הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
מיון, טרבלינקה, סיירת
לא מזמן הלכתי לאסיפת ההורים האחרונה בבית הספר של בני, הלומד בכיתה י"ב. אסיפות הורים הן ההזדמנות של הנהלת התיכון להציג את החזון ואת היעדים להורי התלמידים בכל קבוצת גיל. דווקא מגבלת הזמן ויכולת הקליטה של קבוצת הורים לחוצה בשעת ערב מאפשרת הצצה לתמצית הערכים המכתיבים את התנהלות התיכון. במבט לאחור את מה שאמרה לי המערכת בשלוש אסיפות ההורים בשנות התיכון ניתן לתמצת לשלוש מלים או בראשי תיבות מט"ס: מיון, טרבלינקה, סיירת.
כיתה י': "מי ירום ומי ישפל / מי יעשיר ומי יעני"*
אסיפת ההורים של כיתה י' עסקה במיון. ההורים הנרגשים שמעו הסבר מפורט לעייפה על הדרך בה ממויינים הילדים על פי הישגיהם החזויים בבחינות. ניכר היה בעליל שעיקר מחשבתם של המורים והמנהל היא להגיע למקסימום אחוזי הצלחה על ידי הכוונת הנער למסלול "הנכון". את המצטיינים, התגאו המנהל והיועצות, מאתרים ומכוונים למסלולים של בגרות במקצועות כפיזיקה, תכנות או רובוטיקה, ומי שכישוריו נראים מבריקים מעט פחות יודעת המערכת לשלוח למגמות ההומניות. הרעיון שמשורות התלמידים יצמח יום אחד משורר או פילוסוף כלומר נער או נערה חכמים שיבחרו להתעמק בספרות או בהיסטוריה לא עלה כלל על הדעת: האינטליגנטים שבילדים ילמדו מתמטיקה מוגברת ואת מינימום הספרות האפשרי. נקודה.
מי שכישוריו נמוכים עוד יותר ילמד בכיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל) והמקצוע המורחב שלו יהיה גיאוגרפיה. רק גיאוגרפיה לתלמידים ה"גבוליים" ולהם בלבד. לא יתכן שילד מבריק יתעניין בסביבה הפיזית או האנושית ואם ילד בטווח הציונים המוליכים למסלול המב"ר ישתעמם מגיאוגרפיה – זב"שו. מתחת לפרוגטוריום המב"ר נמצאים מדורי החלשים שלהם שמות קוד כ"חץ" ו"אתגר" כשברור שהחץ לא מחודד במיוחד והאתגר מאותגר בהחלט, כך שהעדר תעודת בגרות אצלם לא יאכזב ולא יקלקל סטטיסטיקות הצלחה.
כיתה י"א: שם התחנה טרבלינקה
אם כיתה י' נועדה בעיקר כדי למיין ולבדל את אצולת הרובוטיקה מאספסוף הגיאוגרפיה, הרי שבכיתה י"א עוסק בית הספר סוף סוף בהקניית ערכים. את סוג הערכים ואת אופן ההקניה שלהם לנוער ניתן לסכם במלה אחת: טרבלינקה. ילד שהצטלם באושוויץ ונפנף דגל על הרמפה "שם" הוא מן הסתם ערכי ככל שיכול התיכון לקוות. המסע לפולין הוא גולת הכותרת והמטרה הבלעדית כמעט של התיכון מחוץ ל"הכנה לבגרות". מובן שאת הזדמנות הפז הזו לא תבזבז המערכת על סתם לימוד. הנערים משננים היטב שהשואה היא מעין שאלה ודווקא הם איכשהו "תשובה".
כיתה י"ב: קרבי זה הכי אחי
אם תהה הנער או ההורה לאיזו שאלה הוא מהווה "תשובה" הרי שהתעלומה תיפתר בכיתה י"ב, בה רותם בית הספר את זמנו ומרצו להציג אותה בפני הנער: גולני או דובדבן? שפע פרוספקטים, בהדפסת אופסט איכותית על נייר כרומו שוטפים את תיבת הדואר. היחידות השונות מוצגות שם כשילוב בין חברת היי-טק לטרק הרפתקני. השירות תמיד "אתגרי", היחידה תמיד "איכותית" ומערכות הנשק תמיד "מתקדמות", איפשהו על הדף נחבאות אל הכלים, בין שפע צילומים המכוונים לצעיר שטוף טסטוסטרון, גם שתי מלים שאולי הייתי מפספס אילולא שאל אותי בני מה זה בעצם איו"ש לא צריך דווקא שם "תעסוקה". "תעסוקה באיו"ש" זה הביטוי הקצרצר בו המציאות היומיומית של המחסומים והסגרים פורצת אל צה"ל של ניירות הכרומו, ומיד נסוגה מהדף לטובת צילומי חיילים מול מסך מחשב או מעוטרים בצבעי הסוואה.
בית הספר מעמיד לרשות נציגיהם התלת-ממדיים של הפרוספקטים זמן בלתי מוגבל למכור את מרכולתם לנערים. הילדים שלא נפגשו עם סופר, אמן או הוגה דעות מאז נכנסו לתיכון פוגשים נציגי יחידות וקצינים המקנים להם בשמחה מלוא החופן "מוטיבציה". אתר האינטרנט של בית הספר מציג בצדו הימני של דף הבית הפניות לאלבומי מסע לפולין ואת הצד השמאלי מעטרת אבוקה שהקלקה עליה מקשרת לדפי זכרון לבוגרי בית הספר הנופלים. מיותר לציין כי גאוות בית הספר היא על אחוזי המתגייסים, הקרביות והקצונה.
קרן אור אחת היא מורה אמיץ שהעז והקרין לבני ולחבריו את סרט התעודה "מחסומים". מעשה הרואי שלא הוסיף לו פופולאריות וגם לא הצליח לשנות את מה שכבר גובש והתמצק בתודעה. לאחר מכבש ערכי של 12 שנים התרשמו רוב הצופים הצעירים כי החיילים בסרט "יצאו גברים".
עצוב ומהורהר יצאתי מאסיפת ההורים האחרונה בה כיכב, לאחר הקדמה חינוכית קצרצרה, קצין קבע שפירט בהתלהבות את שלבי המיון ואת חשיבות טופס המנילה (העדפת יחידות). הלכתי במסדרונות חפים מעציץ או תמונה, בין כיתות אפורות שאין בהם דבר מלבד שולחנות פורמייקה מתקלפת ולוח. השירותים – מטונפים ומוזנחים – היו מעין השלמה וסיכום של המט"ס החינוכי. גל הצחנה והלכלוך כאילו הכריז בקולה המתכתי של המערכת "נו אז מה? באושוויץ היה נייר טואלט? בגולני יהיה יותר נקי?"
*מתוך "ונתנה תוקף"
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
לא נותר לי אלא להסכים בצער, בעיקר בכל הנוגע להעדפת החינוך הטכנולוגי על פני פיתוח כישורים באותם תחומים המכונים "הומניים".
סה"כ, הדגש על לימודים ריאליים, ציונות וגיוס לצבא היה קיים גם בתקופתי (סיימתי ב-94').
ספציפית לעיניין המגמות- הכל נובע כמובן מתחרות עזה על מקום באוניברסיטה. היות והתחרות על מקום בפקולטה הנדסית (וכן רפואה ומשפטים)
גדולה במיוחד, המגמות היוקרתיות הן אלו המכינות לכך.
גיאוגרפיה 5 יחידות פשוט נחשב מקצוע קל, וזו הסיבה שהוא מוצע לתלמידים ממוצעים. התיכון של אחותי הקטנה אף הגדיל עשות מהתיכון המתואר, והציע לתלמידים מצטיינים ללמוד 5 יח' גיאוגרפיה כדי להעלות את הממוצע המשוקלל שלהם לאוניברסיטה.
Tweets that mention מיון, טרבלינקה, סיירת | העוקץ -- Topsy.com
שנכון ללפני 7-8 שנים, עיקר נוסף בעשייה במסעות לפולין היה להשתכר ולהזדיין. אני מניח שלא הרבה השתפר מאז.
"היחידות השונות מוצגות שם כשילוב בין חברת היי-טק לטרק הרפתקני" – הצלחת לתמצת את הסמיוטיקה של הצבא באופן קולע ביותר.
ואני מצטרף למאור – אני סיימתי ב-96' והחוויה הייתה דומה להטריד. האם מערכת החינוך שאתה היכרת הייתה שונה במשהו?
כל עוד ההורים יתיחסו אל מערכת החינוך כאל אפסנאות – כך נקבל יותר ויותר בורים ונבערים.
חינוך זה לא פוליטיקה, שאיש לא רוצה לקום ולהיות חלק. חינוך שייך להורים וההורים מגיבים בקול דממה דקה. איש לא קם ועושה למען נייר טואלט בשירותים, למען שעות לימוד, איכות מורים, נגד צבא בבית הספר. כך זה גם נראה. מי חשבתם שידאג לזה? שר החינוך? המורים שמרוויחים פרוטות וסובלים 40 ילדים בכיתה מכוערת? אך ו
רק ההורים.
גידלתי שני ילדים במערכת, אבא שלהם ואני היינו מעורבים בכל ענין ודבר. כן, נדרש זמן (וגם הרבה כסף). אבל סדר העדיפויות היה ברור. ילדים ששמים אותם באפסנאות ולא בודקים קוצו של יוד – סובלים בכל יום, בכל שעה.
כמורה וכאם אני מאוד מזדהה עם הדברים שלך. העניין הוא שאלה בדיוק הדברים שהמורים זועקים עליהם היום. מה, גיאוגרפיה הוא לא מקצוע הראוי ללמידה על ידי מצטיינים? ולמה ספרות והסטוריה יחד עם אמנות ותיאטרון שמורים לאלה בעלי ההישגים הנמוכים ביותר? אבל, ופה טמונה התשובה, זוהי תוצאה של החלטות שמתקבלות במשרד החינוך בלי להתייעץ עם המורים. אנחנו, מסתבר, כמו התלמידים. פיונים שעוברים ממקום למקום, מכיתה מטונפת אחת לרעותה. אף אחד לא שואל את דעתנו. אנחנו, וסליחה על ההקבלה, הפועל שעושה את העבודה.
על כל הורה המתנגד ל"שטיפת מוח" זו להתנגד, ככל יכולתו, להגשמתה
שני דברים שיש בינייהם קשר עולים מהמאמר:ראשית בתי ספר כידוע הורגים את היצירתיות והמערכת תמיד תמיין ותסווג אינטלגנציה והצלחה על פי דדים חיצוניים שמתאימים למדינה ולחברה ובזה ניתן לטפל לדעתי רק על ידי חינוך ביתי או unschooling.בדרך זו אפשר גם להתחמק ולו חלקית משטיפת המוח למיליטריזם שמתחילה בישראל כבר בגן הילדים ןמחוזקת על ידי התקשורת ואחר כך התיכון.
הורים צריכים להרים קול בכל אירוע כזה ולהציג את האמירות ואת התהליך כפי שהוא:שטיפת מוח לאלימות וריקנות.
בעבר קצינים לא היו מגיעים לבתי הספר ולא היו סרטי רעל. לעומת זאת היה כיבוש ובכל זאת הנוער התגייס ליחידות הקרביות באחוזים הרבה יותר גבוהים. הכיבוש זה כנראה לא התירוץ של רוב בני הנוער, אצל חלקם זה כן, וזה בדיוק כמו לשים כיפה בדרך לבית המשפט. הבעיה היא שהפכנו לתרבות אגואיסטית, ושילדים שנולדו בשנות ה 80 (ואני ביניהם) חונכו לערך אחד ויחיד והוא "אני". למה אני צריך לעשות צבא יש אחרים שעושים, למה כופים עלי. נעלמה הרעות, נעלמה הערבות ההדדית, שכחנו אותה בקיבוצים בהתנחלויות ובמושבים. וההורים שקורסים תחת הנטל הכלכלי ותרבות הצריכה מחנכים אותם שכך עדיף, או שלא מחנכים אותם בכלל. את הכיבוש יש להפסיק, אבל הוא לא יפסיק את הצורך שלנו להגן על עצמנו, ובודאי שלא את הצורך לערבות הדדית.
לצערי אני מסכימה עם מה שנאמר במאמר.אני אמא לילדה בכתה י' ועברתי איתה את מסלול המיונים שנעשה בסוף כתה ט'. אני משתדלת להעביר לילדי את מושג ביקורתיות ולהכשיר אותם להיות מסוגלים לצאת תיגר כנגד מהלכים כגון אלה שפורטו במאמר. בסוף כתה ט' אני זוכרת שבתי סיפרה לי על ילדים אשר מעונינים להכנס למסלול עיוני אך לא מתקבלים. היא, שהתקבלה לכתה מדעית בתיכון חברה לקבוצת תלמידים אשר התעקשה להתקבל לאותו תיכון ולקבל הזדמנות שנייה.במהלך החופשה הם הקימוקבוצות לימוד במקצועות שהתלמידים התקשו בהם ועזרו אחד לשני.בסוף החופשה הילדים התקבלו לתיכון לכתת מב"ר אומנם אך ניתנה להם הזדמנות שווה. אני חושבת שאנו ההורים אמוארים לתת כלים לילדנו לא להסכים לכל מה ש"מאכילים" אותם בבית הספר, בצבא, ובחברה הישראלית.כלים אלה יעזרו להם להתמודד ולשנות.אולי זה בתחילה נראה כשינוי קטן ולא משמעותי אבל כל שינוי קטן מוביל לגדול ואסור לנו לשכוח את זה.
לצערי אני מסכימה עם מה שנאמר במאמר.אני אמא לילדה בכתה י' ועברתי איתה את מסלול המיונים שנעשה בסוף כתה ט'. אני משתדלת להעביר לילדי את מושג ביקורתיות ולהכשיר אותם להיות מסוגלים לצאת תיגר כנגד מהלכים כגון אלה שפורטו במאמר. בסוף כתה ט' אני זוכרת שבתי סיפרה לי על ילדים אשר מעוניינים להכנס למסלול עיוני אך לא מתקבלים. היא, שהתקבלה לכתה מדעית בתיכון חברה לקבוצת תלמידים אשר התעקשה להתקבל לאותו תיכון ולקבל הזדמנות שנייה.במהלך החופשה הם הקימו קבוצות לימוד במקצועות שהתלמידים התקשו בהם ועזרו אחד לשני.בסוף החופשה הילדים התקבלו לתיכון לכתת מב"ר אומנם אך ניתנה להם הזדמנות שווה. אני חושבת שאנו ההורים אמורים לתת כלים לילדנו לא להסכים לכל מה ש"מאכילים" אותם בבית הספר, בצבא, ובחברה הישראלית.כלים אלה יעזרו להם להתמודד ולשנות.אולי זה בתחילה נראה כשינוי קטן ולא משמעותי אבל כל שינוי קטן מוביל לגדול ואסור לנו לשכוח את זה.