• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

לא הפתיעו אותנו

וירג'יניה וולף כתבה: "אם יטול את העיתון הזה בידו בהכרח יתחוור לו, אפילו מתוך העדויות הפזורות האלו, שאנגליה (או ישראל, במקרה שלנו) נתונה לשלטונו של משטר פטריארכלי". המוסף "תפתיעו אותנו" של "הארץ" הוכיח, 80 שנים לאחר מכן, את צדקתה
ניב גורדון

בכל שנה, בקורס "מבוא למחשבה מדינית", המונה מעל 150 סטודנטים, אני מקדיש מספר שיעורים לפמיניזם. אני פותח את הדיון בבקשה מהסטודנטים המגדירים את עצמם פמיניסטים להצביע. השנה היה שיא – קרוב ל-10 אחוז מהסטודנטים הרימו יד, ועל אלה נמנו גם נשים וגם גברים. פניתי לכמה סטודנטים שלא הצביעו וביקשתי מהם להסביר מדוע. כבכל שנה, גם הפעם יכולתי לחלק את התשובות לשתיים: אלה שמבקשים ממני, הגבר, להגדיר להם מה זה פמיניזם, ואלה שטוענים שקיים שוויון, ולכן, לדעתם, אין הצדקה להמשך קיומה של התנועה הפמיניסטית. קבוצה שלישית, קטנה יחסית, מסבירה שהיא נמנעה מלהצביע משום שהיא מתנגדת לשריפת חזיות.

בכל שנה, אני מביא גם לשיעור את עיתון "הארץ" של אותו היום, ומצטט מהזיכרון מספרה של וירג'יניה וולף "חדר משלך": "אורח ארעי ביותר בכוכב הלכת הזה…", כותבת וולף, "אם יטול את העיתון הזה בידו בהכרח יתחוור לו, אפילו מתוך העדויות הפזורות האלו, שאנגליה (ובמקרה שלנו ישראל) נתונה לשלטונו של משטר פטריארכלי".

וירג'יניה וולף

אמנם עברו למעלה מ-80 שנה מאז שוולף כתבה את המשפט הזה, אבל "הארץ" לא מאכזב. אני מרים את העיתון גבוה ומדפדף מול הסטודנטים היושבים באולם ההרצאות. אני מסביר שמכיוון  שהאורחת לא יודעת לקרוא, היא מסתכלת בתמונות. אני מדפדף, עמוד אחר עמוד, תמונה אחר תמונה, גבר אחר גבר. כמובן שפה ושם צצה לה איזה תמונה של אשה, לרוב בפרסומת, אבל מדובר ביוצא מן הכלל המוכיח את הכלל.

"הארץ", ניתן לטעון, לא אשם: התמונות בעיתון בסך הכל משקפות מציאות. אחוז הנשים במקומות מפתח בפוליטיקה הישראלית עדיין מזערית. מתוך 29 שרים בממשלה הנוכחית, ניתן למצוא רק שתי נשים, סופה לנדבר, שרת הקליטה, ולימור לבנת, שרת התרבות והספורט. הנתונים עגומים עוד יותר כאשר בוחנים את ההנהגה במוסדות הכלכליים בישראל. אפילו באוניברסיטאות, האמונות, כביכול, על הידע והאמת לא ניתן למצוא הרבה פרופסוריות מן המניין. זה לא מפתיע, אם כן, שיש מעט מאוד תמונות של נשים על דפי העיתון.

אבל עיתונים, כפי שאנחנו מלמדים סטודנטים כבר בשנה א', לא רק משקפים מציאות, אלא גם עוזרים לכונן אותה. ביום שישי האחרון, ספי הנדלר, עורך מוסף השבוע של "הארץ", הגדיל לעשות כאשר הוא הוציא גיליון מיוחד הנקרא "1.1.11 תפתיעו אותנו" בו הוא ביקש מ-18 כתבים לכתוב על אנשים שיפתיעו אותנו בשנה הבאה. יותר מדויק הנדלר בחר ב-17 כתבים וכתבת אחת.

הכתבים לא הפתיעו. רק שניים מתוכם חושבים שנשים יפתיעו אותנו ב-2011. נורית וורגפט כתבה על שולה בן דעת, שנאבקת למען אנשים עם הפרעות נפשיות, ושי גולדן כתב על טלי מורנו העשויה להחליף את מיקי חיימוביץ' בערוץ 10. יוסי ורטר כתב על שמעון פרס, אלוף בן על גבי אשכנזי, ועמוס הראל על אלוף במילואים יעקב (מנדי) אור. כמה נדוש, כמה משעמם, וכמה משעתק.

השכיחות של אלימות נגד נשים, הפערים הגדולים בשכר בין נשים וגברים, והיחס כלפי מי שקורה תיגר על הדיכוי וחוסר השוויון רק מוכיחים שוב ושוב שאנו אכן נמצאים במשטר פטריארכלי. לכן, להיות פמיניסט בישראל 2011 זו איננה קלישאה, כפי שטען אלון עידן בביקורת הטלוויזיה שלו ("הארץ" 30.12.2010), להיות פמיניסט זה הכרח. לפחות למי שעדיין חשוב שיהיה כאן קצת צדק.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילן

    בבן גוריון תפוס אותו לשיחה

  2. ליאן

    כי יש דרישה פתאומית לסיבוב שני על מחשבה מדינית עבור מי שלא זכו ללמוד בBGU…

  3. זהבית אורלב

    לא הבנתי את המאמר, מה בעיתון ידיעות אחרונות או מעריב או כל עיתון שהוא המצב שונה? לדעתי לא.

  4. אורלי בנימין

    אבחנה מדויקת כמובן. אלף תודות. אבל כשאני חושבת על אושרת קוטלר וההכללות שלה על הפמיניסטיות המגזימות בשל מאבקן בהסתה לאונס –
    אני מבינה שוירג'יניה וולף טעתה. זו לא פטאריארכיה מה שיראה האורח ממאדים אלא סדר פוליטי מזעזע הרבה יותר שבו נשים מחנכות לשנאת נשים, משתפות פעולה עם הדרת נשים ובעיקר מתבלבלות. כל הזמן מתבלבלות בין מה שהוא עמדת כוח אתנו-מעמדית שהן נהנות ממנה לבין מה שהוא מאבק פמיניסטי שטרם מוצה ולעיתים אפילו טרם החל.

  5. שלומית ליר

    לרגע חשבתי שאתה עומד לכתוב על נקודה שקוממה אותי אלא שהטיעון – החשוב כשלעצמו – שונה.
    בדבריך אתה מתעלם מהמסגור הראשוני של הנושא: מי האנשים שהתבקשו להפתיע, ומהי נקודת המוצא האתנית מגדרית שלהם. זה המקום שבו מערכת ראויה מייצרת אמירה באמצעות ייצוג נאות. העובדה שנבחרה רק אישה אחת מבין כחמישה עשר כותבים, להביע את דעתה על העתיד מעידה שלסוגיה המגדרית מלכתחילה ניתן מקום שולי.