• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

איך מייצרים ערבים טובים?

אם בכפר טייבה יש אנשים רגילים, שרוצים לחיות בשקט, לזכות בייצוג הוגן, לעבוד בכבוד ולקיים יחסי שכנות טובים עם סביבתם – יכול להיות שזה לא רק תודות למדינה. תגובה למירב ארלוזורוב
צילי פז וולק

במחקרים פסיכולוגיים מקובל לבדוק שאלות של ייחוסים סיבתיים. כלומר, לשאול נבדקים לאילו גורמים הם מייחסים הצלחות וכישלונות – שלהם ושל אחרים. אחד הממצאים המוכרים הוא שאנשים נוטים לייחס לעצמם וליכולותיהם הגבוהות את ההצלחות, בעוד שאת הכישלונות הם מייחסים לתנאים הסביבתיים, שעליהם אין להם שליטה. כאשר מדובר באחרים, הנטייה היא הפוכה. אנשים נוטים לייחס את ההצלחות של אחרים לתנאים הסביבתיים שעליהם אין שליטה, ואת הכישלונות ליכולות הנמוכות שלהם.

במאמרה ב"דה מרקר" (10 בינואר), מירב ארלוזורוב מספקת דוגמה מאלפת ומקוממת לייחוס סיבתיים. המאמר עוסק בכפר הערבי הקטן טייבה, בשולי הגלבוע, המתואר כך: "מטופח מאוד, עם כבישים רחבים, מדרכות מסודרות ומסגד מרשים בצבעי כחול-לבן… לולא המסגד והבנייה הטיפוסית הערבית – ניתן היה כמעט לטעות, מבחינת רמת התשתיות, כי מדובר ביישוב יהודי".

ארלוזורוב ממשיכה לתאר כיצד תושבי הכפר, כולם בני חמולת זועבי, נרתעים מח"כ חנין זועבי, בת משפחתם, וטוענים כי אינה מייצגת אותם בקיצוניותה. כל שהם רוצים זה "להיות ישראלים במלוא מובן המלה" ו"נציג הגון בכנסת, שידבר בשם ערביי ישראל וידאג לתשתיות, לחינוך ולבריאות – כל הדברים החשובים של היום-יום".

ח"כ זועבי. "בכפר טייבה מתנערים ממנה", טוענת ארלוזורוב

המאמר עמוס בציטוטים של בני הכפר שהיו גורמים לאביגדור ליברמן ולתומכיו גאווה רבה, ביניהם, הרעיון ש"מגילת העצמאות צריכה לקבל גושפנקא חוקית" והעדר התרגשות מחתימה על הצהרת נאמנות.

ארלוזורוב מופתעת. היא פגשה בפעם הראשונה, כנראה, "ערבים טובים", והיא מבטאת זאת באומרה שמנהיגי הכפר מבטאים "עמדות יוניות להפליא". ומדוע מפליא הדבר? את התשובה מקבלים בסוף. ארלוזורוב מסכמת: "את היוניות הזו צריך, כנראה, לייחס למצבו המשופר של הכפר, ולכך שהכפר הוא חלק מהמועצה האזורית השוויונית ביותר בישראל – המועצה האזורית גלבוע".

כדי ליישב את הפער בין מה שארלוזורוב מורגלת לחשוב על ערבים למציאות, היא משתמשת באותם ייחוסים סיבתיים. שהרי לא ייתכן מצב בו ישנו כפר ערבי של אנשים רגילים, שבדיוק כמוה רק רוצים לחיות בשקט, לזכות בייצוג הוגן, לעבוד בכבוד ובהתאם לכישוריהם ולקיים יחסי שכנות טובים עם סביבתם. מאחר שכך, הסיבה נעוצה ודאי במשהו אחר שעליו אין להם שליטה ישירה – מצבו של הכפר. וגם את זה האחרון לא ניתן חלילה לייחס ליושביו, ועל כן מרחיקה ארלוזורוב לכת עד למועצה האזורית גלבוע, מוסד יהודי מובהק.

ארלוזורוב היא רק דוגמה. היא אחת הכותבות הבכירות בעיתון בעל תפוצה מכובדת, עורכת מדור הדעות, ועמדותיה משפיעות על רבים. כתיבתה משקפת חשיבה ציבורית מדכאת. אין ערבים טובים. ואם יש ערבים טובים, אז הם כאלה בגלל היהודים.

מי שפניו לקיומה של חברה שונה מזאת הגזענית שבה אנו חיים חייב לאמץ מסר שונה, שבו הכפר טייבה מהווה תזכורת לכך שכולנו רוצים באותם הדברים בדיוק.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רועי לבנה

    1) אף אחד מהדוברים לא מצוטט בשמו. לקוראות/ים אין אפילו דרך לדעת כמה אנשים רואיינו ע"י ארלוזורוב ומי הם היו – פוליטיקאים? אנשים שפגשה ברחוב? עיתונאים? מורים?

    2) בלא מעט מקרים (כפי שניתן להתרשם מהציטוטים שצילי פז וולק מביאה), ארלוזורוב מתייחסת למקורות שלה בלשון רבים, כאילו שכולם דיברו בלשון אחת. אין דעות שונות בכפר, אין ויכוחים – בשביל האוריינטליסטית ארלוזורוב הכפר הערבי כולו מיקשה אחת, הומוגנית.

    3) הביטוי הנפסד והאוריינטליסטי "מנהיגי הכפר". ומיהם אותם המנהיגים? מי החליט/ה שהם מנהיגים? ובמי היא (היינו ארלוזורוב) התייעצה כשהכתירה אותם למנהיגים? האם ראוי מעתה לקרוא לרון חולדאי "מנהיג העיר תל אביב"?

  2. עמית כהן

    היא בעצם אומרת: הכל תלוי במדינה. קיצוניות בקרב ערביי ישראל לא באה משום מקום. והנה, עובדה, כפר ערבי שלא הוזנח ותושביו דוגלים במתינות.

    מה ש"הפתיע אותה" לטובה זה לא שהם רצו שילדיהם ילכו להייטק.. אלא זה שמי מתוכם הצהירו שהם היו רוצים לראות את מגילת העצמאות מקבלת גושפנקא חוקית וכו'. אותה מגילת עצמאות שאומרת שהוקמה כאן מדינה יהודית בשם ישראל, שתעניק שוויון לכלל אזרחיה.

  3. דרור בל"ד

    היום כותבת נדא 87 באתר "דהמרקר קפה":

    בני הכפר טייבה, כפי שצוין בכתבה, כולם ממשפחת זועבי, אותו שם משפחה של חברת הכנבת חנין זועבי. הכתבה מציגה את דעתם של תושבי הכפר על חנין זועבי, על הצהרת הנאמנות, הישראליות, ועוד. אך מה שמשך את תשומת לבי הוא שמדובר על כתבה שלמה של 700 מילה, שאין בה ולו אזכור של שם אחד לפחות מבני הכפר טייבה. "אומרים נכבדי הכפר בפגישה עם TheMarker", כותבת מירב ארלוזורוב. איך אני אמורה לדעת מי הם נכבדי הכפר, יכול להיות שמדובר על אדם אחד, שחש טינה כלפי חנין זועבי, או שמרגיש מספיק ישראלי כדי להגיד: "אנחנו רוצים להיות ישראלים במלוא מובן המלה". מי זה שאמר את הדברים האלה?. אפשר להניח עוד כי נכבדי הכפר לא רצו להיחשף. בסדר. יפה. לגטימי. אבל תגידי לי את זה מירב. אל תתני לקוראים שלך להרגיש חוסר אמינות, ואל תגרמי להם להרגיש שכל הכפר מתנער מחנין זועבי.

    הכתבה בנוסף, הייתה מלאה בציטוטים פרו ישראליים כמו "אין לנו שום בעיה עם הצהרת הנאמנות, השאיפה שלנו היא שהילדים שלנו יזכו לעבוד בהייטק כמו הילדים היהודים, זה הכל", שמשתמע ממנו שכל תושבי הכפר מסכימים איתו. כל 1750 תושביו. וכן קבעה מירב: "כיום, השם חנין זועבי, מוקצה מחמת מיאוס בכפר", איך היא יכלה לדעת?.

    חשוב לי להגיד שאולי פעם או פעמיים שמעתי על הכפר טייבה. אף פעם לא הייתי בו, ואף פעם לא עברתי לידו, ולא יודעת איך הוא נראה. אך מהתיאורים של הכתבת עניינו אותי דווקא שאלות אחרות, למה דווקא בכפר הזה אין בעיות?, למה דווקא הכפר הזה יש בו תשתיות טובות?, ולמה אין בו אלימות כפי שנטען, בניגוד לשאר היישובים הערבי?. אלו שאלות שצריכות להישאל, ועליהן לא קיבלתי תשובות.

    מירב ארלוזורוב, אני לא מאמינה שיש כתבה שהיא מקצועית ב-100%, אבל יש גבול לאי מקצועיות. אין לי ספק שנסעת לכפר טייבה, כמו שאין לי ספק שדיברת עם איש או יותר מהכפר, רק אנא ממך, אנא ממך, מי זה לעזאזל "כפר טייבה שמתלבט"?.

    מתוך :מי זה לעזאזל "כפר טייבה"? – נדא 87
    http://cafe.themarker.com/post/1980187/?utm_source=rss&utm_medium=feed&utm_campaign=default

    כנראה בתום לב, גם הכותבת צילי פז וולק עצמה משתתפת במיתוג "ערבים טובים". האם חנין זועבי אינה ערביה טובה? האם ראאד סלאח אינו ערבי טוב? האם ההשתתפות במשט לא נעשתה גם לטובתם של כלל אזרחי ישראל?
    כך נכתב: "ארלוזורוב מופתעת. היא פגשה בפעם הראשונה, כנראה, "ערבים טובים", והיא מבטאת זאת באומרה שמנהיגי הכפר מבטאים "עמדות יוניות להפליא". ומדוע מפליא הדבר? את התשובה מקבלים בסוף. ארלוזורוב מסכמת: "את היוניות הזו צריך, כנראה, לייחס למצבו המשופר של הכפר".

    ארלוזורוב לא מופתעת כלל וכלל. היא, כמו משה ארנס וכמו רבים אחרים, מקדמת אג'נדה של ערבים טובים וערבים רעים – שיטת ההפרד ומשול הקולוניאליסטית הידועה לשמצה. הלל כהן בספרו 'ערבים טובים' מתאר תהליך זה החל מ48. לא תמימות יש כאן, הרי אפשר בקלות לבדוק קורלציה בין מעמד כלכלי ובין עמדות "יוניות להפליא". לי הדבר מזכיר יותר מכל את מאבקם של סמי שלום שטרית ותומכיו מול תהליך ה"ישראליזציה" שעברו המזרחים. הרי גם רוב המזרחים, בייחוד אלה אשר באים מ"כפר משופר" מבטאים עמדות "יוניות" (כלומר ציוניות) להפליא.

    "כתיבתה משקפת חשיבה ציבורית מדכאת. אין ערבים טובים. ואם יש ערבים טובים, אז הם כאלה בגלל היהודים".
    –כתיבתה משקפת גזענות לשמה. אך היא אינה לבד. גם ארגוני שמאל המבקרים את ההתנגדות הפלסטינית ומעלים על נס את המאבק הבלתי אלים כמאבק היחיד הראוי, גם גורמים בתוך החברה הפלסטינית המעודדים ישראליזציה (נזיר מג'לי – "כך לא מייצגים אותנו" – ארץ אחרת 2007, 39, סלאמן מצאלחה – "ערבי, דבר עברית" – הארץ), גם הם לוקחים חלק בתהליך הזה, ומדירים למעשה את כל הפלסטינים אשר מעיזים, למרות הפחד, להציב מראה מול פניו של הציוני. את המראה הזו הציבה שלשום חנין זועבי, ואולי זה מה שגרם לארלוזורוב למהר ולכתת רגליה עד הכפר טייבה, כדי לחפש ערבים טובים.
    "לא ייתכן דו-קיום עם קונצנזוס גזעני" – חנין זועבי
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4010846,00.html

  4. צילי פז וולק

    דרור, נאה דרשת. אני כמובן לא חושבת שיש ערבים טובים. או רעים. אני חושבת שבכל קבוצה יש מורכבות. השאלה היא רק איפה נמצא הרוב. ולדעתי הרוב, בכל קבוצה שהיא, רוצה לחיות בנחת ובכבוד עד כמה שניתן. שאיפות פוליטיות או מדיניות הן לרוב נחלתו של מיעוט המעסיק עצמו בכך. הכלל פשוט רוצה לחיות ומוכן לערוך פשרות מורכבות ולעתים כואבות. הכלל אינו חושק במלחמה או במאבק אלא בשלום. אני אמינה בכך בכל לבי.

  5. דרור בל"ד

    חותם על כל מילה בתגובתך האחרונה. אני התייחסתי לסיום מאמרך: "כתיבתה משקפת חשיבה ציבורית מדכאת. אין ערבים טובים. ואם יש ערבים טובים, אז הם כאלה בגלל היהודים.
    מי שפניו לקיומה של חברה שונה מזאת הגזענית שבה אנו חיים חייב לאמץ מסר שונה, שבו הכפר טייבה מהווה תזכורת לכך שכולנו רוצים באותם הדברים בדיוק".

    בנוסף לכך, הכפר טייבה מהווה תזכורת למדיניות הפרד ומשול. ארלוזורוב עונה היום לתמיהות מה היו מניעיה ומציגה לציבור את דני עטר – הפוליטיקאי היהודי היחיד שצריך לחזר אחרי הערבים.
    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20110111_1208950

    נכון כי "שאיפות פוליטיות או מדיניות הן לרוב נחלתו של מיעוט המעסיק עצמו בכך. הכלל פשוט רוצה לחיות ומוכן לערוך פשרות מורכבות ולעתים כואבות. הכלל אינו חושק במלחמה או במאבק אלא בשלום", אבל במצב הפוליטי של היום זוהי דרישה בלתי אפשרית, מסוכנת ומייצגת אסקפיזם. המסר שמשדרים היום ארגוני זכויות האדם אל עבר הציבור היהודי הוא בדיוק אותו מסר שמעבירה תנועת בל"ד (ולא רק היא, רוב הפוליטיקאים והאינטלקטואלים הפלסטיניים) אל עבר הציבור הפלסטיני.

  6. יריב מ

    מחקרים אמפיריים מראים כי רוב האנשים ברוב הקהילות לא מושקעים עמוק בפוליטיקה, אלא בנושאים אולטרה-רגישים ובתיזמונים מאוד בוערים.

    זה לא בהכרח טוב, אבל יש בזה משהו הומאניסטי, במובן של דאגה "לחיים הפשוטים", שיש בהם מן המתינות והרצון בשלום. מצש שני יש בזה גם מן הבריחה מדאגה למגמות מאקרו-חברתיות.

  7. רתם

    לעוד מאותו דבר – מה שהיה כאן מאז המדינה – לערבים : תהיו "טובים" תקבלו מדרכות/מרפאות/בית ספר או מים וחשמל וקצת זכויות אזרח. לא תהיו "טובים" לא תקבלו, או יותר נכון תקבלו הפקעת קרקעות, מניעת חינוך הולם והרעבה או חיי עוני.

    הממסד תמיד התייחס כך לאזרחים הערבים : זכויות אזרח על תנאי ואין חדש בשום דבר שהיא אמרה.

  8. איל

    חוץ מזה שהוא מלא פרבדאיות מקסימה בנוסח שגורם לישראל הם לפעור פה בתדהמה, הוא כתוב ברמה של חיבור בבית ספר,יו או כמו שכתבתי בתגובה שהמערכת של האתר התעקשה לצנזר לי שוב ושוב (מגוננים על הכתבת…), כתבות של מעריב לנוער או הארץ שלנו ז"ל היו נראות יותר טוב. רק דוגמה קטנה – נציגות הכפר מרואיינת בתור "הם". אין לאף אחד שם זהות אישית (ולכן לא פלא גם שמחשבותיהם של אותם "הם", לגבי חנין זועבי למשל, כל כך אחידות)

  9. אורי זקהם

    למחרת היום היתה כתבה עם דני עטר, ראש מ"א גלבוע, וספר שיש שיויוניות רבה במועצה.

  10. שבתאי לוי

    ישנם שני סוגים של ערבים. סוג אחד ניקרא ערביי ישראל שאינם פלסטינאים, ערביי מחמד, "נכבדים", ערבים ציוניים, יסמינים לקקנים שנאמנים למדינה הציונית ומשרתים אותה בנאמנות, בצבא, במשטרה, בשב"כ, כשופטים, וכמלחכים פנכה ומלקקים תחת, קוויזלינגים עלובים, חנפנים, משתפים, סייענים ועמילים, שמוכנים להקריב חייהם למען המדינה הציונית, שכובשת, מדכאת, מפקיעה אדמותיהם, עוצרת אותם במעצרים מנהליים, משמידה יבוליהם, הורסת בתיהם ומשפילה אותם, לחינם.
    הסוג השני, הם ערבים פלסטינאים גאים, שנוהרים באוטובוסים, ושנאבקים בכיבוש ובדיכוי, בגזענות ובאפרטהייד, ושנרדפים, נרצחים ונענשים בחומרה, ושנמקים בהמוניהם בבתי הסוהר, ובמחנות ריכוז, וכלואים בגטאות.
    ערביי ישראל, ה"נכבדים", ערביי המחמד, שבשיפולתם, ובלהיטותם לשרת את הבוסים שלהם, רוקדים ליפני אדוניהם ריקוד "מה יפיתי". וכאילו לא די להם, רוקדים גם את "ריקוד שיבעת הצעיפים", שבסופו פושטים את כל צעיפיהם ובגדיהם, ומופעים בקלונם ובמערומיהם מול הפריץ הציוני.
    כך יהיה סופם של ערביי המחמד הציונים, קוויזלינגים, כסופה של שלומית, (סלומה), שרקדה בעירום מול אביה החורג הורדוס, ולאחר שהתערטלה מכל צעיפיה, ביקשה שייתן לה את מבוקשה, את ראשו הכרות של יוחנן המטביל, נוטף הדם, ושילמה על כך בראשה הכרות.
    אם ערבים ציונים שכאלה, שנתניהו שוחר השלום והצדק כל כך אוהב, (כמו שהיטלר אהב יהודים!), סייענים, קוויזלינגים ועמילים, הכיבוש והדיכוי לא יסתיימו לעולם, והשלום בוא יבוא, על פראייר לבן, (חמור לבן), כמו שיבוא המשיח.

    שבתאי לוי