנו. לא לטמון את הראש בחול אלא לעשול ככל יכלתינו כדי להביא ת העולם ( ואת ישראל) למקום יותר טוב. ועל כך תודתי לאודי גור. חזק ואמץ.