חייבים להצביע ברגליים

לקצב הגיעה כמובן חזקת החפות המשפטית. אך בספירה הציבורית מדובר בסיפור אחר לגמרי – כי לא רק קצב עמד למשפט, גם המתלוננות
יונתן ברזילי
קמפיין פייסבוק של איגוד ארגוני נפגעי ונפגעות תקיפה מינית

להרשעתו של הנשיא לשעבר, משה קצב, באונס, היו תגובות רבות ומגוונות. המחנה הפמיניסטי שמח, או שמא חש הקלה, ורבים החרו-החזיקו אחריו. מנגד, מעטים אך עדיין רבים מדי (פרשן "מעריב", בן-דרור ימיני, הוא דוגמה טובה), סירבו לקבל את הכרעת הדין, וממשיכים להאמין בחפותו של קצב. ישנו גם סוג שלישי של תגובה, מעניין יותר לניתוח מהשתיים הקודמות.

בטוקבקים רבים, בדיונים ברשתות החברתיות השונות ואפילו באתרים מכובדים, נשמעו קולות שבירכו על הכרעת בית המשפט, אך בהסתייגות מסוימת. הטענה היתה, שהסיבה לשמוח היא האמונה שצדק נעשה, ולא עצם ההרשעה. מי ששמח כתוצאה מההרשעה עצמה, בעצם הרשיע את קצב מראש מבלי שהכיר את הראיות והעדויות, ובכך מנע ממנו את חזקת החפות – דבר שמן הסתם אינו מתקבל על הדעת בחברה דמוקרטית.

לדידי טענה זו מהווה טעות, המסכנת את השיח הציבורי. הטעות, מקורה באי-אבחנה בין הספירה המשפטית לספירה הציבורית. אנסה להוכיח מדוע היא שגויה, ואף מסוכנת, ותוך כדי כך, בתקווה, לפתוח דיון על כללים מוסכמים חדשים לשיח הציבורי.

בספירה המשפטית, כמובן, צודקים המקטרגים. לכל אדם, כולל לנשיא לשעבר קצב, מגיע ליהנות מחזקת החפות. מעבר לכך, חזקת החפות נבחנת דווקא במקרים של נאשמים מסוגו של קצב. אם היא היתה ניתנת רק לנאשמים אטרקטיביים, הנאשמים בפשעים אסתטיים יותר, שוד בנק מתוחכם למשל, לא היה בה כל ערך. היא מקבלת את משמעותה כשהיא ניתנת לנאשמים דוחים ומתפתלים, הנאשמים בפשעים אלימים ומרתיעים. למרות כל המיאוס הציבורי והרתיעה מקצב, אסור לשופטים להכריע עד שלא שמעו את כל העדויות וראו את כל הראיות. יותר מזה, חובה עליהם להתעלם הן מרגשותיהם, אם עלו כאלה, והן מרגשותיו של הציבור.

לקצב מגיעה חזקת החפות המשפטית, מכיוון שהוא היחיד העומד למשפט. אם יימצא אשם, יישא במלוא חומרת הדין, ואם יימצא זכאי, ישוחרר. הבחירה, כששופטים חורצים דעה לפני המשפט, היא בין דעה הפוגעת בבירור בקצב, פוטנציאלית על לא עוול בכפו, היא הדעה שהוא אשם, לבין דעה המשמרת סטטוס-קוו נייטרלי, אשר היה קיים טרם עלו החשדות נגדו, קרי הדעה שהוא זכאי. לעומת זאת בספירה הציבורית הדבר שונה, ואף הפוך. זאת מכיוון – בניגוד לסברה הרווחת – שקצב אינו היחיד שעומד למשפט הציבור. מהרגע שהוגשו התלונות, המתלוננות עומדות למשפט – לא פחות מקצב עצמו. הן מואשמות בסדרת פשעים חמורים, החל מהאשמת שווא, דרך פתיינות וזנותיות, וכלה בניסיון להכשיל את הנשיא מתוך נקמנות. האשמות אלה לא נשארות "על הנייר".

אורלי אינס. צילום: אתר "עיר ללא אלימות"

בפרפראזה על ד"ר אורלי אינס, דמן הותר, חייהן הפקר, פרטיותן הופקעה מהן והן הפכו לרכוש הכלל. אי לכך לציבור, בניגוד לשופטים, אין את הבחירה שלא לבחור. הבחירה שלא "להרשיע" את קצב מהווה, למעשה, "הרשעה" של המתלוננות. בדיון הציבורי, הפוליטי במובן הרחב של המלה, החלוקה היא דיכוטומית. אין את האפשרות לשמר סטטוס-קוו נייטרלי. שמירה על מצב כזה של הימנעות מהכרעה אינו שמירה על סטטוס קוו ניטרלי, אלא על סטטוס קוו דכאני, פטריארכאלי, בעל היסטוריה מרובת שנים של האשמת האשה באלימות המינית המופנית כלפיה.

בדומה לשיקולי ההרתעה של השופטים, אשר בבואם לגזור את העונש צריכים להתחשב גם במידה בה העונש שיטילו ירתיע עבריינים עתידיים, כך גם על הציבור לשקול שיקולי הרתעה בבואו להכריע אם לדעתו קצב אשם או חף מפשע. אלא שגם כאן, שיקוליו של הציבור בניגוד לשיקולי השופטים הם דו-כיווניים. על הציבור לשקול לא רק עד כמה האווירה הציבורית שיצור תרתיע עבריינים עתידיים, אלא בעיקר עד כמה היא תרתיע מתלוננות עתידיות.

במין אירוניה דכאנית, רווחת האמונה כי גם על נשים נפגעות אלימות מינית חלה חלק מהאחריות לפגיעה, בין השאר כי נמנעו מלהתלונן, לפעמים אבסולוטית ולפעמים במשך שנים מרובות. אחריות זו מוטלת עליהן על ידי אותה חברה עצמה, שגורמת להן להירתע מהגשת התלונה. מי שתתלונן, כידוע, תעבור מסע ייסורים שיכלול את ביטול זכותה לפרטיות, חקירה פומבית של עברה המיני, והאשמתה בתקיפה שעברה. עובדה זו, מן הסתם, יש בה להרתיע נשים צעירות מלהתלונן, ואותה הימנעות מהגשת תלונה היא עילה להטלת האשמה על האשה, וחוזר חלילה. אם לחברה יש אינטרס להפחית את שכיחות האלימות המינית, עליה לייצר אקלים שיאפשר לנשים להרגיש בטוחות להגיש תלונה על אלימות שכזו. אקלים כזה, מה לעשות, מחייב הבעת דעה.

אם, כמו במקרה קצב, המתלוננת (או מתלוננות) נשמעת אמינה, ורוב המידע החשוף לציבור תומך בגרסתה, חובה על הציבור להכריע במשפט. חובה עליו לשדר לה שמאמינים לה, שהיא לא לבד, שהיה כדאי לבחור את הבחירה הקשה שהיא להוציא את הסיפור לאור. חובה לשדר לתוקף שיש מחיר למה שעשה, גם אם סוללת עורכי הדין שיכל להרשות לעצמו להעסיק תשיג עסקת טיעון. למען המתלוננות, למען כל הנשים, למען עתיד היחסים המגדריים, לא רק שאין איסור לחרוץ דין במשפט הציבורי, ישנה חובה מוסרית לעשות כן.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נחמן

    נראית לי נכונה לחלוטין, ולפחות לי היא גם מחדשת. תודה.

  2. סמדר לביא

    תודה על המבט שהמאמר מאפשר על המחיר הכבד אותו משלמות המתלוננות.רוב המתלוננות אכן בוחרות לשתוק. הלוואי ולכולן היה את הממון והקשרים לשכור משרד יחסי ציבור, כמו שעשתה הד"ר אורלי אינס. בהתחשב בכוח/הון הבלתי מוגבל של האנסים מן האליטה, אולי כדאי לארגונים הפמיניסטיים להשקיע בשירותי דיברור מקצועיים עבור מתלוננות שמעיזות לשבור את קשר השתיקה לגבי אנסי אליטה, ואני תקווה שזה יעודד עוד נשים להתלונן. בסה"כ המגמה העכשווית של התקשורת בנוגע לדיווח על עבירות מין ברוכה. אני מקווה שהיא גורמת לעליה בשיעורי הדיווח.

  3. נעם לוי

    נחשפת כאן במלוא כיעורה ואזלת ידה: אותו "הליך הוגן", ו"חפות עד להשגת אשמה" נכפים כאתוס נורמטיבי על ה"חברה" שעה שהם בעצם עושים זילות של מושגים אלו, כשכל תכליתם היא מיסמוס הדיון הציבורי והשתקת הביקורת – המושתקת ממילא – על הסדרים הנורמטיביים הקלוקלים שרק נחשפים במשפט, קרי כחונות ואלימות כלפי נשים – וחלשים בכלל – כחלק ממנגנוני החברה הררווחים. כשמדברים על משפטיזציה של הספירה הציבורית לכך צריכה להיות הכוונה, הרבה יותר מאשר לריבוי השימוש בספירה המשפטית לצורך הסדרת תביעות ובעיות בין אנשים…

  4. רועי

    "אם, כמו במקרה קצב, המתלוננת (או מתלוננות) נשמעת אמינה, ורוב המידע החשוף לציבור תומך בגרסתה, חובה על הציבור להכריע במשפט." ומכאן שכותב רוצה שנתמוך בצד החזק במשפט. הצד עם תמיכת היחצ"נים. הצד עם הכסף. הצד שיזם את הפניה לתקשורת ראשון.

  5. עוד רועי

    מצד אחד, רוצים לשמור על פרטיותן של המתלוננות. מצד שני, אתה קורא לעשות משפט (שלא לומר לינץ') ציבורי. אבל איך בדיוק נעשה את זה בלי המידע? בשביל זה יש בתי משפט, וכבר קרה שמתלוננות נמצאו דוברות שקר לחלוטין. הקו שאתה מוביל כאן הוא של הרשעה ציבורית אוטומטית של כל נילון, שזה לא יותר טוב מזיכוי ציבורי אוטומטי שלי.

  6. אסף

    קודם כל סילפת את דברי בן דרור ימיני, שלא רק שהוא לא "ממשיך להאמין בחפותו של קצב", כפי שקבעת, אלא כותב במפורש שהוא מאמין לגרסת המתלוננות על פני גרסתו של קצב.

    בן דרור ימיני טוען דבר אחר לגמרי, שהאווירה הציבורית השפיעה בוודאי על שיקול הדעת השופטים, שהנדרש מהם הוא לעשות צדק לאור הראיות והספקות בתיק. ,וכן, היו ספקות גדולים, הפרקליטות שבעצמה כתבה על כך במסמך שנשאר חסוי מהציבור.
    גם השופט בדימוס חשין בעצמו אמר שבאווירה כזו צריך להיות "על-אדם" בשביל לשפוט בהגינות, (וימיני מציג את דבריו בטור שלו, מציע לך לקרוא שוב את הטור).
    כך שהפער מהספקות הגדולים שהיו בתיק הזה, (זו עובדה שלא ניתנת להכחשה), להרשעה הכל כך מוחלטת, צריך להעלות אצל האזרח החושב, למרות האיבה הקיימת כלפי קצב, סימני שאלה לגבי השפעת אווירה שכזו על שופטים שעל העובדות בלבד להיות נר לרגליהם, ולא תחושות והלך הרוח בציבור.

    מעבר לכל זה, קצב היום הבן אדם הכי מוכה ומושפל בארץ, אם לא בעולם. אז גם אם איכשהו אתה מסיק שזה יגרום ליותר נשים להתלונן (וזה לא נכון), עדיף, בתור חברה שאנחנו שואפים שתהיה מכבדת אדם באשר הוא אדם, שלא תהיה בה או בתקשורת שלה אווירת לינצ', ועדיף גם לא לכתוב מאמרים שמשתמע מהם שיש להמשיך באווירת לינצ'. אפילו אם זה נשיא שהורשע באונס.