חיזור גורלי

העיתונאים האשכנזים אהבו את סיפור בן העניים שהגיע לגדולה; הפוליטיקאים האשכנזים העדיפו את הבינוניות הצייתנית, על רקע איום הפנתרים השחורים; הוא תפס את עצמו כנסיך שמחלק נדבות אבל לא עשה דבר למען ציבור העובדים וקידם הפרטה. מה בעצם היו ההישגים הפוליטיים של משה קצב כל השנים ששימש כנבחר ציבור?
שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

א. סינדרלה מהמעברה.

"ממעברת קסטינה לקרית הממשלה" היא כותרת הביוגרפיה המוזמנת של משה קצב שנכתבה על ידי העיתונאי מנחם מיכלסון, ואין כמו כותרת זאת כדי לייצג נאמנה את האיש ולשקף את מהלך מחשבתו ומעשיו. לאורך השנים חולק הספר על ידו של נבחר הציבור בצירוף הקדשה כשי לחברי מרכז ליכוד, לפוליטיקאים שנקרו בדרכו וגם נקנה לעובדים במפעלים ובמשרדים בהם שימש קצב כשר הממונה.

בכל ראיון איתו נוהג קצב להדגיש, כי תעודת כבוד היא לחברה הישראלית שבן מעברה טיפס והגיע לראש הסולם. המעברה היא נקודת ההתחלה של קצב, למרות שבכלל נולד באיראן והגיע לישראל בגיל חמש. נקודת המבט האשכנזית הזאת, שהמזרחים הגיעו משום מקום (כדי לא לציין חלילה שהגיעו ממדינות האסלאם) ונבראו לעוני ולדלות, יש מאין במעברה, לא רק מקובלת על קצב אלא שנחשבת לכלי נשקו העיקרי. העובדה שהרבה מהמנהיגים האשכנזים נולדו בכלל במיני עיירות נידחות במזרח אירופה ודווקא יהודי מזרח רבים הגיעו מערים קוסמופוליטיות, תרבותיות ועשירות במזרח, נראית בעיניו כאוקסימורון. קצב לא אוהב את נקודת המבט הזאת, כי משמעה שהמעברה, העוני והפליטות היא מתנת הציונות ליהודי המזרח, וזה נחשב כבר קו אדום לאדם שהדבר הכי חשוב שעשה בחייו היה לדרוש שחתימתו של בגין תיכלל במגילת העצמאות (תביעה שלא הצליחה, אגב).

לעומת זאת האגדה על סינדרלה מהמעברה, המבליטה את ייחודו של קצב על פני כל שאר המזרחים, מתאימה מאוד לאסטרטגיה של קצב, מחניפה מאוד לשכבת ההגמוניה בישראל ומתעכלת יפה בתקשורת. כל אלה שהיו ראויים להנהיג במעברות ובשכונות העוני והמשכילים ביניהם כבר העבירו שיעור לשלטונות לאורך שנות החמישים והשישים והשבעים בהתמרדויות ובהפגנות שדוכאו ביד קשה. לכן היה חשוב להבליט את הסטודנט הראשון מקרית מלאכי שהיה גם חובב הממסד על פני כל השאר. מי לא רוצה להיראת נדיב, פתוח ומתקדם כשצריך לשלם כל כך מעט עבור זה?

חייו של קבלן הקולות ממצודת זאב היו קודש לגריפת תענוגות ולמימוש החלום הזוהר של לשבת במכונית שרד כששיירת אופנועים דוהרת לפניו. הרעיון שתפקידו להיות משרת הציבור בלבד, לא נראה בעיניו רעיון קוסם במיוחד. עבור קצב, מספיק שהוא בגופו מסמל "ישראלי אותנטי", כינוי שהודבק לו על ידי אשכנזים והוא אימץ בגאווה, ודי להמונים הדלים בכבוד הרב שהוא, המורם מהעם, יצא מקרבם. ולכן, מנעמי החיים שזרמו אליו ולמקורביו ברי המזל, נראו בעיניו מספיקים כדי לתקן את העוולות החברתיות בישראל. נסתר היה מבינתו של אחד המשמש כל ימיו, בחריצות, כמנהל אוהל הדוד תום מטעם האשכנזים, שהכינוי "ישראלי אותנטי" המתנוסס על דפי הביוגרפיה שלו הוא למעשה עלבון מזלזל לכל אדם החדור בתודעה עצמית של שוויון.

מכל קבוצת ה"מנהיגות החברתית", שם קוד למזרחים כמו דוד לוי, דוד מגן ומאיר שטרית שאומצה בחום על ידי מנחם בגין בשנות השבעים אחרי שנבעטה בשאט נפש על ידי מפא"י, היה קצב הכי בינוני, לא מרשים במיוחד, לא אמיץ במיוחד. אך החמור מכל היה שלא התעניין בפעילות בממשלה ובכנסת למען שכבות העם, שבחרו במפלגתו בתקווה נואשת לשנות את מצבן, אלא רק בקריירה הפוליטית שלו.

גם שטרית אוהב לספר איך הגיע ממיטת הסוכנות להיות ראש הסוכנות היהודית. אצל שטרית, הניאו- ליברל הכי קיצוני בישראל שלידו נתניהו נראה כמו תאומו של ח"כ דב חנין, סיפור הצלחתו הוא יותר עניין אידיאולוגי, בבחינת "מי שרוצה מצליח" האמריקאי, ושהעניים יחפשו אותו בסיבוב. קשה גם להאשים את שטרית הפיקח והנמרץ בחידלון של קצב. הוא אכן פועל בחריצות, ומנסה לחוקק חוקים רבים ואיומים נגד השכבות הנמוכות. שטרית אגב, זכה גם הוא לביוגרפיה שכתב מיכלסון, הפעם נקראה הביוגרפיה בשם המופרך "נגד הזרם". רק שקשה להבין מהו הזרם ששטרית פעל נגדו, שהרי כל חייו התנהלו בנינוחות ביתית בעולם של הון-שלטון.

קצב היה האדם הנכון בזמן הנכון כדי להימשח כמנהיג מזרחי בזמן חילופי השלטון בישראל של שנות השבעים. הוא לא עורר תיעוב ופחד בקרב אנשי שלטון כמו אנשי הפנתרים השחורים שדרשו פתרונות רדיקליים, וגם לא תחושות של איום וקנאה בתקופה מאוחרת יותר, כמו האינטלקטואל שלמה בן-עמי שהועף על ידי הקיבוצניק אהוד ברק. האיש מקרית מלאכי נראה בעיני הממסד כמנהיג המזרחי המושלם; בינוני, מקבל בצייתנות את ראשי המפלגה, מסורתי ועסוק כל היום בעצמו ובמקורביו. לא מישהו שמאיים על הממסד בשינויים חברתיים, אינו רוצה יותר מדי תקציבים למשרדיו או מפגין עצמאות מחשבתית. הוא התעניין רק בכבוד ובכיבודים, וכמה שאפשר יותר.

אך טבעי היה שהרעיון להתמנות בגיל צעיר לנשיא המדינה יעלה בראשו של קצב. מדובר בתפקיד שכולו רק כבוד, בלי עשייה מיותרת, ונתפר בדרך כלל למבוגרים שבמנהיגים בצאתם לפנסיה. לא לחינם אריק שרון, שבנו ויד ימינו עומרי קרא לפעילי הליכוד המזרחים "אינדיאנים", תמך בשמחה במועמדותו של קצב לנשיאות. מה הם כמה חרוזי זכוכית בדמות קריאות "יחי נשיא מדינת ישראל" לעומת התמורה – חיזוק שלטונו של שרון כראש הממשלה, הבוס האמיתי של המדינה? כאחד שישב על השלטר במרכז הליכוד, התגאה קצב מאוד ביום בחירתו על שהצליח לרקוח דילים ואמר בנאום בחירה, שאפילו את אשתו גילה לא ישתף עד יום מותו בכמה ממהלכים שהביאו היום לבחירתו.

תאוות הכבוד המגוחכת של קצב הביאה אותו לפרט בביוגרפיה שסיפק לאתר הכנסת כל מיני תארי דוקטור לשם כבוד שקיבל כנציג השלטון הישראלי, בכל מיני אוניברסיטאות בארצות הברית, כאילו מדובר בהישג אישי שלו שרכש בזיעת אפיו. למרות שמתי מעט, כמו נלסון מנדלה, שזכו בתארים אלה אכן ראויים לכל כבוד אפשרי, הרי שברוב המקרים מדובר בתעשייה עולמית אקדמית כביכול, מבישה וחלולה שכל שלטון מנצל לצרכיו.

קצב לא שכח לציין באתר הכנסת את לימודיו בבית ספר יסודי ואפילו היותו עיתונאי מקומי של "ידיעות אחרונות". אם משווים את גודש האינפורמציה המרוח בדף של קצב, בוגר תואר ראשון מהאוניברסיטה, להשכלתו המרשימה של פרופ' שלמה בן עמי, בעל מוניטין בינלאומי ובוגר אוקספורד שהצטמצמה לשורה אחת בלבד, או לתודעה החברתית של דוד לוי שכתב על עצמו שהוא פועל בניין ופירט את מאבקיו במסגרת הסתדרות העובדים, אפשר להבין למה פסל ראשו של קצב בבית הנשיא גדול יותר מנשיאי ישראל האחרים.

כראש עיריית קריית מלאכי עם בגין, 1981

ב. "קצב הוא זה שכולם אוהבים לאהוב".

מעדותו של קצב על עצמו בביוגרפיה, ניתן להבין שהאלמנטים המרכזיים בחייו – הכבוד והרצון להיות נאהב על ידי האשכנזים – ניתנים לזיהוי מגיל מאוד צעיר, עת רבקה גובר לקחה אותו מהמעברה ללמוד בבית הספר. אחר כך הוא הוזמן כילד לבית הנשיא יצחק בן צבי, שליטף את ראשו. מנחם בגין, נהג קצב להדגיש, אהב אותו מאוד, במיוחד כששמע כי הצעיר מקרית מלאכי ידע כל פרט בביוגרפיה שלו בעל פה. בגין ביכר אותו על השר דוד לוי ומינה אותו לסגן שר בממשלה.

בפרק הזוהר של חייו אהבו העיתונאים האשכנזים לאהוב את קצב. יש פירוט בביוגרפיה של כל מי שכתב/ה אי פעם מלה טובה. ב-1988 אומרים שלקצב "תדמית של מצליחן צעיר, דמות צעירה אהובה ומקרינה אמינות". הוא אפילו שמר פתק מעזר ויצמן המשבח אותו וגאה שהוא תרם בבחירתו לשר. בתקופת הצטרפותו לשביעייה הראשונה של הליכוד, כתבה עליו העיתונאית הדה בושס מ"הארץ” אחרי שנפגשה איתו בבית קפה בתל אביב, כי הוא "נעים הליכות, עדין, צנוע וקשה לא לחבבו… סולד מכל מניפולציות פוליטיות… קצב הוא זה שכולם אוהבים לאהוב, סוד הקסם שלו הוא שאיש אינו חושש מפניו… בן טיפוחיו של בגין".

מה בדיוק עשה קצב בתפקידיו הציבוריים שהתקשורת התאהבה בו כל כך? האם מעשיו שירתו את קהל מצביעיו? האם היה עצמאי בדעותיו או נגרר אחרי מנהיגיו? כמה חוקים הוא יזם? כמה זמן הקדיש לפעילות מפלגתית על חשבון המשרה אליה הוא נבחר? כמה זמן הקדיש לעסקים פרטיים (מדובר בזמנים העליזים בהם חברי כנסת הורשו לעסוק גם במשרות פרטיות וגם להיות דירקטורים בשכר)? האם יש פער בין אמירותיו למציאות של מעשיו? האם אמר אי פעם משהו חשוב או מרשים? כל הקושיות האלה לא ממש עניינו את עיתונאי ישראל. מה שעניין אותם היה "הסיפור האנושי" של בן העניים שהגיע לגדולה.

ב-1983 הגיע עוד שיא בקריירה של קצב, הוא נתמנה לחבר כנסת האדיב והסובלן ביותר על ידי תא הכתבים הפרלמנטרים. העיתונאים שכחו כי תפקידם הוא לעקוב בביקורתיות אחרי פעילותם הפרלמנטרית של חברי הכנסת ולא אחרי נימוסי השולחן שלהם. גם קצב עצמו לא מצא בפעילות הפרלמנטרית והממשלתית ענין רב. בביוגרפיה של קצב מדובר על כמה היה אלוף החקיקה: "תקופת כהונתו של משה קצב כשר העבודה והרווחה היתה חסרת תקדים בהיקף יוזמות החקיקה". אבל איפה הפירוט של מה בדיוק עשה, ואיך בדיוק כל הישג קשור אליו, ולא מנוכס לעצמו מאחרים? כאן כבר מקצר הביוגרף מיכלסון מחוסר עניין ומכוון בעיקר לנושא המרכזי: כמה קצב נהדר, איך הוא מנצח במרכז המפלגה, וכמה דוד לוי ושמעון פרס מתנגדים לו.

מרוב סיפורי סינדרלה על ראש המועצה הצעיר ביותר בארץ, נשכחה העובדה שצריך גם לבדוק מה עשה האיש בשבע שנות כהונתו בקרית מלאכי, שעד היום תקועה לפי נתוני הלמ"ס במקום בינוני-נמוך של 4 מתוך 10 בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בעיר בשנת 2008 היה 46% – פחות מקרית שמונה (55.6%) ופחות משדרות (55.2%).

"הבן שלי וזיר" צהל אביו ב-1984, כשקצב התמנה לשר הצעיר ביותר בתולדות ישראל והוא רק בן 38. עוד תואר חלול וטפל שקצב גאה בו מאוד, כאילו צעירותו היתה בכלל מדד לביצועים. כשנה לאחר מכן, בתקופת ייצוב המשק, מתחילה הפרטת הנכסים הלאומיים של מדינת ישראל ומכירתה ולבעלי ההון. ומה יש לשר העבודה והרווחה להגיד על פי הביוגרפיה שלו? "משה קצב החליט לפעול כדי לשפר את היחס לעבודה בחברה הישראלית ולהעלות את מוסר העבודה… בתנאי אבטלה, אמר, על המובטלים להתפשר עם כל תעסוקה מצויה ולהיענות בחיוב להצעת עבודה". זה מה שאומר האיש שלאורך ילדותו ראה כמה המעמדות הנמוכים עובדים קשה. כשבודקים, אגב, את מוסר העבודה הישראלי בקריטריונים עולמיים, מוצאים שמוסר העבודה בישראל גבוה מאוד ושהבעיה המרכזית היא משכורותיהם העלובות של מרבית העובדים בישראל.

שר העבודה והרווחה לשעבר נהנה לספר לביוגרף שלו איך עזר לזוג גמדים שהתחתן להשיג דירה לפני משורת הדין, ועוד כמה סיפורים של טוב לבו ועזרתו לכל מיני חלכאים. כאילו תפקידו הוא להיות נסיך, המפזר כמה מעות של נדיבות, ולא להילחם כמו משרת של ציבור מנושל, על מדינת רווחה הוגנת ועל שכר העובדים בישראל.

קצב שמונה לשר התחבורה ב-1988 מעיד על עצמו בגאווה באתר נשיא ישראל, כי התחיל והשלים ביצוע הפרטת חברות ממשלתיות במשרד התחבורה. כאילו די במעשה ההפרטה כדי להכריז על הישג כלכלי כלשהו. כל מי שנוסע בתחבורה ציבורית ולבו נחמץ בראותו את הנהגים השכירים המרוויחים שכר מינימום של 23 שקלים לשעה, לא יכול להשתאות איך האיש עם הנהג ומכונית השרד יכול לחשוב שהפרטת הקואופרטיבים יכולה להועיל למשק הישראלי או לעובדים בישראל.

ומה יש למבקרת המדינה מרים בן-פורת להגיד ב-1989 על משה קצב, שר העבודה והרווחה ויותר מאוחר ב-1992 על שר התחבורה? שהוא שיאן המינויים הפוליטיים. למרות זאת, מציין קצב בספרו בגאווה שגד יעקובי נשלח מטעם ראש ממשלת האחדות פרס מכדי לבדוק אצלו את עניין המינויים, ומצא שהוא נקי מרבב. מבחינה מסוימת קצב צודק – רוב מנגנון המדינה נשלט אז על ידי מינויים פוליטיים של המערך והיה צורך להחליף את המנגנון המסואב במינויים ראויים, אך קצב הסתפק במינוי אנשי שלומו בלבד.

ג. סינדרלה משעממת.

בפרק ב' ביחסי קצב עם הממסד והתקשורת דוהה האטרקטיביות של הסינדרלה קצב – כך ממש כינו אותו עיתונאי הממסד באותם ימים, בחוסר מודעותם העצמית ולמרבית זחיחותם. כאשר חזר על קלישאותיו הלעוסות, פטרו אותו בתור אדם נודניק ומשעמם. לעומת זאת, את העיתונאים החברתיים, הפעילים והאינטלקטואלים המזרחים, קצב לא שעמם כלל. הם אכלו את הלב על מעלליו טרום גילוי החשדות באונס, וגם הטיחו בו ביקורות חריפות. קצב לאורך השנים כמובן התעלם מאנשים אלו, שאין בידיהם כוח פוליטי להועיל או להזיק לו.

אט-אט, אחרי שהתגלו מעלותיו כאלוף המינויים, התפרסמו גם כתבות על קשריו של קצב עם אנשים המעורבים בעולם התחתון ובהימורים. אם כי עיתון "הארץ" ב-1995 לא התאפק, ובחר לתת לתחקיר החשוב של יוסי בר-מוחא על עלילותיו של ח"כ קצב ושל עוד כמה חברי הכנסת כותרת בשם המפתה "הקבוצה העיראקית", למרות שיזד, עיר הולדתו של קצב, לא ממש נמצאת בעיראק. "הארץ" לא כינה מעולם, לדוגמה, את השחיתויות של המערך, בשם "המאפיה הפולנית”.

יום היבחרו של קצב לנשיא הבהיר עד כמה ממשיכה נאמנותם השבטית של העיתונאים בישראל להיות קודמת לתפקידם ככלבי השמירה של הדמוקרטיה. רון מיברג מ"מעריב" השווה את אי-בחירתו של שמעון פרס להתנקשות פוליטית, גדעון לוי מ"הארץ” פנה נרגשות לפרס:" שמעון היקר… שוב הטיחו בך את העגבניות… היו ישראלים רבים שהרגישו עכשיו כמו שהרגישו בלילה שבו נרצח יצחק רבין. הם ממש התאבלו על מפלתך. בשבילם שוב התנפצה תקווה ושוב התעורר סיוט…". גם הסופר עמוס עוז ב"ידיעות אחרונות" אמר שצריך להוקיע את הכנסת על שהפנתה גבה לגדול המדינאים.

בניגוד לבכיו של לוי, הבעיה לא היתה אי בחירתו של פרס, שהיה ראוי לכל עגבניה שהושלכה עליו במסעות הבחירות – גם על עיוורונו החברתי לאורך כל ימיו, גם על חלקו בדיכוי הפלסטינים, וגם על כך שהחל מ-1985 הוא מקדם את הניאו-ליברליזם בישראל. הבעיה נעוצה בעובדה שמשה קצב בכלל נבחר לנשיא. למעשה כל הישג פוליטי של איש זה, שהתנהל למול עיניה הסומות של העיתונות הישראלית מיום היבחרו לקריירה ציבורית, הסיג לאחור את המאבק החברתי בישראל. נצחונו לא היה ניצחון על האליטות האשכנזיות כפי שנאמר בגאווה על ידי סביבתו, אלא ניצחונו שוב ושוב על המזרחים. קצב, אגב, אמר ל"מעריב" בראיון נשיאותי מייד אחרי בחירתו: "אין אפליה במדינת ישראל".

דמותו של קצב ב"ארץ נהדרת"

כאשר קצב הפך לנשיא מדינה, הוא לא הבין איך האהבה הלוהטת שהופנתה אליו על ידי הממסד והתקשורת בצעירותו, נלקחה ממנו באותה שרירותיות שהיא נתנה לו, והוא הפך מושא לעג וזלזול, כרפה השכל עם תוכי ב"ארץ נהדרת", שאף כלי תקשורת אינו רוצה לסקר את פעילותו הנשיאותית. עורך "מעריב”, אמנון דנקנר, בלבושו החדש כמגן המזרחים, כתב אפילו מאמר, בשם "מתנשא גזעני מגעיל", שהתקיף את תוכנית הסאטירה.

יובל יועז בספרו "תיק קצב", המספר על השתלשלות תיק החשדות נגד הנשיא לשעבר, ראיין כמה מאנשיו של קצב שהעידו כי "קצב ניהל תכתובות נזעמות עם כלי התקשורת על שכשלו לסקר אירועים בהם השתתף", ביניהם: השתתפותו בהלוויה של הבדרן דודו דותן וגניזת הברכה שהקליט עבור גלי צה"ל לרגל השירותרום. הוא התלונן קשות ואפילו הזמין את שלושת עורכי העיתונים הגדולים, משה ורדי אמנון דנקנר וחנוך מרמרי, לשיחת רקע שעילתה היתה מידע חדש שהתקבל על גורלו של הנווט השבוי רון ארד. דנקנר וורדי ביטלו את הפגישה ורק מרמרי הגיע אליה.

הביקורת נגד קצב בתקשורת היתה לעתים טריוויאלית ונבערת, ממש כמו דברי השבח שהורעפו עליו בשנים קודמות. לדוגמה, הלעג לאנגלית של קצב. קצב הוא חניך בתי ספר ישראליים, ואפילו למד בפנימית בן-שמן שסיפקה מועמדים רבים לאליטה הישראלית, וכמו רוב הישראלים, אלו שהתחנכו בארץ או במזרח אירופה, האנגלית שלו אינה משופרת. היחידים ששולטים היטב באנגלית הם יוצאי המדינות המערביות או מזרחים וערבים שהספיקו להתחנך במדינות ערב. אפילו פואד בן אליעזר ומשה שחל שלא הספיקו להשלים את השכלתם בעיראק שולטים היטב באנגלית. דוד לוי, עוד נשוא לבדיחות של התקשורת הישראלית בזמנו, מדבר צרפתית עוד ממרוקו, בניגוד לרובם ככולם של העיתונאים הישראלים שכלל לא דוברים שפה זאת.

ד. הקורבנות הן מזרחיות.

כשקצב הפך חשוד באונס, הוא טען בהתמרמרות: "טעיתי. חשבתי שזה ניצחון (בחירתו לנשיא, ש"ג) של כל החברה, אבל התברר שחלקים בחברה לא סלחו לי על הניצחון הזה ולא השלימו איתו". הוא גם טפל על היועץ המשפטי לשעבר של הממשלה, מני מזוז, כי בגלל רצונו להתקבל למועדון האליטות הוא מתנכל לנשיא לשעבר. אמירה קצת אירונית מפי אחד שכל חייו הוקדשו להתקבל למועדון זה. אחרי שנים של דברי החנופה על אחדות העם והכחשת האפליה, הרגיש קצב פתאום כי מתנכלים לו בשל מוצאו.

ויש בתקשורת המתפתים גם להגן עליו, הם רק שכחו כי קורבנותיו הן מזרחיות, רובן ככולן, ולא בכדי; מיקומן הנמוך של המזרחיות בסולם החברתי נואשותן למצוא עבודה, להתפרנס ולהתקדם. הבושה שהן מרגישות כבנות חברה מסורתית, בלשתף את בני משפחתן ואחרים במה שנעשה להן על ידי קצב, הפכו אותן לכר נוח לפעילותו הפלילית של מנהיג "ישראל השנייה".

———

לקריאה נוספת בנושא:

על טרגדיות כפולות / שירה אוחיון

כנשיא עם קולין פאוול, 2003. צילום: cc by U.S. Embassy Tel Aviv
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ג. אביבי

    סקירה ממצה על עלייתו של הפוליטיקאי החלול ורפה המוסר לתפקיד הפרענק התורן, למען כסות שתה של האליטה הכל-אשכנזית, ונפילתו.
    מכל מה שנכתב עד כה על פרשת קצב זה המאמר המקיף והקולע ביותר.

  2. נתן

    "האינטלקטואל שלמה בן-עמי שהועף על ידי הקיבוצניק אהוד ברק"

    בן-עמי מונה על ידי אהוד ברק לשר לביטחון פנים ושר החוץ וסים את כהונתו בעקבות ניצחון הליכוד בבחירות.
    מהכנסת התפטר בעקבות ועדת החקירה לחקר ארועי אוקטובר 2000.

  3. חזי מחלב

    לפני כשמונה שנים נשלחתי לקריית מלאכי לסקר את פגישתו של העבד המזרחי עם עובדי העירייה ששבתו כחצי שנה. אין צורך לומר שכולם מזרחים, ושהם לא קיבלו את משכורתם בכל התקופה הזאת. הם ביקשו להפגש עם מי שהיה ראש המועצה שלהם, המכהן כנשיא, בבחינת, המוצא האחרון. הממשלה והאוצר לא שמו עליהם.

    מיד עם צאת השבת כשעשרות עובדי המועצה המתינו לו ליד הבית, וכך גם אנשי התקשורת, התחמק לו הסמרטוט המזרחי ביציאה האחורית של ביתו, החליק לו מעדנות אל מכונית השרד ופתח בדהרה לירושלים.

    להוציא את צ'רלי ביטון,רן כהן ואולי עוד אחד או שניים, כל הפוליטקאים המזרחים היו והווים סמרטוטים ועבדי הבית של ההגמוניה הגזענית.
    ואני שב ושואל, גם את ידידתי שירה, מה מזרחי במשה קצב שאת מגינה עליו.
    באמת שדי כבר…

  4. עמית כהן

    איך הכותבת מסבירה את העובדה שהאדם הכי מאותרג על ידי התקשורת והממסד כיום במדינת ישראל הוא הרמטכ"ל גבי אשכנזי (ממוצא סורי)?

    אה נו.. בטח זה בגלל שבשם שלו יש "אשכנזי" אז הם מרגישים בנוח…
    או אולי זה סתם בגלל האפשרות שכיום, למוצא יש הרבה פחות חשיבות בציבוריות הישראלית מאשר הכותבת הייתה רוצה להאמין?

  5. שירה אוחיון

    רשימה מצויינת וממצה על הטרגדיה של הפוליטיקאים המזרחים. ובעצם הטרגדיה שלנו. במקום לראות בכנסת את חברי וחברותיי המזרחים למאבק, אינטיליגנטים, מבריקים, משכילים מוכשרים ובעלי רמה מוסרית ורוחנית גבוהה שייצגו נאמנה את הציבור המזרחי,אנו מוצאים פוליטיקאים בינוניים, מושחתים, חסרי כישורים או השכלה ראויה, נעדרים כל מודעות חברתית ומזרחית שלא לדבר על מודעות פמיניסטית.
    לחזי- איני מגנה על קצב ומעולם לא הגנתי עליו. אין בי שום חמלה או אמפאתיה לאיש וכל האמפאתיה שלי נתונה לקרבנות האונס שלו ולנו קרבנות הפוליטיקה המושחתת והאנטי חברתית בעליל של הפוליטיקאים מזרחים.אבל אי אפשר לשמוח על עוד מקרה שמאשש את הטיעון של ויקי שירן ז"ל . הפוליטיקאים המזרחים מגלמים את הטרגדיה היוונית המזרחית במיטבה: העלייה המטאורית לגדולה , חטא ההיבריס: גאווה כבוד וכיבודים ואז הנפילה אל תהומות הביזוי הציבורי, התלייה ו/או הסקילה בכיכר העיר, ו/או הכלא או בעיטה חזרה לאלמוניות: אהרן אבוחצירא מתמ"י, איציק מרדכי,אריה דרעי,משה קצב ועכשיו ישי על המוקד. אי אפשר להתעלם מהמסלול שמוכתב בארץ לפוליטיקאים המזרחים בשל מוצאם כפי שלא ניתן להתעלם משאר המסלולים שמציבה ההגמוניה לילדים מזרחים, לסטודנטים מזרחים לנשים מזרחיות וכו'. לעומת זאת פוליטיקאים אשכנזים מושחתים לעילא ולעילא, אנסים, גנבים וחסרי כל כישורים זוכים לכבוד ולהנצחה בעודם בחיים ולחומת הגנה מבוצרת מפני העמדה לדין פלילי גם לאחר שנחשפו מעשיהם בציבור.
    לפוליטיקאי המזרחי המאמין שהוא טוב מאחיו, עד כדי כך מאמין שהוא בזכות עצמו ולא בזכות חנפנותו להגמוניה, ואפילו מעז לבקש שאשכנזים ישתחוו לפניו כראש ממשלה או כנשיא, לו, עבד הבית, תמיד יזכירו את אוזנו הרצועה.
    כך או כך המוצא הביולוגי מכתיב מסלולי חיים מהונדסים מראש ע"י האחוס"לים.מקווה שהובנתי נכון.

  6. מירה אליעזר

    כל הכבוד על הרשימה המסוקרת במקצועיות משהו, והכל כשהדברים שאת כותבת מתבססים תמיד תמיד על עובדות. יתרה מזאת, הניתוח שלך תמיד מוסיף לי עוד פאן שלא נחשפתי אליו. היום אני מכה על חטא כאשר לפני כ-15 שנה כשקצב היה מועמד לנשיאות והדיבור עליו בארץ לא היה חיובי, לשון המעטה, אני "יצאתי" להגנתו, כך ממש, רק בגלל שהוא מזרחי ולא ראיתי את העובדה שהוא כלי שרת בידי ההגמוניה האשכנזית. היום הבנתי שטעיתי. אז אדון קצב היקר, סליחה שתמכתי בך בעבר כי לא הגיע לך; לא מבחינה פוליטית-חברתית ולא מבחינה אישית. ולך שושנה גבאי, שוב תודה לך על הרשימה המצוינת.

  7. סמדר לביא

    תודה על המאמר מאיר העיניים – על התחקיר ועל התובנות.

  8. ירדנה אלון

    שנים טענו פעילים בעלי תודעה מעמדית שמזרחי זה לא עניין של מוצא, זה עניין של תודעה ובכך גם פתחו פתח להרבה אזרחים שלא ממוצא אתני מזרחי להצטרף בין היתר לקשת הדמוקרטית המזרחית.

    תילי תילים של מאמרים,ספרים,על הרארכיה והגמוניה,וצדק חלוקתי,ורב תרבותיות ורב גוניות ,וכל הג'אז הזה, ועדיין גם פעילים מזרחים דוגמת כותבת הרשימה שמצויים הייטב בשיח הזה,מתייחסים למוצא האתני.
    במקום לקדם את המאבק על התודעה המזרחית מורידים אותו אך ורק לחלק של המוצא האתני.
    מיילא כשאשכנזים עושים את זה, רובם עושים זאת על מנת להבליט את המוצא על חשבון התודעה על מנת להפחית בערכה של התודעה המזרחית כאילו למזרחיות אין ולא יכולה להיות תודעה,ולכן אג'נדה אחרת ושונה שמהווה איום על ההגמוניה האשכנזית,האשכנזיות מעדיפה להתעלם מקיומה של תודעה מזרחית פוליטית,כלכלית,חברתית,תרבותית ומצמצמת אותה למוצא אתני.
    אני יכולה להבין את האינטרס שמסתתר מאחורי זה.
    אבל כאשר מזרחים בעלי תודעה כותבים/ות רשימות שכל כולן מתייחסות למוצאו האתני של פוליטיקאי מסויים,ומשתפות פעולה עם כך שהם/ן קוראים לו "מזרחי" כאילו יש לו תודעה מזרחית אני מתחילה לשאול את עצמי בשביל מה כל המאמרים המלומדים והספרים והראיונות לתקשורת?בשביל מה היה כל המאמץ אם גם בעלי התודעה המזרחית משתמשים באותה שפה שמשתמש בה היריב האידאולוגי זה כאילו להסכים שמה שקובע כאן זה המוצא האתני ולא התודעה החברתית פוליטית.
    ובאשר לקצב ולדומיו דוגמת דרעי,בניזרי,ישי וכו וכו,
    הם לא מזרחים,חד משמעית לא מזרחים, מפני שאין להם תודעה מזרחית למרות שהם מודעים הייטב ליתרונותיה כאשר הם חשים עצמם נרדפים והכיסא שלהם מתחיל לרעוד.
    יש להם תודעה אשכנזית, הם אימצו אותה אל חייקם,הם רוצים להיות כמו אשכנזים לא כמו מזרחים,
    המוצא האתני כאמור הוא כלי בארגז הכלים,והם משתמשים בו בקונטקסט שמעליב ומבייש וממעיט בערך של התודעה המזרחית.
    לכן קצב הוא לא מזרחי, הוא לכל היותר יהודי ממוצא אתני פרסי שמחזיק בתודעה אשכנזית.
    וכפי שדבר זה יכול להתקיים,כך גם ההפך,ישראלים עם תודעה מזרחית שמוצאם האתני יכול להיות מזרח אירופאי,או אנגלו אמריקאי,או כל מוצא אתני אחר.
    לתודעה אין מוצא אתני,היא אוניברסלית.
    חבל , חבל שכל פעם צריך לשוב ולומר את זה בעיקר כתגובה לרשימות של פעילים עם תודעה מזרחית.
    לכן אני סבורה שהרשימה כמפרטת נתונים עובדתיים היא בסדר,אבל לא רק שהיא לא מקדמת תודעה מזרחית היא מסיגה אותה .

  9. צבי בן דור

    שושנה , תודה. המאמר כתוב ועשוי כלכך טוב שממש התבאסתי כשהוא נגמר.אני חושב שעלית על משהו חשוב: קצב עלה למעלה בדיוק בגלל שהוא מעולם לא עשה שום דבר בעל משמעות ולא אמר דבר מחייב. כך עלו למעלה, נדחפים מעלה על גבי גלים של כלום ואויר חם, גם חואה גואופנג שירש את מאו וגם קונסטנטין צ׳רנייינקו שירש את אנדרופוב. זכורני שכאשר הכריז קצב על מועמדותו לראשות הליכוד בעידן שאחרי שמיר הוא קרא לעצמו ״יציר מושלם של החברה הישראלית״. האמת, הוא צודק. לא הייתי מנסח זאת טוב יותר. 

  10. אורי זקהם

    נהדר שמצאת עוד סיבה לתקוף אשכנזים. הידד, האח!

  11. שי

    מרתק, אחת הרשימות הטובות שפורסמה ב"העוקץ". יותר מזה, בעיקר עצוב. אפליה וקיפוח אמיתי תמיד ייתקלו מעתה ואילך בתגובות נוסח: "אין קיפוח, וגם אם יש, הנה – לקחנו לשלטון את קצב שלכם, ותראו מה נהיה. המזרחים צריכים להישאר היכן שהם, ויפה שעה אחת קודם".

  12. אילי

    לא הוכחת דבר,שום דבר מהטיעון שהבאת לא מחזיק מים.
    את טוענת שפוליטיקאים ממוצא אתני מזרחי,שוכחים מניין באו
    וחושבים שהם בנו את עצמם במו ידיהם.
    את צודקת שיש בזה משום גאוות יתר,אבל תכונת אופי זו היא אוניברסלית,בני אדם בעלי תכונה זו נמצאים בכל מקום ובכל זמן לא משנה מאיזה מוצא ומאיזו דת, זה מה שתחושת העוצמה הפוליטית או הכלכלית או הדתית,עושה להרבה בני אדם בכל מקום בעולם,בעיקר לאלה שבאו מתחתית הסולם המעמדי אבל לא רק.
    את צודקת מצד אחד בטיעון שלך שהמוצא האתני קבע מסלולים והיווה סוג של נשק של הדרה בחברה הישראלית שבה ההגמוניה הייתה הגמוניה אשכנזית ושהאשכנזיות קבעה כללים של מי יקודם במעלה הסולם ההרארכי על פי המוצא העדתי.
    קצב ודומיו הבינו את זה,ולכן השילו מעל עצמם את הזהות המזרחית ונהגו כאשכנזים לכל דבר וסברו שעל ידי כך,תמחק הזהות האתנית שלהם,ולכן קצב הוא לא מזרחי,כי הוא מחק את התודעה המזרחית שאמורה להיות לאלה שבאו מהמקום שממנו הוא בא.

    הניפייה מאנשים שבאו מתחתית הסולם המעמדי,"לזכור" מהייכן באו,ולתמוך באלה שבאו מאותו מקום כאשר הם מגיעים לראש הסולם המעמדי,היא ציפייה נואלת.

    ראי המזרח אירופאיים שסבלו מגזענות עד כדי השמדה נוראית
    האם זה לימד אותם משהו על איך לא להיות גזעניים?
    נהפוך הוא
    את מה שעשו להם הם עשו לאחרים.
    והייכן חופש הבחירה? האם בשל העובדה שמאן דהוא בא ממעמד חברתי מסויים,או ממוצא אתני מסויים מחייב אותו לשמור אמונים לשבט שלו?
    האם אדם מחוייב להיות שבוי של המעמד או המוצא? האם אין לו הזכות לחופש בחירה?האם לא שמורה לו הזכות לעצב את גורלו אחרת ממה שנגזר עליו בשל היותו שייך למעמד חברתי או מוצא אתני?

  13. אילי

    מאחר והבאת באופן כללי ביותר דברים שויקי שירן אמרה
    החלטתי להביא ציטוט מדוייק של ויקי שירן ז"ל במאמר שבו הסבירה מדוע נציגים בודדים אינם יכולים לשנות את השיח וכך היא אמרה

    נציגים בודדים אינם יכולים לשנות את השיח

    ויקי שירן ז"ל מסבירה את היעדר היכולת לשנות את השיח ע"י נציגים בודדים ומסבירה את קידומם של המזרחים הבודדים שהגיעו לעמדות מפתח בכך ש …."בדרך כלל הם מגיעים אליו דווקא מפני שלא הפגינו בולטות מזרחית כלשהי, ואפילו מפני שהוכיחו שאין הם מייחסים משמעות למוצאם האתני. . .
    ……"
    האם את מסוגלת להתמודד עם הטיעון הזה של ויקי?
    על פי התגובות כאן מי שתומך בדעתה של ויקי שירן וכנראה הבין את דבריה לאשורן הם חזי מחלב וירדנה אלון,וגם אני, אולם אין הנחתום מעיד על עיסתו

  14. פרענק מיקצועי

    הספרדים מזרחיים הם רוב בישראל .מקרים כמו קצב עוזרים ל"אליטה האשכנזית" המיעוט למקם את אותו רוב במיקום הנמוך בו הוא ושאיפותיו נמצאים.

  15. סייר יוסי

    ראשית כל הכבוד לכותבת – לו היה "לקצב" תוכי ,לבטח היה מייעץ לו לסתום את פיו ולא להתלונן בפני היועמ"ש- ואם היה לו תוכי(עם כל הכבוד לפרקליטיו) לבטח היה מייעץ לו שלא לחזור בו מעסקת הטיעון- צריך להודות לאל שהתוכי לא היה בזמן החלטותיו הגורליות.