המדינה נגד נורי אל עוקבי

קריאה בעוד פסק דין המנציח את שלטון הגזע
נאסר ריגו

אני חושב שהעובדה כי הנאשם הינו פעיל עבור זכויות הבדואים בפזורה רק מקשה על המצב שלו, כי הוא לא יכול מצד אחד לטעון כי יש הפרות זכויות או העדר שמירה על זכויות הקבוצה שהוא שייך לה, ואילו מצד שני להפר את החוק בגסות פעם אחר פעם (השופט זכריה ימיני)

ההפרה הבוטה של החוק, ששופט בית משפט השלום ברמלה, זכריה ימיני, מתייחס אליה בגזר הדין שנתן בשבוע שעבר במשפטו של נורי אל עוקבי, פעיל זכויות בולט למען הקהילה הפלסטינית בנגב ובלוד וראש האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, היה הקמה והפעלה של מוסך ללא רישיון בחלל מגורים בלוד.

אל עוקבי החל בהפעלת המוסך בשנת 1964 בזמן שבלוד לא היה אזור תעשייה שממנו יוכל לפעול. השופט פסק ב-27 בדצמבר 2010, כי המוסך שלו אינו חוקי וכי הפעלתו היא הפרה של סעיף 18 לחוק רישוי עסקים (1968).1 אל עוקבי, בן 68 הסובל ממחלת לב, נידון ל-7 חודשי מאסר בכלא ניצן ברמלה. הוא התמוטט ואושפז בדרכו לכלא, לשם הובל מיד לאחר גזר הדין כי לא יכול היה לגייס ערבות של 30,000 שקל כדי לדחות את ביצוע גזר דינו בשבוע.

מטרת החוק לרישוי עסקים הינה מטרה ראויה. הנפקת הרישיונות נועדה להבטיח שמירה על סטנדרטים של בטיחות ובריאות, כדי להגן על הסביבה ועל שלום הציבור. עם זאת, במבט זהיר יותר במקרה זה יש לשאול מי מנפיק את הרישיונות ועל איזה בסיס?

נורי אל עוקבי

בדרך כלל בישראל, הרשות המוניציפלית ממונה על רישוי של עסקים, בכפוף לאישורם של גורמים ממשלתיים נוספים הנוגעים בדבר. כפי שכבר דיווח ארגון הזכויות "גוש שלום", יחסה של עירית לוד למוסך של אל עוקבי השתנתה במהלך הזמן, כאשר בשנים מסוימות ניתן לו רישיון ובשנים אחרות נשלל ממנו הרישיון.

אל עוקבי אמר כי קיבל אישורים מהמשטרה, ממכבי האש, ממשרד הפנים ומהמשרד לאיכות הסביבה, המעידים כי המוסך שלו תאם את כל התקנות. עוד הוא טוען כי אחרים במצבו, אשר הפעילו עסק באזור מגורים, קיבלו רישיון מהעירייה וכי סירובה של עירית לוד להנפיק לו רישיון הוא תגובה על הביקורת שהביע על מדיניות העירייה כלפי הקהילה הפלסטינית בעיר, במיוחד בנוגע למדיניות הריסת הבתים.

אני בטוח שאם הייתי מוכן להסכים לקו שהכתיבה העירייה, לא היתה לי שום בעיה לקבל רישיון. הבעיה האמיתית שלהם היא לא עם המוסך שלי, אלא עם הפעילות הציבורית שלי.2 (נורי אל עוקבי)

עיריית לוד שהיא הגוף בעל הסמכות להנפיק את הרישיון להפעלת המוסך של אל עוקבי, היא גם הגוף אשר אחראי על תוצאותיו. יחד עם זאת, המקרה הזה מראה כי האפליה כלפי האזרחים הפלסטינים בלוד לא נובעת אך ורק מן העירייה, אלא נשענת גם ההחלטה של השופט ימיני הנגועה בהכללות גזעניות כלפי הקהילה הבדואית.3

אף שבית המשפט רמז בתחילה כי יסתפק בעונש של שישה חודשי מאסר שאפשר להמיר בשישה חודשים של עבודות שירות, החליט השופט לבסוף על שבעה חדשי מאסר שאינם ניתנים להמרה. בהחלטתו כתב: "אני חושב שעונש פחות יעביר מסר שלילי לקהילה ובמיוחד לפזורה הבדואית. המסר השלילי הוא כי משתלם לעבור על החוק בישראל, ולהפר פסקי דין". ראשית, דברי השופט משקפים נטייה שכיחה של הרשויות ומערכת המשפטית להתייחס לקהילה הבדואית, בביטוי "פזורה". כלומר, הבדואים מאופיינים כפרושים בשטח, ביטוי המזין את המיתוס של הבדואים כפולשים על אדמות המדינה, המצדיק שלילת מכוונת של מים וחשמל מכ- 83,000 אזרחים המתגוררים בכפרים הלא מוכרים של הנגב.

שנית, השופט מחליט לכלוא את אל עוקבי עם התכלית הספציפית של שליחת מסר מיוחד לקהילה הבדואית, שהוא רואה אותה מראש כנוטה לעבריינות. שלישית, כפי שמצביע הציטוט בתחילת המאמר, השופט כורך יחד את נישול הבדואים מאדמתם על ידי המדינה, הפקעות מקרקעין, אכיפת שלטון צבאי, והשמדת יבולים ובתים של הקהילה הבדואית הפלסטינית (כפי שאל עוקבי טוען) עם החוקיות של הפעלת מוסך באזור מגורים ללא רישיון. ההשוואה מלמדת על קלות הראש שבה רואה השופט את המעשים של המדינה כלפי האוכלוסייה הבדואית ואת הרצינות שבה הוא מתייחס למאבק על זכויות האזרח בנגב.

בהחלטה יש גם ביקורת על אל עוקבי כפעיל זכויות אזרח, המרמזת על כך שהוא סבור כי מאבקו נותן לו רשות להפר את החוק. בית המשפט סבור אם כך כי עצם פעילותו הציבורית של אל עוקבי מחייבת אותו להחמיר עמו.

המפגשים של אל עוקבי עם מערכת המשפט הם רבים וכך היא גם היכרותו עם הכלא. זו אינה הפעם הראשונה ב- 2010, שהוא נכלא. הוא נעצר בפברואר 2010 למשך שבוע, ונכלא בתנאים שתיאר כ"בלתי נסבלים… במקום שמתייחסים לאנשים כמו אל חיות". הוא הואשם ב- 40 סעיפי אישום שכללו פלישה, עקירת עצים והפרה של צו הרחקה מהאדמות ההיסטוריות של משפחתו באלעראקיב.4 בסופו של דבר, בית המשפט הוציא נגדו "צו הרחקה", שכפה עליו להתרחק  10 ק"מ מאלעראקיב.

בהחלטה נוספת של בית משפט השלום ביוני 2010 הוטל עליו לשלם למינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) כ- 300,000 ש"ח (85,000 $ ארה"ב) עבור הוצאות הריסת האוהל שלו והרחקתו מהשטח.

כתוצאה מההתפתחויות הנ"ל במישור המשפטי הישראלי עולה, כי בתי המשפט מתבקשים לפעול לקראת:

  • השתקת קולות כמו זה של אל עוקבי, המתנגדים לתוכניות ולנרטיב של ההגמוניה הממשלתית או המוניציפאלית ומצביעים על העוולות כנגד הקהילה הפלסטינית בלוד. 5
  • מתן צווי פינוי והריסה לכפרים שלמים כפי שקרה בעתיר אום אל חיראן, טוויל אבו ג'רוול ובאלעראקיב, המאפשרים פרויקטים של פינוי של יישובים שלמים של הבדווים בנגב.
  • הגזעה של הבדואים המאפשרת למדינה לנהל מדיניות המבוססת על קשר מיתי בין הפריסה של הבדואים בנגב ובין כביכול נטייה בדואית לפלילים: הבדואים כפורעי חוק נצחיים הפולשים לקרקעות המדינה ומצדיקים פעילות נחושה נגדם בשל עצם היותם בדווים.
  • הענשה של פעילי זכויות האדם וחירויות כגון נורי אל עוקבי.
  • דה לגיטימציה של מאבקי זכויות אדם של הקהילה הפלסטינית על ידי הסטה של הדיון מהמדיניות המפלה של המדינה להדגשת הפעילות בלתי חוקית כגון הפעלה עסקים ובניית בתים ללא רישיון והפרה של צווי בית המשפט המורים על הריסתם.

לאל עוקבי יש תביעות בעלות על אדמות באלעראקיב ובזחיליקה שתלויות ועומדות עדיין בפני השופטת דברת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. לאורך הפרשה, צפוי כי נושאים רבים הנוגעים להתמודדות עם ההתיישבות הציונית בנגב, לעקירה ולנישול של הבדואים יטופלו. האם הנגב היה לפני 1948 טרה נוליוס, אדמת מוואת, שטח הפקר שאינו שייך לאיש כפי שטוענת המדינה? האם השימוש והבעלות על הקרקע על פי המסורת הבדואית, יוכרו על ידי בתי המשפט בישראל? אם ההיסטוריה שבעל פה של הבדואים תיחשב או תידחה על בסיס תיאורי המסע של מגלי ארצות אירופים?

אם היה זה מעשה לא חוקי לדרוש ממשפחתו של אל עוקבי ומתושבים אחרים של אלעראקיב לעזוב בקיץ של 1951 את אדמתם תוך הבטחה שיוכלו לחזור בעוד שישה חודשים, הבטחה שמעלם לא קוימה, אזי תהיינה תביעות הקרקע שלו הזדמנות מתאימה עבור המשפט הישראלי להוכיח את עצמאותו השיפוטית במקום להוות אתר של שלטון הגזע, שבו זכויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות מעוצבים ומשוכפלות לאורם של נימוקים אתנוקרטיים.

הכותב הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת יורק בקנדה. הוא חוקר היבטים חברתיים ומשפטיים של המפגש בין אוכלוסיית הפלסטינים בנגב ומערכת החוק הישראלית. המאמר פורסם לראשונה באנגלית, ותורגם לעברית באתר נא להכיר

תרגום: משה בלמס

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי ברנע

    נורי אל עוקבי הוא אזרח ישראלי הלוחם על זכויותיו הצודקות בדרך של מאבק לא אלים. לעומת זאת רשויות המדינה לוחמות בנורי גם בצורה אלימה וגם בצורה לא לגיטימית.
    הנקודה המרכזית בסיפור של נורי הוא האם המאבק של הבדואים יוביל לשינוי יחס המדינה אליהם, להשתלבותם כאזרחים שווי זכויות, כחלק מהלאום האזרחי של המדינה שעדין לא מוכר פורמאלית הוא הלאום הישראלי? או שמא, וכך נראים פני הדברים כיום הוא יחזק את התסיסה של הבדואים ברוח גבית של התנועה האיסלמית נגד המדינה ,מה שיהיה הרקע ותשתית רגשית ופסיכולוגית לאירועים אלימים נוסח אינתיפאדה 2000? או אז ידברו שוב פוליטיקאים על כך ש"אסור לאבד את הנגב".בינתים דומה שהצדק,ההגיון והעתיד המשותף הם שהולכים לאיבוד.

  2. רתם

    המדינה יודעת שנורי הצהיר בגלוי שהוא יישב באל עראקיב עד יום מותו. לכן היא מנסה להעלים אותו, פשוטו כמשמעו.
    אבל גם אם המדינה תצליח להעלים את נורי האיש, היא אינה יכולה להעלים את ערביי הנגב ולא את רוחו של נורי

  3. Helene Bertha Amalia Riefenstahl - לני ריפנשטאל

    נורי אל עוקבי לא מתאים לתפקיד הראשי, אמר לי מוקי, חבר שמתקן אצלו את מכוניתו. כי נורי אל עוקבי מתקן גם "אופל" ישנות, ואינו בוחל במרצדסים וב.מ.וו שהיו פאר התעשיה הנאצית. מה לעשות שנורי עובד קשה למחייתו, שלא כרוב רבני-רברבני השטחים או הח"כים שבגועליציה. לכן "מגיע לו" להשפט אצל פשיסט נטו, ששמו מעיד על עיסתו "זכר-יה ימיני". הבנתם? כך נראה החוק[ן] הישראלי וכך מחוקקיו הדמוקטטורים.