הסדר ביניים

המטאפורה של השמן והרזה חביבה במיוחד על ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד מימיו כשר אוצר, בתחילת העשור הקודם. אז אם להמשיך באותו עולם דימויים, הרי שהמעמד הבינוני בישראל עובר בשנים האחרונות דיאטה שלא היתה מביישת תוכניות ריאליטי בערוץ 10.

קראו את הכתבה שפירסם "גלובס" בשבוע האחרון על קריסתו של מעמד הביניים בישראל. אין צורך בתואר שני בכלכלה כדי להבין את משמעות הנתונים. הם פשוטים וקשים. בגדול: מבין השכירים בישראל, בקושי 20% יכולים להיחשב כ"מעמד בינוני". מנגד, רוב מכריע של 2.3 מיליון עובדות ועובדים – שמהווים כ-70% מכלל השכירים – נמצאים בשתי מדרגות המס התחתונות, כלומר משתכרים פחות מ-8,660 שקל בחודש.

לא ניכנס כאן לשאלה איך זה שמספרים לנו שישראל היא נס כלכלי ושהנגיד שלנו הוא הכי טוב בעולם, בזמן שהנתונים החברתיים מציגים תמונה שונה לחלוטין. לשם כך, כדאי לקרוא את הפוסט הזה: אזרחי ישראל, כלכלתנו לא קרסה, עדיין, בבלוג "ארץ האמורי".

מה שכן, אפשר להקדיש כמה מלים לדמוקרטיה:

לא צריך להיות צ'ה גווארה כדי להבין מה יקרה לחברה מקוטבת; שהפערים בה מקצינים; שבה קבוצה קטנה של אנשים מרוויחה הון ונהנית מפירות הצמיחה (או גילויי הגז), בעוד שכבה גדלה והולכת מתקשה יותר ויותר לסגור את החודש, לרכוש דירה או השכלה ראויה לילדים. כל מי שמכיר אפילו מעט את ההיסטוריה של דרום אמריקה בעשורים האחרונים, או של אירופה בעשורים שקדמו להם, יודע לאן קיטוב חברתי ופערים עלולים להוביל.

אני זוכר מעט מאוד מהשיעורים שלמדתי במדעי-המדינה. הדבר הכמעט יחיד שאני זוכר הוא רשימה של תנאים שדרושים לקיומה של דמוקרטיה יציבה. לצד דברים כמו בחירות, חופש ביטוי ושוויון בפני החוק, למדנו שכדי להתקיים לאורך זמן, משטר דמוקרטי חייב שיהיה בו מעמד בינוני רחב. כרוחבו של מעמד הביניים, כך חוזקה הדמוקרטיה, נאמר לנו.

בהקשר זה כדאי לזכור שהשייכות למעמד הביניים לא מסתכמת במספר שכתוב בתחתית תלוש השכר. השייכות קשורה בדרך כלל גם לנגישות לידע ולהשכלה, למידה מסוימת של זמן פנוי, שיכול להיות מופנה לפעילות פוליטית, למחשבה ביקורתית ולמעורבות חברתית, למשל. כאשר המעמד הבינוני מתכווץ, כל הדברים הללו מתכווצים, ואתם – גם הדמוקרטיה.

הפוסט פורסם כחלק משיתוף הפעולה של העוקץ עם "פרויקט דמוקרטיה"