עת לטקסט משותף

המענה למסע החקיקה והשיח האנטי-ערבי העכשווי טמון בשיתופי פעולה רעיוניים וארגוניים
מרזוק אלחלבי

את גל החקיקה האנטי-ערבי, המתגלגל מזה שנתיים ויותר הייתי מגדיר כך: נסיגה מדמוקרטיה סבירה ליהדות מוחלטת. מקורות גל זה נטועים עמוק בפילוסופיה השלטונית של חברת מהגרים השואפת לנכס לעצמה כל משאב לרבות ריבון, שלטון, חוק ומרחב. אלא, שבהתפתחויות השנים האחרונות נוצרו תנאים חדשים שעוררו גל זה של חקיקה ממוקדת זהות יהודית.

סבורני כי התחושה הכללית בציבוריות היהודית הינה של איבוד שליטה במרחב ובזמן תוך כדי התגברות האיומים החיצוניים והפנימיים, האובייקטיביים והמדומים. הכיוון הכללי של ההתרחשויות מאז האינתיפאדה השנייה דרך שתי מלחמות מוגבלות בלבנון ובעזה, הוא העמקת ההכרה הפנימית כי הולכים ליישב את הסכסוך תוך כדי קביעת גבולות למדינה שמעולם לא הוגדרו גבולותיה. הדבר מעצים תחושות רדומות של חרדת הקיום היהודית תוך כדי השלכת אותה התנסות יהודית ייחודית של שואה וזיכרונותיה על הסכסוך עם המרחב הערבי. תחושות אלו העצימו את ההתכנסות למבצר הזהות היהודית כפיצוי על מה שנתפס כירידה מנכסים אסטרטגיים לרבות כוח ההרתעה.

הפגנה אנטי-ערבית בבת ים

אם כן, החקיקה העכשווית הממוקדת זהות יהודית צופה פני עתיד, גם אם ניתן לראותה כניסיון כושל להתמודד עם ההווה. הינה שאיפה להבנות את אופי המדינה מחדש לכשיקבעו גבולותיה באופן סופי לעומת הערבים שיחיו בתוך גבולות אלו. ומכאן, כוונתם של יוזמי החקיקה היא להטיל מגבלות וחסמים נוספים על אלה הקיימים בפני המיעוט הערבי בישראל, ולמנוע ממנו מימוש עצמו במסגרת המדינית והאזרחות הישראלית כשווה ושותף. סוג של מהפכה אנטי-אזרחית המכוונת נגד המשך התפתחותה של חברה אזרחית בישראל המחבקת את הערבים כשותפים שווים.

גישה זו קיבלה רוח גבית מסדרה לא מבוטלת של פסקי דין וקביעות מקדמי שוויון שבג"ץ הוציא. ומכאן, ניתן להבין את הקשר בין מסע החקיקה והשיח האנטי-ערבי לבין אותם מסעי שיסוי והסתה נגד ארגוני חברה אזרחית לרבות ארגוני זכויות אדם, חוגים ליבראליים באקדמיה ונגד בית המשפט העליון.

הצעתי היא לראות את החקיקה המגבילה חירויות, ואת גל הגזענות המתגלגל כהתפתחות אנטי-אזרחית, השואפת לצמצם את המרחב הדמוקרטי הסובל בלאו הכי מאי אלו כתמים ומוגבלויות. עוד ניסיון להשליט את האידיאולוגיה המתריסה במקום המדינה המנסה לפשר. במצב בו הזהות היא הפוליטיקה, גם אותם כשלים ומחשכים של הבניית הזהות נתפסים כיתרונות ואף מקור לגאווה בעיני יחידים וקבוצות.

כאן המקום לומר באופן הלא משתמע לשני פנים: כך הם פני הדברים גם כאשר אני מביט בצד הערבי של הבניית הזהות. ומכאן, ההזנה ההדדית של תהליכים המשמרים קונפליקט, עוינות, וחוסר אמון במקרה הטוב. ולכן, ישכיל המיעוט הערבי אם יימנע מהסתגרות במבצר זהותו, כי סבורני שהוא מצווה להציע אלטרנטיבה ולא להסתפק בתחושת הצדק של הקורבן.

הפגנה נגד חוק הנכבה. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

כשארגוני חברה אזרחית משותפים של יהודים וערבים,  נקלעו למשבר עמוק לאחר אירועי אוקטובר 2000 עד כדי קריסתו של מוסד הדו-קיום, קמו להם ארגונים חדשים כמו "תראבוט" (התחברות), "תעאיוש" (חיים משותפים) ו"קול בגליל". ארגונים חדשים אלו ביטאו בהקמתן, בטקסטים שיצרו ובשיחם, הבנה מתקדמת יותר לחיים המשותפים בין בני שני העמים במדינה. הבנה זו של המשותף בוטאה גם במסמכי החזון שאינטלקטואלים ופעילים ערבים יצרו.

ניתן לקבוע למרות השם הרע שהמנהיגות הפוליטית במדינה יצרה למסמכים אלה, שהם מהווים צעד נועז וכן מצד המיעוט הערבי היליד לכונן  פשרה היסטורית עם הרוב היהודי המהגר. נכון, שאין בכוחה של פשרה זו ליישב את הסכסוך הישראלי ערבי בכללותו, אלא שהיא יכולה להיות אבן שואבת המסיבה את גלגלי ההיסטוריה. הדבר, אמור להתברר כסיכוי משמעותי לאור העובדה שמיעוט זה יזכה לעדנה ולמעמד מרכזי ביחסי ישראל והמרחב בשנים הבאות.

המענה לגל החקיקה והגזענות העכשווי טמון בפיתוחו של המשותף על בסיס הצטברות הניסיון רב השנים של שיתופים רעיוניים וארגוניים. בהקשר זה סבורני ששיתופים יצליחו אם יתקיימו על בסיס של ערכים משותפים ולא רק על בסיס של אינטרסים משותפים. כאן המקום ליצור את הטקסט המכונן המשותף האמור לארגן את החיים המשותפים על בסיס ערכים של נאורות פוסט-לאומית, שהיא לא אנטי-לאומית בהכרח.

בהקשר זה, כל שמאל חדש שיקום חייב גם הוא להתנער מדפוסיו ומהבנה מיושנת של חיים משותפים. לא עוד הסכמות מוגבלות על זכויות אזרח ומיזמים משותפים נקודתיים, אלא עת לנסות להיאבק במשותף על דמותה של המדינה המשותפת.

הכותב הוא סופר, משפטן, יועץ אסטרטגי לארגוני חברה אזרחית

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. סמדר לביא

    תודה על המאמר, מרזוק. כמה שאלות: מי זה "הציבוריות היהודית"? אשכנזים? מזרחים? מזרחים משוכנזים שקלטו שהצורה להתקדם בסקטור השכיר הפרופסיונאלי היא להיות מ-א-סמול, קרי אשכנזים סוג ב'?
    כל עוד הפלסטינים אזרחי ישראל ימשיכו להסתחבק עם א-סמול א-אשכנזי הפטרוני אכול הצדקנות ורגשות האשמה, שום דבר לא יישתנה למעט הגדלת התרומות לאירגונים של א-סמול מיהדות הגולה הפרוגרסיבית, קרי, פטרונית ואכולת רגשות האשמה. טוב לעסקי השלום, כמדומני.
    רוב ה"ציבוריות היהודית" היא מזרחית. עם ה"ציבוריות" הזו חושבתני שאתה צריך להתחיל ולדבר, עם כל אי הנוחות הכרוכה בכך עבורך. לציבוריות הזו אין צ'אנס לדון בהתגזענות כלפיה בבית המשפט היות שאינה נחשבת "מיעוט" עם זכויות של מיעוט.

  2. דרור בל"ד

    פתיחת מאמרו של מרזוק אלחלבי יוצר בקורא את התהייה מהו המענה למסע החקיקה והשיח האנטי-ערבי העכשווי. נרמז רק כי הוא טמון בפיתוחו של המשותף. החלק הראשון עוסק כולו בתיאור מסע החקיקה והשיח ואילו בחלק השני נדמה כי הנה הנה הגענו אל התשובה המיוחלת: "הצעתי היא לראות את החקיקה המגבילה חירויות, ואת גל הגזענות המתגלגל כהתפתחות אנטי-אזרחית…".
    אך ההצעה, במילים אחרות, היא לחזור לקרוא את החלק הראשון של המאמר.
    ובכל זאת, יש לשים לב למשפט הבא: "במצב בו הזהות היא הפוליטיקה, גם אותם כשלים ומחשכים של הבניית הזהות נתפסים כיתרונות ואף מקור לגאווה בעיני יחידים וקבוצות".

    בהמשך ישנה הפתעה. ומדוע הפתעה? כי אכן הופתעתי. הופתעתי לגלות כי כך הם פני הדברים גם בצד הערבי. הופתעתי עוד יותר מקביעתו של הכותב כי מכאן [נובעת] ההזנה ההדדית של תהליכים המשמרים קונפליקט, עוינות, וחוסר אמון במקרה הטוב. אולם את ההפתעה המרעישה באמת מצאתי כאן: "ולכן, ישכיל המיעוט הערבי אם יימנע מהסתגרות במבצר זהותו, כי סבורני שהוא מצווה להציע אלטרנטיבה ולא להסתפק בתחושת הצדק של הקורבן".

    ומדוע הופתעתי? כי מייד בהמשך מציין מרזוק אלחלבי את ההיפך. הפלסטינים כן הציעו אלטרנטיבה. בוודאי שהציעו. רק ציוני לא יכיר בכך. אמנם תראבוט ותעאיוש כבודם במקומם מונח, אך ראוי היה לערוך את המשפט "הבנה זו של המשותף בוטאה גם במסמכי החזון שאינטלקטואלים ופעילים ערבים יצרו". את העיקר לשים בראש הפסקה, ולאחריו להזכיר גם, כדוגמה, את תראבוט ותעאיוש.

    ד"ר אסעד ע'אנם מתאר במאמרו "אינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא, מסמכי החזון ומה שאחריהם: הצלע החסרה והממד הנעדר" את חשיבותם הרבה של מסמכי החזון: "היציאה הספונטנית לרחובות ופעילות המחאה הקולקטיבית יצרו בסיס עממי לנכונות הפלסטינים בישראל לעמוד מול התקפות המדינה וזרועותיה. מסמכי החזון יצקו למהלך זה משמעות ברורה, על ידי יציקת
    יסודות למפעל לאומי קולקטיבי אשר מביא בחשבון את דעותיהם של מרבית הפלסטינים. סקרי דעת קהל בקרב החברה הפלסטינית בישראל הראו שהרוב המכריע (מעל 90% ) תומך ברעיונות ובדרישות אשר הוצגו במסמכי החזון".
    http://jadal.mada-research.org/UserFiles/file/Jadal_PDF/jadal8-heb/asaad-ghnem-hen.pdf

    ג'דל מס' 8 נותן כמה וכמה סוגי מענה למסע החקיקה האנטי-ערבי. גם תאמר מאסלחה, במאמרו "על הפיקחון" (אתר זה) מתווה דרך ודן בהצעות מעשיות. לעומתם, במאמר זה נדמה כי הסופר מרזוק אלחלבי גובר על המשפטן מרזוק אלחלבי בהציעו הצעה כמעט ערטילאית: טקסט משותף.
    מה הכוונה בטקסט משותף? ומדוע להכיל אותו רק על השמאל, ועוד על שמאל חדש שיקום (יש מאין)?

    מסמכי החזון מייצגים כ 90% מהפלסטינים אזרחי ישראל. אם הכותב מעוניין בבניית מדינת כל אזרחיה ולא בבניית שמאל חדש (לא נשכח משהו בין הדל"ת לרי"ש?) כדאי לעסוק גם במהותם של שאר אזרחיה היהודים של המדינה הציונית. אזרחיה היהודים של המדינה הציונית הם ציונים, הם אינם פעילים בהתחברות תראבוט, גם לא בתעאיוש. הם לא מכירים וגם לא יכירו במסמכי החזון מהסיבה המאד מאד פשוטה: הם לא יוותרו על הפריוילגיות שלהם כיהודים. את זה צריך לזכור לפני שבאים בדרישות תמוהות לעם הפלסטיני.

    המענה לגל החקיקה והגזענות העכשווי טמון כאן:
    "הוועדה לחקירת מערכת המשפט הישראלית הוקמה במארס על ידי המועצה לזכויות אדם של האו"ם בז'נווה, כחלק מהמשך הטיפול בדו"ח גולדסטון על מבצע עופרת יצוקה. בישראל זכתה כבר הוועדה לכינוי: ועדת גולדסטון 2. הוועדה מונתה לחקור את מידת העצמאות, היעילות והרצינות של רשויות החקירה בישראל והתאמתן לסטנדרטים בינלאומיים".
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1179411.html

    אני קורא לצד המשפטי שבך לגבור על הצד הספרותי שבך ולהצטרף למאבק היחיד האפשרי נגד התוקפנות הציונית.

  3. מרזוק אלחלבי

    דרור יקירי
    סייעת בידי להדגים למה כוונתי,
    כמי שהששתתף בכתיבה של אמנת חיפבה, יז בי הערכה לפחות למה שידי תרמו ללידתו,
    ובכל זאת, הוא טקסט של איטלקטואלים פלסטינים, שניסו לאתגר את האחר, היהודי המצוי, הציוני הקלאסיוהחדש. כלומר, תגובה רעיונית למצב ברוטאלי – אוקטובר 2000-
    להערכתי יש צורף בטקסט משותף של יהודים וערבים כשותפים לחלום, למדינה שתכלול מה לעשות גם את הציונים התוקפנים,
    ומה אם שוב אוכיח את צדקתי, את היותי קורבן אולטמאטיבי, ואת רשעתו של הציוני?
    האם לא די בעשורים של סטטוס גוו כזה? לא משנה לי העובדה שישנם יהודים טובים ואמיצים כמוך- בהנחה שאתה כזה- מצדדים בטיעוני, בתביעותי,
    אני עדיין צריך להתקיים בצד יהודים שבאו הנה מכוחו של מפעל שנישל אותי מהכל.
    אני צריך להיות כן בביטוי מאוויי, חלומותי, אבל גם הוגן, גם שהשאלה הפלסטינית צודקת באופן מוחלט, הרי הפיתרון יתבסס על הצדק היחסי.זו קביעתי ובלזון המעטה, לא אהבתי ולא אאהוב שמישהו "ייזאוד" עלי או יתייחס אלי במידה מה של פטרוניות.את הביקורת שלי על קהילתי, אני מציע לך להשאיר לי.
    אחרי ששבעתי צדק כבן לעם שנושל מהכל כמעט, הגיע הזמן למשהו מעשי, ועל כן הצעתי: יצירה משותפת של יהודים וערבים על בסיס ערכים משותפים שמערבר ללאומיות המסתגרת והמתריסה לרבות לאומיות ערבית או פלסטינית שלשתיהן פנים חשוכות כמו לכל לאומיות אחרת.

  4. דרור בל"ד

    "בלשון המעטה, לא אהבתי ולא אאהוב שמישהו "ייזאוד" עלי או יתייחס אלי במידת מה של פטרוניות. את הביקורת שלי על קהילתי, אני מציע לך להשאיר לי".
    –אני מתנצל אם גרמתי לך לחוש איזושהי נימה של פטרונות בדבריי. בוודאי שלא לכך התכוונתי, ההיפך הוא הנכון. אני בהחלט תומך בגישתה של חנין זועבי שאמרה שהפלסטינים הם אלו שיתוו את הדרך, ואילו היהודים המוסריים יצטרפו אליהם. אדרבא, התנגד ע"פ דרכך, וקבל את ברכתי לכל דרך שתבחר. למעשה כבר קיבלת את ברכתי, כשותף לכתיבתה של הצהרת חיפא, ועל כן תמיהתי רבה עוד יותר. אני בהחלט לא מבין למה כוונתך בביקורת שלך כלפי הפלסטינים. ניסחתי זאת כך: "את זה צריך לזכור לפני שבאים בדרישות תמוהות לעם הפלסטיני". אנא אל תראה בזאת פטרונות אלא שאלה, למרות שבהחלט עדיף היה אילו שאלה זו הייתה מנוסחת בצורה אחרת.

    "להערכתי יש צורף בטקסט משותף של יהודים וערבים כשותפים לחלום, למדינה שתכלול, מה לעשות, גם את הציונים התוקפנים"
    –אילולי היית אחד מהכותבים, הייתי מפנה אותך להצהרת חיפא. זה הטקסט המשותף הראוי ביותר ליהודים ולפלסטינים כשותפים לחלום. מדוע צריך טקסט נוסף? מדוע אתה מוותר מראש ליהודים (או למצער משתף אותם כשווים בהתוויית החלום), ודווקא ליהודים אשר שותפים (לכאורה לפחות) להשקפתך הפוליטית? הרי את הציונים לא תשכנע. מה שישכנע את הציונים הוא רק חרם בינ"ל. רק לאחריו, בלית ברירה, הם יואילו בטובם לחלוק איתך את אדמותיך ולהשוות את זכויותיך.

    "ומה אם שוב אוכיח את צדקתי, את היותי קורבן אולטמאטיבי, ואת רשעתו של הציוני? האם לא די בעשורים של סטטוס גוו כזה?
    אני עדיין צריך להתקיים בצד יהודים שבאו הנה מכוחו של מפעל שנישל אותי מהכל.
    –די והותר. לכן החרם הבינ"ל תופס תאוצה, לכן הגיע אולי הזמן להחרים את הבחירות (אולי עוד לא, אבל בהחלט יש להתבונן בתועלת ההסברתית הבינ"ל כתוצאה מפסילתן המשוערת של בל"ד ורעם-תעל מהתמודדות בבחירות). עשורים של דיכוי לאומי ועכשיו הגיעה עת לקטוף את הפירות. בדיוק עכשיו. להערכתי הכח הפוליטי גדל עקב הביקורת הבינ"ל, ואם בעבר הסתפקת בסטטוס קוו, הרי עכשיו הזמן לבוא ולדרוש (ע"י תביעה, ע"י בית משפט) את המגיע לך.

    מצע בל"ד מציע זכויות שוות ליהודים. מצע חד"ש מציע זכויות שוות לערבים. זה המשותף והמבדיל בו זמנית בין גישתי לגישתך. שתיהן מציעות את הדרך להתקיים לצד יהודים.

    "אני צריך להיות כן בביטוי מאוויי, חלומותי, אבל גם הוגן, גם שהשאלה הפלסטינית צודקת באופן מוחלט, הרי הפיתרון יתבסס על הצדק היחסי".
    –שוב, אין סתירה בין דבריך לבין מצע בל"ד, ולכן גם אין מחלוקת בינינו בעניין זה.

    "הצעתי: יצירה משותפת של יהודים וערבים על בסיס ערכים משותפים שמעבר ללאומיות המסתגרת והמתריסה לרבות לאומיות ערבית או פלסטינית שלשתיהן פנים חשוכות כמו לכל לאומיות אחרת".
    –כאן אני לא מסכים איתך. כאן אתה משתתף בהתקפות חסרות הרסן של הציונים מחד, ושל תומכי חד"ש מאידך, על הלאומיות הפלסטינית. הויכוח הוא ידוע ואין לדעתי טעם לחזור עליו כאן. אין דין הלאומנות הציונית (ולא היהודית, היהדות אינה שותפה לתוקפנות הציונית אלא הציונים השתמשו בדת היהודית לצרכיהם) כדין הלאומיות הפלסטינית. אשאל אותך שאלה המסקרנת אותי מזה זמן רב וטרם זכיתי לתשובה כלשהי ממי מתומכי חד"ש. והיה אם יחליטו בל"ד ורעם תעל לא להשתתף בבחירות הבאות עקב פסילתן ע"י חברי הכנסת הציונים, האם חד"ש תצטרף אליהם ותימנע אף היא מלהתמודד?

  5. איתי קנדר

    כשבפעילות באוני' העברית יהודים וערבים חברו כדי ליזום פעילות פוליטית בנושאים שכביכול לא קשורים ליחסים בין ערבים ליהודים, כמו זכויות עובדי האוני' או הטרדות מיניות בקמפוסים, הצלחנו יותר, ולפעולות האלו היו תהודה טובה וחזקה יותר. שילוב הידיים בין היהודי לערבי לא נועד רק להזין את מערכת היחסים ביניהם, זה הכרח של ממש בקידום ערכים פמיניסטיים וסוציאליסטים. בעבודה המשותפת הזו קיים כוח אדיר ולא מנוצל. כשיכרו אותו מהחברה, הוא יביא לשינויים מרחיקי לכת.

  6. דרור בל"ד

    גם מרזוק אלחלבי מתחמק. גם חררדו לייבנר לפניו, גם כל מי שנשאל שאלה אחת פשוטה: והיה אם יחליטו בל"ד ורעם-תעל לא להתמודד בבחירות עקב פסילתן הצפוייה (כרגיל), האם חד"ש תצטרף אליהם?

    היום הזכירה חנין זועבי לכל אלה המסרבים להיות אויבים כי הרדיפה הפוליטית לא התחילה היום, אלא עוד ב2007, כשבשארה נרדף מבחינות פוליטיות: "אולי תצליח רדיפה זו נגד השמאל להדליק נורה אדומה בפני הממסד והחברה הישראלית. אך האתגר ימשיך לעמוד בפני כולנו, וביתר שאת בפני החברה היהודית, וארגוני השמאל במיוחד – להכיר בכך שהרדיפה ששנתה את כל ככלי המשחק החלה ב-2007 ולא היום, ולפעול בהתאם לכך".
    http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-194,00.html

    אפשר ליצור שמאל חד"ש, אפשר ליצור שמאל חדש, אפשר לא לרצות להיות אויבים, אפשר לכתוב טקסט חד["]ש כל בוקר וכל ערב. מה שצריך לזכור הוא כי הדרישות הלאומיות של הפלסטינים אינם גחמה לאומנית אלא דרישה לגיטימית המקובלת על רוב הפלסטינים. האסקפיזם של תנועות הלווין של חד"ש, כמו כל בועה בבתי הקפה בת"א, סופה להתפוצץ.