לערער את ה"ביטחון"

גדר ההפרדה ושיתוף הפעולה הביטחוני של הרשות עם ישראל אינם אמצעי לשמירה על ביטחון לאורך זמן; בטח לא כאשר מדיניות הסגר-התנחלות-דיכוי-הרג היא אחת וקבועה – עם או בלי משא ומתן
רועי וגנר

על פי נתוני השב שנת 2010 היתה השנה הבטוחה ביותר למדינת ישראל מאז שנת 2000. מקובל להסביר את הנתון הזה בשני אופנים: הגדר והתיאום הביטחוני בין ישראל לרשות.

אבל עיון קצר בעובדות מראה שהגדר איננה הסבר מוצלח. הגדר פרוצה לחלוטין, ותישאר פרוצה בגלל אי-הסכמות בין ארה"ב לישראל ביחס לתוואי שלה באזור אריאל ובאזור ירושלים. מכיוון שהגדר חורגת מהקו הירוק, פלסטינים שאינם אזרחי ישראל נמצאים משני צדדיה. מכיוון שהיא מפרידה בין חקלאים פלסטינים לאדמות שלהם הצבא נאלץ, בהוראת בית המשפט, לאפשר לפלסטינים לחצות את הגדר לאזורים ששום מכשול לא מפריד בינם לבין ישראל. למעשה, אפילו במקומות שבהם יש גדר אפשר לפעמים לטפס ולחצות אותה. בגלל הפרצות האלה, חציות "לא חוקיות" של הגדר על ידי פלסטינים הן עניין שבשגרה.

מספר העובדים שנכנסים לישראל לעבוד ללא אשרה מוערך בכ-25,000. עובדים כאלה נכנסים לישראל בדרך כלל בין פעם בשבוע לפעם בחודש. חישוב פשוט מראה שמדובר במאות אלפי כניסות "לא חוקיות" לישראל בכל שנה. אם עובדי בניין ושירותים שמוכנים להסתכן בקנסות, אלימות, מאסר ומוות – כלומר עובדים חסרי משאבים שאין להם ברירות אחרות – מצליחים להיכנס לישראל במספרים כל כך גדולים, קל וחומר שמפגעים שמאחוריהם יש תשתית ארגונית ומודיעינית עשירה היו יכולים לעמוד במשימה, אלמלא גורם אחר היה מונע בעדם.

חומת ההפרדה. צילום: tsweden, cc by-nc

ההסבר לביטחון שעליו מדווח השב"כ הוא, אם כן, תיאום בטחוני עם הרשות הפלסטינית. הסיבות לנכונות הפלסטינית לשתף פעולה עם ישראל כוללות לא רק את שאיפת השלום שניתן לייחס לאבו מאזן ולסלאם פיאד, אלא גם את הרצון שלהם לקבל לגיטימציה בינלאומית, המוטיבציה שלהם להחליש את החמאס וארגוני התנגדות אחרים, הצורך שלהם בגיבוי ישראלי כדי לשמר את הכוח בידיהם מול אוכלוסייה שחלקה היתה מעדיפה מנהיגים אחרים (פלסטינים רבים משתמשים לתיאור מצבם במונח איחתילאליין, שמשמעותו כיבושַיים: הכיבוש הציוני והכיבוש על ידי הרשות), וההחלטה הטקטית של החמאס להעדיף ירי טילים מהרצועה על פיגועים מהגדה. אבל כל זה תלוי במאזן כוחות זמני ונזיל. בטווח הארוך, אין שום מוטיבציה משמעותית להמשך שיתוף הפעולה.

הפלסטינים יודעים שבתקופות של פיגועים תוך כדי משא ומתן (כמו שנות אוסלו הראשונות) הוטלו עליהם מגבלות תנועה וההתנחלויות הורחבו. הם יודעים שבתקופות של פיגועים ללא משא ומתן (כמו שנות שיא האינתיפאדה השנייה) הוטלו עליהם מגבלות תנועה וההתנחלויות הורחבו. הם יודעים שבתקופות של תיאום בטחוני ללא משא ומתן (כמו השנים האחרונות) הוטלו עליהם מגבלות תנועה וההתנחלויות הורחבו. והם יודעים שגם בתקופות של תיאום בטחוני מלווה במשא ומתן (כמו שנות אוסלו המאוחרות – כאמור שנת 2000 היתה בטוחה לישראלים יותר אפילו מ 2010, אם עוצרים את הספירה לפני הריגת 13 הפלסטינים הישראלים באוקטובר 2000) הוטלו עליהם מגבלות תנועה וההתנחלויות הורחבו.

הפלסטינים יודעים גם שאם ארגוני ההתנגדות יבחרו בהתקפות על מטרות צבאיות (שבי של חיילי אויב) ישראל תגיב בענישה קולקטיבית ובהרג אזרחים. הם יודעים שאם יבחרו בפשעי מלחמה (רצח אקראי של חפים מפשע), ישראל תגיב בענישה קולקטיבית ובהרג אזרחים. הם יודעים שאם יבחרו בהתנגדות לא-אלימה (הפגנות נגד הגדר שבמקרים הקיצוניים ביותר מנסות לפזר באבנים את החמושים שפולשים לכפר ויורים באופן אקראי על אזרחים), ישראל תגיב בענישה קולקטיבית ובהרג אזרחים.

המסקנה מההתנהלות הזו היא שהמדיניות של ישראל היא אחת וקבועה: הגבלות תנועה, הרחבת התנחלויות, ענישה קולקטיבית והרג אזרחים. כל פלסטיני יודע שבבוא הזמן מתנחלים יסיגו את גבולו, יקטפו את פירות אדמתו, יגזלו את פרנסתו ויהפכו את חייו לבלתי נסבלים. במצב הדברים הזה לשלטון הפלסטיני אין שום טעם לנסות להתאמץ כדי לקדם תהליך מדיני. היעד של השלטון הפלסטיני הוא היעד הטקטי של הישרדות, וכרגע – אבל לאו דווקא לאורך זמן – הישרדות משמעה שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל.

התגובה של פלסטינים שאינם בשלטון למצב הדברים הזה תמשיך להיות מגוונת, כמו שהיתה עד כה: ייאוש והשלמה, התעקשות להיצמד למעט שהם יכולים להיצמד אליו, ניסיונות להגר, ניסיונות להידבר, התנגדות עממית לא אלימה, תקווה שהעולם ייאלץ את ישראל לשנות ממנהגה, וניסיונות להתנגד באופן אלים. רבים טועים לחשוב שהעובדה שמדיניות הסגר-התנחלות-דיכוי-הרג מתקיימת במקביל למה שהשב"כ מכנה ביטחון, משמעה שאותה מדיניות תבטיח את סוג הביטחון הזה גם בעתיד. אבל כשיחסי הכוחות הפוליטיים בפלסטין ישתנו, התנגדות אלימה תהפוך שוב, מן הסתם, להיות אפשרית ונפוצה יותר.

אם אתם חושבים שהגדר יכולה למנוע התנגדות אלימה, עברו באתר הבנייה או במטבח המסעדה הקרובים למקום מגוריכם, ושאלו את הפועל הפלסטיני שתמצאו שם אחת לכמה ניסיונות להיכנס לישראל חיילים ושוטרים מצליחים לתפוס אותו. אם התשובה מערערת את תחושת הביטחון האישי שלכם, כדאי שלא תתמהמהו לפני הפעולה הבאה שלכם למען סיום הכיבוש.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רחביה ברמן

    ובציוצית. כל מלה בסלע.

  2. יריב מ

    נכנס לזווית החסרה כל כך של ניתוחים ביטחוניים מזווית שמאל-ראדיקלית.

  3. יהושע רוזין

    תודה לכותבת. ולהסיף: הפלסטיניפ במילכוד . אם ישבו בשקט אפשר להמשיך התנחלויות ושאר מעשי הגזל בבשטחים. אם יתקוממו, נדבר אתם רק מעמדה של כוח ונגביר את הדכוי והאלימות נגדם. והעולם שותק.