קשרי אלימות

"את תחושת הניצחון בארגוני הנשים בעקבות הרשעתו של משה קצב, החליפו במהלך סוף השבוע תדהמה וזעם על הרג המפגינה ג'וואהר אבו-רחמה, תושבת הכפר בלעין, מהרעלת גז מדמיע". זהו משפט מתוך כרוז מחאה שהוציאו 30 ארגוני נשים נגד שימוש הצבא בגז מדמיע ובכלי נשק מסוכנים אחרים בזמן הפגנות.

יהיו מי שישאלו מה הקשר. יהיו כאלו שיתנגדו לסולידריות של ארגוני נשים עם המאבק הפלסטיני, אך למי שרוצים לפקוח את העיניים ולהבין את המציאות שבה אנו חיים אני מציעה לראות שיש כאן קשר רב עוצמה, אם כי נסתר, לעתים במכוון, מעיני הציבור. אותה יד שלחצה על ההדק המשגר מדי שבוע גז מדמיע אל עבר מפגינים ומפגינות, היא היד שבמשך שנים הטרידה ואנסה והפעילה אלימות כלפי נשים. אותה יד היא זו שלא דאגה לציוד לכיבוי שריפות, היא זו שבאופן מתמיד ושיטתי גוזלת את המדינה מאזרחיה ונותנת אותה במתנה לעשירים. אותה יד מכוונת מביאה את החברה שלנו שנה שנה ובתהליך נחרץ אל עברי פי פחת.

שנת 2011 נפתחה בהרשעה של נשיא המדינה לשעבר. אין זה ענין פעוט. כוחות הנפש האדירים שנדרשו מן הנשים שהעזו והתלוננו נגד קצב נדרשים יום יום ושעה שעה לכל אלו שהחליטו להאבק על שירותים ציבוריים ונגישים לציבור של אנשים ונשים עם מוגבלויות ונכויות, נגד ההרס של ישובים בדואים בנגב וההתנכלויות לפלסטינים בדרום הר-חברון.

מי שחשבו שחברה יכולה להיות אלימה רק לקבוצה מסוימת, נוכחים היום לדעת שאלימות היא אלימות היא אלימות. כשהדרך של המדינה להתמודדות עם סכסוכים היא אלימה, השיטה משועתקת ומאיימת על כולנו.

אנחנו חיים בחברה רעה שאינה מיטיבה עם חבריה וחברותיה ושאינה מאפשרת לנו לנהל חיים הוגנים ובעלי משמעות. אנחנו עסוקים בהישרדות ובמאבק עם הרוע. החיים בבילעין הם משל לחיים של כולנו. המוות של ג'וואר אבו-רחמה הוא מה שיכול לקרות לכולנו בכל רגע. לא נשים לב ופצצת גז מדמיע תיפול עלינו. היא עלולה להופיע בצורות שונות ובמקומות שונים, אבל כולנו חשים תחושת סכנה.

תחושת הפחד הזאת היא חלק חשוב באלימות והיא זו שמייצרת את הגזענות שאותה אנחנו חווים ורואים יום-יום. שמחנו שקצב קיבל פסק דין מרשיע, אנחנו עצובות על מותה של ג'וואר ועל סבלם של רבים ורבות אחרים ושל כולנו. מצווה על כולנו למצוא דרכים להתנגדות ולהצטרף למי שכבר עוסקים/ות במלאכה.

הכותבת היא חוקרת ופעילת שלום פמיניסטית