• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

אדונים ובלמים

כתבה מרתקת של הכדורגלן דן רומן ב"כלכליסט", חושפת את פניה העגומים של כלכלת הכדורגל בישראל, שבה השחקנים משועבדים בעלי הבית של הקבוצות
העוקץ

הדימוי המיידי של שחקני כדורגל לא לוקח את האדם הסביר למחוזות של כלכלה, צדק ואחווה – אלא בדרך כלל למגרשי כדורגל, מקומות בילוי ומדורי רכילות. אולם, כתבה מרתקת שהתפרסמה הבוקר במדור הספורט "כלכליסט", חושפת את פניה העגומים של כלכלת הכדורגל בישראל. יש כאן את כל המרכיבים של מלחמת המעמדות: אדונים ומשרתים, פטריצים ופלבאים, מנצלים ומנוצלים. ובעיקר יש כאן עדות ממקור ראשון על שיטה ברורה שמזכירה את הפיאודליות של העבר הרחוק והרע.

דן רומן, כדורגלן פעיל ובועט (שהתחיל את דרכו בהפועל ירושלים וכיום משחק בהפועל רמת גן, כשבדרך הוא עובר בהכח רמת גן, במכבי תל אביב ובמכבי פתח תקוה) , כותב על ניסיונו האישי, שלעתים היה ניסיון מר וקשה, בנפתולי הביורוקרטיה והעסקנות בכדורגל בישראל.

רומן כותב:  "בשיטה הפיאודלית שהיתה פופולרית בימי הביניים – האיכר, לא בלבד שהיה צריך לשלם רנטה מתפוקתו החקלאית לאדון, אלא שאסור היה לו לעזוב את הקרקע ללא רשותו. כך שלא מדובר בחידוש גדול. מעבר לעובדה שאין ביכולתי לעבור קבוצה ללא רשות האדון (איפה עקרון חופש העיסוק בעסק הזה?), הרי שאני, כיאה לאיכר טוב וממושמע, קיימתי בעקביות גם את עקרון הרנטה לאורך הקריירה שלי (האדון צריך לאכול הרי)… בארבע וחצי השנים האחרונות הרוויחה בזכותי הפועל ירושלים קרוב לחצי מיליון שקל, סכום שהבעלים קיבלו מהשאלותיי הרבות. הכסף הזה, או לפחות חלקו, היה צריך להיות שלי אילולא היתה קיימת כלכלה פיאודלית בכדורגל הישראלי".

רומן במדי מכבי ת"א. cc-by-sa-3.0

רומן מספר גם על הדרך שבה "משעבדים" את השחקנים: "ברגע שילד מצטרף לקבוצה, מונפק בעבורו כרטיס שחקן שמשייך אותו, או נכון יותר משעבד אותו, לקבוצה. על מנת שכרטיס השחקן יהיה בבעלות השחקן עצמו, עליו לצאת ל"שנת הסגר", שמשמעותה לא לשחק כדורגל שנה (מה שמאוד מומלץ להתפתחותו כשחקן). עד גיל 15 ישנה אפשרות לעבור קבוצה ללא שנת הסגר.

"בכל אופן, כבר מהיותו ילד או נער, ומבלי לכאורה שהוא חותם על אף מסמך, השחקן משועבד. האבסורד בשעבוד חורג מעבר לעובדה שהילד משתעבד כמעט ללא אפשרות אחרת, שכן הוריו גם משלמים על זה. הרי בדרך כלל מחלקות הנוער בישראל חיות על תשלומי ההורים למועדון.

"אם הילד כישרוני ומתמיד באימוניו, הוא מגיע לבוגרים. השלב הבא הוא חתימה על חוזה בגיל 18, שכן צריך להעביר את השחקן ברשות לבקרת תקציבים כדי שיוכל לשחק. אספר כיצד הוחתמתי ותלמדו איך זה קרה ועדיין קורה לכדורגלנים צעירים רבים בישראל.

"השלב הבא הוא השתכרות בתנאי רעב ודרישה לא פרופורציונית עבור "כרטיס השחקן שלך" במקרה של שחרור לקבוצה אחרת. בגיל 18 הרווחתי 500 שקל לחודש (שכר מקסימלי לחייל עמד אז על 3,600 שקל בחודש); שנה אחרי זה 1,000 שקל לחודש; שנה לאחר מכן 2,000 שקל; ובגיל 21 כבר 3,000 שקל (חוזים לעשרה חודשים, לא לשנה מלאה)".

החוק בישראל אומר שששחקן שנגמר לו החוזה והוא בגיל 24 או יותר, יכול לעבור לקבוצה אחרת מבלי ש"קבוצת האם" יכולה להתנגד, אך על הקבוצה הקולטת לשלם "דמי השבחה" לקבוצה המשבחת. הטענה שמצדיקה את "דמי ההשבחה" היא שהקבוצה שגידלה את השחקן והשקיעה בו לאורך שנות ילדותו ונעוריו צריכה לקבל פיצוי על השקעתה. טענה צדדית ומשלימה לזו היא הטענה שקבוצות לא ישקיעו בשחקנים צעירים אם הן יידעו שלא יוכלו למכור אותם. זהו שיח שבא להצדיק את השעבוד.

עם זאת, רומן טוען ש"בפועל, המועדונים מפעילים לחץ גדול כדי ששחקנים לא יצליחו להשתחרר בגיל 24. בהפועל ירושלים, לדוגמה, שחקנים היו מוחתמים מדי שנה על חוזה לשנה עם אופציה לקבוצה להאריך אותו בשנה נוספת. אבל כאשר עוברת שנה הקבוצה ברוב המקרים לא מממשת את האופציה, אלא חותמת על חוזה חדש באותה מתכונת. כך החוזה לא מסתיים לעולם.

"במקרה שבו סירבתי לחתום על חוזה חדש ודרשתי שהקבוצה תממש את האופציה – כדי שהחוזה יסתיים – נאסר עליי להתאמן, והמאמן אילץ אותי לרוץ מסביב למגרש כל האימון, או לעשות מתיחות במשך כל האימון (תוך זניחת "עקרון ההשבחה"). לאחר זמן מה ויתרתי וחתמתי. לא רציתי להיפגע מקצועית מאימוני העונש הללו. לראשי המועדון זה כנראה היה חשוב פחות.

"האבסורד נמשך, שכן גם אם אתה מושאל לקבוצה אחרת, אתה נשאר משועבד לאדוניך. בעונת 2006/07, כאשר הפועל ירושלים היתה בליגה הלאומית, הכח רמת גן מליגת העל הביעה בי עניין. בתמורה לשחרורי – בהשאלה ותמורת תשלום לקבוצה – חתמתי על חוזה בהפועל ירושלים לשנת 2007/08, וכן ויתרתי על חובות כספיים של ירושלים כלפיי. "לא תחתום, לא תלך", נאמר לי. אותו הסיפור חזר על עצמו כאשר מכבי תל אביב רצתה בי. אז למה חתמתי? מה, אני לא אעזוב לקבוצת ליגת־על? מה, אני לא אלך למכבי תל אביב? ברור שאחתום כדי לקדם את עצמי. בירושלים ידעו את זה, ולכן גרמו לי לחתום בכזאת קלות.

"ככה משאירים אותך צמית לאורך כל הקריירה".

רומן מסיים את הכתבה במשפט המוצלח הבא: "… אני מסתכל דווקא על הצד החיובי של העניין. הרי אנחנו תמיד מאוד רוצים להיות כמו באירופה. אז הנה, במובן הזה אנחנו כמו באירופה. של המאה ה־11".

לכתבה המלאה ב"כלכליסט"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמוס

    גם בגלל התנהלות כזו – שכנראה לבשה אופי לא-אנושי במיוחד אצל יוסי סאסי מהפועל סאד"ר ירושלים – הקימה קבוצת אוהדים ואוהדות את הפועל קטמון ירושלים על חורבותיה המקרטעות של האגודה הישנה. נשאר לראות ולקוות שקבוצות עם ייצוג אוהדים בבעלות ובהנהלה תהיינה אנושיות יותר…

    ואפשר גם לתהות מדוע ארגון השחקנים שותק

  2. י.א

    לערער על חוקיות ההסדרים הללו? ועוד מה"ילדים"….נו באמת. אין דרך שזה מחזיק.