למה האי-שוויון המעמיק אינו מחזק את השמאל?

התגייסות המדינה לטובת בעלי ההון והפקרת האינטרס הכללי, גורמת לרבים לפנות למפלגות מגזריות הדואגות לקבוצות האינטרס שלהן. בעקבות פרנסיס פוקויאמה
שלמה סבירסקי

פרנסיס פוקויאמה, נביא (השקר) של קץ ההיסטוריה, מתמודד בגיליון האחרון של The American Interest, המוקדש לסוגיית הפלוטוקרטיה בארצות הברית, עם שאלה שהיא רלבנטית גם לישראל: כיצד זה שהגידול באי-שוויון אינו מוליד לחץ של השמאל לחלוקה צודקת יותר? ובניסוח אחר, שיישמע גם הוא מוכר לישראלים: מדוע מצא הפופוליזם האנטי-אליטיסטי דווקא ביטוי ימני?

פוקויאמה, העוסק בארצות הברית, מעלה מספר תשובות:

1. בעלי ההון מצליחים למנוע מחאה הודות ליכולתם לממן לוביסטים ומסעי יחסי ציבור יקרים; 2. האמריקנים לא מוחים כי הם דוגלים בשוויון הזדמנויות יותר מאשר בצדק חלוקתי; 3. הצעות להעלות מסים מתנגשות באמונה רווחת שכל דולר הנכנס לקופת המדינה סופו להתבזבז; 4. שחיקת ההכנסה אוזנה על ידי ייבוא של מוצרים זולים מהמזרח; 5. בעלי ההון הצליחו למכור לציבור את הטיעון שגם כאשר הם מיטיבים עם עצמם הם מיטיבים בעצם עם כולם, טיעון שאמינותו גברה לאחר שקיבל לגיטימציה מצד כלכלנים אקדמיים. ישראלים ימצאו שתשובות 1, 4 ו-5 הולמות גם את המצב כאן.

ברצוני להצביע על תשובה אפשרית נוספת, שגם היא תקפה לשתי הארצות והיא, שאותה דינמיקה שהובילה להתחזקות ההון ולהגדלת האי-שוויון היא גם זו שגרמה להתערערות האמון של רבים מנפגעי הדינמיקה במוסד העיקרי שאמור לאזן את התפלגות העושר: המדינה.

האי-שוויון גובר כאשר עושר חדש מוסט לידי מיעוט. הסטה שכזאת כרוכה בהחלשה של מנגנוני מדינה המקדמים שוויון ובהם: מיסוי פרוגרסיבי; שירותים ציבוריים אוניברסליים; רגולציה של השוק; בעלות ציבורית על משאבים לאומיים; חקיקה מוטת צדק חלוקתי; הגבלה או ריסון האינטימיות שבין בעלי הון לבין נציגי ציבור.

בארצות הברית, החלשתם של רבים מן המנגנונים הללו החלה עם עלייתו של רונלד רייגן לשלטון. בישראל המהלך החל זמן לא רב לאחר מכן, ב-1985, עם הנהגת תכנית החירום לייצוב המשק. המהלך הקצין עוד בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון: המסים הישירים הופחתו בעוד אלה העקיפים הוגדלו; השירותים הציבוריים אינם עוד ציבוריים, אוניברסאליים וחינם; הרגולציה נחלשה; נכסים ציבוריים הופרטו; חוקי היסוד החדשים מקדשים את הקנין הפרטי; ראשי המדינה מתחככים באילי ההון ומציעים עצמם לעבודה אצלם בתום שירותם הציבורי.

מעמדן של קבוצות ההון במסדרונות השלטון התחזק: במשבר האחרון, ממשלות אצו להציל את הבנקים, שגרמו למשבר, בעוד שמיליוני רוכשי בתים מתוסכלים נותרו ללא סיוע. אך מעבר לכך נפגעו, בשתי הארצות, מוסדות מדינה שנבנו במשך דורות: אצלנו קוצצו דרסטית רשת הביטחון הסוציאלי ושירותי החינוך וההשכלה הגבוהה הציבוריים, קופות הפנסיה החדשות נמכרו לחברות ביטוח הנוטלות לעצמן נתח חסר תקדים של החיסכון, שירותי הבריאות גובים תשלומים מחולים. בו בזמן, הפחתות המסים מותירות בכיסיו של מיעוט מבוסס חלק גדול יותר מהכנסותיו, בו בזמן שהן מצמצמות את משאבי המדינה. והניאו-ליברליזם האקדמי הצליח לערער את הלגיטימציה של מעורבות ממשלתית המיועדת למתן את הסטת העושר לידי מעטים. מבחינת המעמד הבינוני ומעוטי ההכנסה, המנגנונים המדינתיים שעוצבו במחצית המאה האחרונה מכזיבים.

אז מדוע אין הם נוהרים אל השמאל? בדיוק בגלל שהמדינה מכזיבה אותם. הפתרון המעשי העיקרי שהציע השמאל מאז ימי הניו דיל וג'ון מיינארד קיינס הוא מעורבות מדינתית שתוביל לצמיחה שפירותיה מתחלקים באופן שוויוני, יחסית. בארצות הברית, זה היה דגלם של הדמוקרטים מאז ימי רוזבלט. בישראל, זה היה דגלה של מפלגת העבודה שהובילה את פרויקט בינוי האומה. כיום, פתרון זה אינו מעורר עוד אמון.

יש המייחסים את אובדן האמון לגלובליזציה, בטענה שזו החלישה את המדינה. זוהי דיאגנוזה מוטעית: המדינה, לא זו בלבד שלא נחלשה אלא אף התחזקה, מתוך השאיפה להעניק תמיכה אפקטיבית לקבוצות ההון המקומיות במסגרת מאמץ לאומי לרכוש ולבסס דריסת רגל בשוק הגלובלי, גם אם פירוש הדבר נסיגה חלקית ממחוייבות למנגנונים המאזנים את התרכזות העושר החדש.

צילום: מיכאל, cc by-nd-nc

היחלשותו של השמאל (בישראל יותר מאשר בארצות הברית), אם כן, אינו תוצאה של עיוורון פוליטי או של תודעה כוזבת, אלא של הערכה ריאליסטית שבתנאים הנוכחיים אין לתלות תקוות רבות בפעילות מדינתית שתתנגש בהטיה הקיימת לטובת קבוצות ההון. את מקומו של השמאל תופסת ההצבעה למפלגות מגזריות, הנתפסות כאופציה סבירה יותר להשגת פירורים מעט גדולים יותר מעוגת העושר. מה שלא הולך כשכולם ביחד אולי ילך כשכל אחד לחוד. במצב שבו "כולם מושחתים", כשהכוונה ליחסי הון-שלטון, האופציה של שחיתות מגזרית הופכת סבירה.

ובכל זאת, מדוע מפלגות מגזריות של הימין דווקא? התשובות מוכרות: בישראל יש עדיין משקעי עבר כנגד "האליטות" השמאליות של שנות ה-1950 וה-1960. וגם: הלאומנות הימנית נתפסת כמחסום בפני חלוקת הפירורים בין קבוצות רבות מדי. ועוד, הלאומנות, באצטלא של דאגה לביטחון המדינה, מצליחה עדיין להשתיק את קול הדאגה לביטחון סוציאלי. לבסוף, בישראל, בבוא יום הבחירות, המצב בחזית העימות עם הפלסטינים עדיין שוקל יותר מן המצב בחזית הכלכלית.

הן בארצות הברית והן בישראל יש תופעות מתמיהות לכאורה של קואליציות החוצות קווים מעמדיים: אנשי מסיבת התה דרים יחד עם נהנתני הפחתות המסים של הנשיא בוש, ובישראל תושבי עיירות פיתוח שותפים למפלגה שהפחיתה מסים לעשירים וקיצצה בביטוח הלאומי. אבל התמיהה מתעמעמת כאשר זוכרים שהטייה המדינתית לכיוון ההון אינה מונופול של מפלגה אחת אלא של שני חצאי הקשת הפוליטית: בארצות הברית, הנשיא הדמוקרטי קלינטון הוא שצמצם את הרגולציה על המוסדות הפיננסיים וביטל את "מדיניות הרווחה כפי שאנו מכירים אותה" ובישראל, מפלגת העבודה היא שפתחה, בממשלת איחוד לאומי, במהלך ההיסטורי של הטיית המדינה לעבר ההון במסגרת תכנית החירום לייצוב המשק ב-1985.

אם 1977 היתה תוצר של אכזבה מן התקווה שעצם ההשתייכות ללאום תיטיב עם כולם במידה שווה, הרי שהמגזריות של ימינו היא, בין השאר, תוצר של אובדן האמון במוסכמה רבת השנים שלפיה המדינה מהווה משענת אפקטיבית לנפגעי התרכזות העושר.

השמאל איננו עוד אופציה טבעית של נפגעי האי-שוויון הגובר. אבל גם לא הימין. אף אחד משני חצאי הקשת הפוליטית אינו יכול להניח עוד כי הוא הכתובת הטבעית של נפגעי הקשר האינטימי שבין הון לשלטון. את הכתובת הזו צריך לבנות מחדש.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יונתן ברזילי

    סוף סוף ניתוח שלא מעליב את האינטליגנציה של השכבות המוחלשות המצביעות לימין.לדעתי, עם זאת, עדיין לא לגמרי נס ליחו של טיעון התודעה הכוזבת.החלק השני תקף בעיקר לגבי הכן שמאל כפי שהוא כיום, ועל כולנו לנסות ליצור אלטרנטיבה שמאלית שכן תהווה כתובת.

  2. אור

    לגבי ישראל לפחות אני לא בטוח שזה הניתוח הנכון. הבעיה בישראל היא ממש לא שמי שסובל מהמדיניות הנוכחית לא רוצה שהמדינה תשפר את מצבו, הבעיה היא במחסור באלטרנטיבה שמאלית. רוב מה שמכונה בישראל היום שמאל לא קשור בכלל לעובדים אלא נמצא בצד השני של המתרס. מפלגה כמו חד"ש מנכרת את העובדים עם מסרים מוסרניים ולא מעמדיים ורוב ההשתתפות שלה במאבקי עובדים נמצא על הנייר או באופן פרטני של פעילים. האיגוד המקצועי הכי גדול שיש כאן נשלט ע"י אליטה משתפית של בעלי ההון. אז ברור שבאופן כזה את הואקום הפוליטי שנוצר מאז שנות ה-80 ימלא הימין הקיצוני.
    השמאל הציוני בטח שלא יכול להיות הכתובת לנפגעי שלטון ההון, אולי רק בשביל לספוח אליו מאבקים בשביל למסמס אותם. צודק סבירסקי שצריך לבנות את האלטרנטיבה, הניתוח צריך רק לדרבן ולא לגרור ליאוש.

  3. ואולי לא חשבת על זה

    בישראל יש מצב מיוחד שאיש לא רוצה להיכנס אליו והוא הניתוח האתני. מאז עליית הליכוד המזרחים משוכנעים שכלכלה כמה שיותר חופשית נותנת סיכוי לכמה מהם להעפיל למקומות גבוהים מבחינה כלכלית. ככל שיש יותר כלכלת שוק יש יותר סיכוי למישהו כמו תשובה או רמי לוי לעשות הון. במצב של שילטון המדינה וימי מפאי ומדיניות תיאורטית של המערך המצב היה הרבה יותר גרוע למזרחים ולכן השמאל הזה לעולם לא ימריא, מה גם שהוא מהר מכר את עצמו לצד השני, שזה מראה טוב מאוד מה הם חשבו גם בשלושים השנים הראשונות של המדינה. בישראל, השמאל מצטייר כמי שכבר ניצל את העניים. ולא צריך לשכוח שהמהפכה היחידה של הביטוח הלאומי היא תוצאה ישירה של מרד הפנתרים (לפני זה היה פקיד סעד שהתעמר באנשים והחליט על פי ראות עיניו), וזה כבר אמוק אל תוך שנות השבעים. גם את זה השמאל לא כל כך אהב, ולכן גם השמאל הזה היה תמיד "שמאל" מאוד במרכאות, זה היה שמאל עדתי שדאג רק לאשכנזים. מרגע שהאשכנזים הבינו שקפיטליזם יותר טוב להם הם עזבו את כל הרעיונות היפים ועברו לצד שני. השמאל כאן היה ותמיד נשאר עדתי-אשכנזי וכל עוד זה לא ישתנה לעומק המצב של השמאל יילך ויחמיר, שזה לדעי דווקא בשורות טובות למזרחים. ואולי מהתמוטטות השמאל האשכנזי תבוא תנועה יותר שיויונית. ואולי לא. בכל מקרה המצב של היום עדיף על ממשלות מערך-מרצ שהיו בעשרים השנים האחרונות.

  4. חנן שליב

    מאמר מנומק ורציני אבל טועה ומטעה בבסיס הבעיה וחסר כל כיוון לפתרון הבעיות.
    גם אם נקבל את ההנחה הכוללת והממש לא חדשה כי "בגדול" אשמה מפאי ואיתה השמאל בכך
    שה"חלשים" לא פונים כבר עשרות שנים לפתרונות חברתיים
    הרי שליחס לתומכי הפשיסט ליברמן שרובם בסופו של דבר אכן מהמגזר הרוסי שנאה למנהיגים נוסח ספיר ,זה די פשטני.מנגד ברחוב הערבי שגם הוא היה והווה נגזרת ימנית לאומנית (גם אם קוראים לה בל"ד,או אפילו חלק מסוים מרק"ח) סולדים מה"שמאל" בגלל
    חטאי שנת תררפ"ו.האמת היא פשוטה בהרבה ומרה אף יותר.
    לשנוא ולתקוף את השונה בעיקר אם אינו אלים (כמו שכבר המון שנים נתפסת תפיסת השמאל בישראל)
    זה מאד נח ונעים.כל השאר,גם אם יש בו משהו,אינו אלא הערות שוליים יותר או פחות חכמות.בקיצור,השמאל ההיסטורי אכן פישל בענק והרס הרבה,אבל הימין הנוכחי (ואני מתכוון רק להיבטים החברתיים כלכליים) כברמעביר אותנו למחוזות איטליה הפאשיסטית.

  5. עמוס

    עד עלייתו של בגין, היה רוב מוחלט של עמדות הכוח – כלכליות, פוליטיות, מינהליות, תרבותיות – בידי בני העדה האשכנזית. הקפיטליזם של בגין וארליך נתפס – ובצדק! – כמערכת שאמורה לתגמל בני אדם על פי כישוריהם, ולא על-פי מוצאם (וכרטיס המפלגה שלהם).

    כל עוד אלו החלופות ימשיכו רמי לוי ויצחק תשובה להיות גיבורים של שכבות עממיות; מכיוון שמשנת 2000 חל צמצום דרמטי וירידה בניידות החברתית של מזרחים, שמאפשרת להם רק פוליטיקה מוניציפלית או כלכלת לאו-טק, בחירתם הגיונית: כמו הרבה קבוצות אתניות מקופחות הם מעדיפים קפיטליזם ומריטוקרטיה (שלטון על פי כישורים) על פני אליטה פיאודלית

  6. חנן שליב

    איני יודע מהיכן לוקחים אנשים כמו עמוס את העמדות
    החד משמעיות שבהם הם דוגלים.
    הרי מלבד דוגמאות כתשובה,אליהו,קרסו,צדיק ועוד ועוד בשוק הפרטי,נמצאים מנהיגי חברה ,ארגון ומשק כפרץ,עיני,שמחון,שלום ועוד ועוד שלא לההזכיר כבר את תחום המשפטים,הרפואה וההשכלה הגבוהה בה תופסים כל
    "הלא אשכנזים" עמדות הובלה
    ברורות לגמרי.נכון כי הערבים ואי אלו מבני הפריפריה עדיין נמצאים בארץ גזרה אבל להכליל ולזור שוב ושוב על היללות של בגין בדבר "ההתנשאות האשכנזית" זה ממש פאטתי.כשם שנכון שגלילי דיין ואלון אכן הניחו את היסודות ל"מפעל ההתנחלות" של שרון וחבורת הימין אך אינם נושאים בעיקר האחריות למעשי מנהיגים נוסח ליברמן ובן גביר,כך ספיר ואשכול אינם אחראים לפעולותיו של חיים רמון.אנא מקדו את הביקורת בעיקרי הבעיות וגורמיהם ולא בחשבונות היסטוריים שהיום אבד עליהם הכלח.

  7. עמוס

    ראשית, המאמר עסק בתודעתם של בני אדם. ובה, מה לעשות, מה שאתה מכנה (ואני חולק עליך) "חשבונות היסטוריים שאבד עליהם הכלח" ממלאים תפקיד משמעותי בעיצובן של השקפות, נטיות, והתנהלויות, במשך דורות רבים לאחר ש"אבד עליהם הכלח". מצדה ומרד בר-כוכבא, למשל, ש"אבד הכלח" על החשבון ההיסטורי שלהן עם הרומאים, הם חלק מחינוך ועיצוב השקפתו העכשוית של כל חייל יהודי-ישראלי. וגם לא "אבד הכלח" על תחושתם של מזרחים רבים, שהמעבר משלטון עדתי/מפלגתי ריכוזי לקפיטליזם הוא זה שאיפשר לקומץ המזרחים שמנית – תשובה, אליהו, בינו (קרסו היה שם כבר בימי מפאי) – את המוביליות הכלכלית והחברתית המסויימת הזו.

    מצד שני, על שום חשבון היסטורי לא "אבד הכלח". מאז סוף שנות התשעים יש רגרסיה עצומה במעמדם של מזרחים. יש חפיפה מובהקת ומתחזקת בין מוצא אתני ובין פערים גדלים בבעלות על נדלן, הון, כושר השתכרות, איכות שירותים (בריאות, חינוך, שם הפערים גדלים, בעיקר בהשכלה הגבוהה!) וניידות; אפשר לדון על סיבות ראשוניות ומשניות לתהליך זה – למשל, ההפנייה המאורגנת, המתועדת והמפלה-במוצהר של מזרחים (וכמעט רק מזרחים) לפריפריה התחוללה בשנות החמישים, ולכן, כמובן, "אבד עליה הכלח"; הצירוף של זו עם פגיעה אנושה בשירותים החברתיים בפריפריה, תוצרת נתניהו, הופכת אפליה אזורית לאפליה אתנית. אבל תקרות זכוכית והרשתות החברתיות הסמויות והגלויות ממשיכות לייצר, לטפח, לשמר, ולהגדיל פערים אלה, ולחזק תחושה נכונה-בחלקה, שניידות-על-בסיס-הישגים עדיפה על ניידות-על-בסיס-השתייכות, שלא אבד עליה שום כלח – בחברת ההייטק שבה עבדתי במשך שנים היו שלושים וחמישה אחוז רוסים, ושניים וחצי אחוז מזרחים (הרבה פחות מאחוז המזרחים בין בעלי תואר ראשון במקצועות הרלוונטיים, שהוא שמונה-עשרה אחוז) – כי רוסי-מביא-רוסי היא רשת חברתית לגיטימית ומקובלת, ומזרחי-מביא-מזרחי היא רשת מוקצה אפילו בדימוים העצמי של המזרחים (למרבה הצער).

    דבריך על "מנהיגי חברה, ארגון ומשק כפרץ, עיני, שמחון, שלום ועוד ועוד שלא לההזכיר כבר את תחום המשפטים, הרפואה וההשכלה הגבוהה" הם כמעט מביכים. משפטים (עם מזרחי תורן בבית המשפט העליון)? רפואה (איפה, במיטות במסדרון)? השכלה גבוהה (תשע נשים מזרחיות בסגל הקבוע בכל הארץ)? בשנות התשעים עמדו מזרחים בעמדת מספר 2 בכל המפלגות המובילות. דוד לוי, סילבן שלום, מאיר שטרית, שלמה בן-עמי, אמיר פרץ, נסים זוילי. אריה דרעי איפשר (לטוב ולרע) את הסדרי אוסלו, והיה למנהיג המזרחי הראשון והיחיד שהיה מעורב מהותית בהחלטה אסטרטגית ישראלית. הדור ההוא חוסל שיטתית ונדחק לחלוטין מעמדות השפעה שבהן הצליח בקושי לגעת לכמה דקות – ולא בעת ובעונה אחת – של "תהילה" (משרד החוץ – עם הבדיחות הגזעניות הקבועות; משרד האוצר; ומשרדי המשטרה ואפילו הביטחון שבהם בוצע, למעשה, פוטש וסבוטז' של האליטות הישנות).

    דברי – שהמוביליות היחידה הפתוחה בפני מזרחים היום היא בפוליטיקה מוניציפאלית (עם החקירה המשטרתית האנטי-מזרחית המסורתית הכרוכה בה) ובכלכלות לואו-טק – רק מתחזקים על ידי דבריך…

  8. חנן שליב

    איני רוצה להיכנס להתנגחות אישית מול עמוס שדבריו הכואבים אכן מקובלים על חלק מסוים בחברה המאד קטנה של מחנה השמאל (שגם אני נמנה עליו).אבל נראה לי שטענה זאת פשוט איננה נכונה.לא שאני מיתמם ופוסל לגמרי את המצאותה של תופעת ה"חברים" אבל גם עמוס מודה שהינה כללית (ואישית פגשתי בה כמה וכמה פעמים) בקרב העדות כולן
    ובמיוחד נגד כל מי שאינו ציוני.לכן הטענה שאצל ה"מזרחיים" היא משום מה נפסלת,הינה מוזרה ביותר.האם מדען מבריק משה החיוור יתקבל אוטומטית לעבודה לפני מוטי הגאון הכהה?? האם לכסף של שלי התורכיה יש ריח עבש יותר משל ברברה הפולניה??
    וכ' וכ'.קיימת אפליה וקיימת הסתגרות הרסנית בחברה הישראלית אבל רק בצורה משנית לפי המודל העדתי.אם בכוונתך לטעון שה"רוסים" האחרונים להגירה עקפו את המזרחיים ב"פרוטקציה גזענית"? זכותך לחשוב כך אבל עליך ההוכחה המדויקת.ובדוק שוב את שולחן המטכ"ל וכ' וכן ,גם את השינויי במספר הרופאים.לדעתי לא לגמרי דייקת בהערכות המספריות.

  9. נעה

    אם נכון שרוב העניים הם חרדים וערבים ושרוב הערבים והחרדים (אשכנזים/מזרחיים) הם עניים, ומכיון שאוכלוסיות אלה נוטות ממילא להצביע סקטוריאלית, הרי שיש מציאות מעגלית שמנציחה את עצמה. מכיוון שגם בעלייה הרוסית נוטים להצביע סקוריאלית, מה נשאר לשמאל? שולים קטנים של מעמד בינני נמוך שהולך ונשחק? מעמד בינוני מבוסס יותר שמנסה לשמור על עצמו בציפורניים ומוצא בינתים פתרונות סבירים נגד שחיקת אחריות המדינה?
    הגוף היחידי שמנסה לשבור את הדפוס הזה, הוא כוח לעובדים וימים יגידו אם יצליח או יכשל.