• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פרידה מאמן בחסד עליון

יוסף שילוח התבזבז בגילום תפקידים סטריאוטיפיים, וכשרק ניתנה לו ההזדמנות הוכיח כישרון ענק. כבר לקראת סוף שנות השישים התבטא בצורה גלויה ואמיצה כנגד מנגנוני ההדרה המופעלים כלפי המזרחים
יוסף שילוח

בצער רב, ודי במפתיע מבחינתי, הלך לעולמו יוסף שילוח, המאוחסן בזיכרון הקולקטיבי של הישראלי הממוצע כדמות הבלתי נמחית של הפרסי הנלעג, התחמן, אוויל-התמיד המזרחי, במה שמוכר במקומותינו כסרטי הבורקס; בדיוק נמרץ ובכפוף לסיפר התרבותי שהוכתב בידיה האמונות של ההגמוניה האשכנזית המקצועית. כך היא רצתה להגדיר את דמותו של המזרחי בישראל, ומיניה וביה הוכרה דמותו של האשכנזי כהנגדתו הקוטבית: נאורה, שכלתנית ומוסרית.

לשילוח, אמן בחסד עליון, לא היה שום סיכוי לבטא את כישוריו העילאיים עת דרכה כף רגלו בישראל ב-1950, פרט לסתימת חללי המשבצות הסטריאוטיפיות, שהיו אמורות להשלים מסע ממסדי מקיר לקיר ליישומו המלא של תהליך הדה-לגיטימציה האנטי-מזרחי בחברה. מראהו ומבטאו המזרחי לא הותירו לו שמץ של סיכוי להשתחל לתוך עורן של דמויות מורכבות, והתפקידים הרציניים במשחק – בעיקר בתיאטרון, היות שתעשיית הקולנוע היתה זניחה בימים ההם – הוענקו לבעלי המבטא הרוסי והפולני הכבד, שלא מעט זיהו את המלך ליר כיוצא מזרח אירופה.

שילוח לא היה, כמובן, המזרחי היחיד שהודר מהבמה המרכזית בשל מוצאו. גם אריה אליאס, שמכאן נאחל לו אריכות ואיכות חיים, עבר חוויות דומות לאלה של שילוח, והיו עוד רבים וטובים. שילוח, בשונה ממרבית האמנים המזרחים, בחר שלא להבליג על הגזענות המובנית בחברה בישראל, וכבר לקראת סוף שנות השישים של המאה העשרים, הוא התבטא בצורה גלויה ואמיצה כנגד מנגנוני ההדרה והסינון המופעלים כלפי המזרחים, גם בתחומים שבהם עסק וגם בכלל. זכור לי, שעוד כאשר הטלויזיה הישראלית (ערוץ 1 דהיום) היתה בחיתוליה, ונהנתה ממאה אחוזי צפייה בהיותה ערוץ השידור הוויזואלי היחיד במדינה, שודרה תוכנית בשם "בומרנג" (הגרסה המוקדמת של "פופוליטיקה"), שאותה הנחה מיודענו, אמנון רובינשטיין. באחת התוכניות, בהן השתתף שילוח, הוא הדהים את משתתפיה כשבלשונו הנחרצת תקף את הגזענות כלפי המזרחים. בעידן ההוא זה לא היה עניין של מה בכך.

שילוח, שהתבזבז – לא באשמתו  – בגילום תפקידים סטריאוטיפיים, היה שחקן ענק. אחד הסרטים המעטים שבו ניתנה לו ההזדמנות להוכיח את כשרונו הדרמטי המולד, "הבית ברחוב שלוש", המחישה לכולנו עד כמה המשטר הגזעני בישראלי הוא רוצח סדרתי של אופיינו. הבמאי משה מזרחי, הישראלי היחיד שסרט בבימויו ("כל החיים לפניו") קטף פרס אוסקר, ליהק את שילוח לסרט זה, וגם בסרט אחר שלו, "אבו אל בנאת", הוא הוכיח לכל בעלי הדעות הקדומות שאפשר גם אחרת – שילוח הוא אמן לכל דבר ועניין.

שילוח לא העלים עין, כאמור, מפגע הגזענות הממסדית בישראל, ובאמצע שנות התשעים של המאה שעברה הוא נצפה גם בהתכנסויות של הקשת הדמוקרטית המזרחית בבית הסופר בתל אביב, שבה הוא ראה, כמו כולנו, תנועה שתוביל קו לביעור תופעות הגזענות בחברה, ובנייתה של חברה צודקת ושוויונית.

שילוח היה אדם פשוט, צנוע ונטול אגו. אדם גדול ושחקן ענק.

יוסף שילוח מספר על הסצינה האהובה עליו בקולנוע, מתוך "ג'נין ג'נין", בפרויקט מיוחד של סם שפיגל:

כנראה שיעניין אותך גם: