• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מלחמה בשם הדמוקרטיה

בישראל לא קיימת מדיניות כוללת שמסמנת מתי ובאילו תנאים יוגבלו זכויות מסוימות בשם שימור המשטר הדמוקרטי. לכן, לא ברור מתי הדמוקרטיה יכולה להגן על עצמה מפני אלה שמבקשים להרוס אותה
דניאל רוזנברג

נושא "הדמוקרטיה המתגוננת" הוא נושא מוכר וידוע בשיח הפוליטי. הרעיון האומר כי על הדמוקרטיה להגן על עצמה מאלה שמרימים יד להרוס אותה, גם מקובל על ידי רוב העולם הדמוקרטי, שמבין כי ללא משטר יציב ובטוח לא תיתכן שום צורה של דיון פלורליסטי וחופשי. ואכן, רוב המשטרים הדמוקרטיים בעולם מגינים על עצמם באופן כזה או אחר מפני תנועות וגופים שמכוונים להרוס אותם. ידועה במיוחד בהקשר זה הרפובליקה הגרמנית, שכללה במסמך היסוד החוקתי של 1949 ארבעה סעיפים שלמים המוגדרים כ"דמוקרטיה לוחמנית" (Streitbare Demokratie), ושמאפשרים פגיעה בזכויותיהם של פרטים ושל תנועות פוליטיות שמאיימים על ערכי הרפובליקה הפדרלית.

בישראל לא נעשה מעולם ניסיון להגדיר במונחים ברורים את טבעה של הדמוקרטיה המתגוננת. ניתן למנות מספר חוקים, החלטות מנהליות ופסיקות של בית המשפט הנוגעים בנושא, אך לא קיימת בישראל מדיניות כוללת שמסמנת מתי ובאילו תנאים יוגבלו זכויות מסוימות בשם שימור המשטר הדמוקרטי.

חסרונו של מסמך או הכרזה פורמלית מורגש ביותר במערכת הפוליטית הישראלית, שמתאפיינת במתחים, קונפליקטים ושסעים חדים.

באורח אופייני לו, ניסה בג"ץ למלא את פער זה. במספר פסקי דין חשובים ניסו לנתח שופטי בית המשפט העליון את ההסדרים החוקתיים העומדים בבסיס הדמוקרטיה המתגוננת. פסק דין חשוב הנוגע לחופש הביטוי הוא זה שניתן בעניינו של בנימין כהנא, מחבר הכרוז שקרא להפציץ את אום אל פאחם במסע הבחירות לכנסת ה-13. כהנא הורשע לא בעבירת הסתה, אלא בהמרדה, עבירה חמורה במיוחד השייכת לתחום הדין הפוליטי, כלומר מעשים המכוונים כנגד המדינה עצמה. בפסק הדין (בג"ץ 1789/08) קבעו השופטים כי הערך שבו פגע מעשהו של כהנא הוא הלכידות החברתית, המוגדרת שם כ"שמירת היכולת של חלקי אוכלוסיה שונים במדינה לחיות זה בצד זה בשלום ובביטחון".

מאיר כהנא, 1985

מהפסיקה עולה, אם כן, כי מהותה של הדמוקרטיה המתגוננת אינה עוסקת רק בשמירה על סדרי ממשל תקינים ועל נהלים פורמליים של הצבעה ושלטון הרוב, אלא קשורה לערכים מהותיים כגון שוויון אזרחי וכבוד האדם. זאת מאחר ומקור הלגיטימציה של המשטר הדמוקרטי נובע מהיכולת לקיים אקלים ציבורי פתוח ויציב, כפי שעולה מלשון הפסיקה ומחוק ההמרדה (סעיפים 133-139 לחוק העונשין).

למרות פסיקה תקדימית זו ואחרות, לא נרתם בית המשפט בשנים האחרונות למטרת הדמוקרטיה המתגוננת. בשנת 2008, למשל, תמך בג"ץ בעתירתו של ברוך מרזל להתיר את צעדת תנועות ימין קיצוני בעיר אום אל פאחם. פסק הדין (בג"ץ  6802/08) עסק רובו ככולו בנושא ההפרעות לשלום הציבור שעלול האירוע לגרום, אך נעדר ממנו דיון אודות מהותו המסיתה של המצעד ושל תכניו. בפסיקה זו פנה בית המשפט הרחק מערכי הדמוקרטיה המתגוננת ועסק בעיקר בנושא הביטחוני, החשוב אמנם, אך לא מהווה תחליף להגנה על המרחב הציבורי מפני הסתה והמרדה.

ברוך מרזל בצעדה באום אל פאחם, 2008

נראה, אם כן, כי בית המשפט אינו המוסד העיקרי המופקד על ערכי הדמוקרטיה המתגוננת. יש להחזיר את הדמוקרטיה המתגוננת אל מרכז סדר היום, על מנת לגבש מדיניות אחידה וראויה בנושא. דבר זה נעשה חשוב במיוחד על רקע הארועים האחרונים, ביניהם מכתב הרבנים נגד השכרת דירות לאזרחים ערביים ופעולות ציבוריות נגד מגורי בני מיעוטים שונים בישובים בישראל, זאת על מנת להאבק בגורמים המסכנים את יציבות השלטון הדמוקרטי ואת השוויון האזרחי.

הכותב הוא תלמיד מחקר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה

כנראה שיעניין אותך גם: