אכן, תמונות קשות

כל החברות המתוקנות דומות זו לזו, אך כל דיכוי והתעללות הם אכזריים באופן שונה. העינויים וההשפלה שאותם מגולל הספר "הבלדה של אבו גרייב" יכולים ללמד אותנו רבות על מה שהתרחש בעיראק, אך גם לגרום לנו לחשוב על מה שקורה בחצר האחורית שלנו
אירית בלאס

לינדי אינגלנד באבו גרייב

בזמן ההוא, במקום ההוא, זו היתה הנורמה (טוראית ראשונה לינדי אנגלנד, "הבלדה של אבו גרייב", עמ' 157)

בתמונה שהפכה זה מכבר לאייקון של הכיבוש האמריקאי המתמשך בעיראק, עומדת טוראית ראשונה לינדי אינגלנד, קצוצת שיער, בתלבושת צבאית ובנעליים גבוהות. בידה השמאלית היא אוחזת ברצועה, ומבטה מופנה לעברו השני של מסדרון הכלא, המשובץ בחדרים מסורגים ובלכלוך. צדה השני של הרצועה שבידה, כרוך סביב צואורה של דמות ערומה ומזוקנת המוטלת על הרצפה, ספק נאנקת מכאב ספק מעולפת. אנגלנד מביטה בדמות בהבעה חתומה, שלא לומר אדישה. דמותה הנערית, שערה הקצוץ והמבט הסתום שבעיניה הם המשווים לתמונה את אותה יום-יומיות, בנאליות של רוע, שהפכה אותה לעוצמתית ומפורסמת כל כך.

בספר "הבלדה של אבו גרייב" מתוארת השתלשלות העניינים שהביאה לצילומה של תמונה זו וכמה תמונות אחרות, שהודלפו והופצו בעולם באפריל 2004 ושנהפכו בין לילה לסמל של התעללות ודיכוי. פיליפ גורביץ' וארול מוריס, מחברי הספר, מתארים בפרוטרוט, באמצעות ראיונות עומק עם חיילים ובעלי תפקידים בממשל האמריקאי בעיראק, את הקמתו של הכלא, את שיטות החקירה שהיו נהוגות בו, את ההפגזות שספג, ואת קורותיהם של החיילים שהפעילו, בסופו של דבר, את האלימות הקשה נגד אותם עצורים.

כפי שאינגלנד היא זו הנמצאת במרכז התמונה, והאסיר, מבחינה ויזואלית, שולי, כך מסיטים המחברים את תשומת הלב לסיפורם של אלה הנמצאים בצידה השמאלי של הרצועה שבתמונה: החיילים שהופקדו כסוהרים על האסירים העיראקים בכלא הידוע לשמצה בפאתי בגדד. אך העובדה שהם גיבוריו הבלתי מעורערים של הסיפור לא מקנה להם יחס סלחני, ולצד פרשנותם השזורה בין תיאור מעשי ההתעללות ותיאור המציאות הקשה של שהותם בכלא הנידח מצליחים המחברים ברוב כישרון לחמוק מהמלכודת של הפיכת המעוול לקורבן.

חמיקתם של רבים ללא עונש, או בעונש קל, מתוארת בפירוט בסיום הספר, ומותירה את הקורא ללא אותו קתרזיס נעים ומתבקש של עשיית צדק. אם כן, לצד אותה הבנה כיצד מתרחשת כרוניקה של התעללות, מבצבצת לאורך הספר גם הכרוניקה של החסינות: אותה דינמיקה מערכתית וחברתית, שאפשרה להתעללות בכלא אבו גרייב להימשך ולמרבית האחראים עליה להיחלץ מהפרשה מבלי לשלם מחיר.

אינגלנד, אותה טוראית ראשונה שבמרכז התמונה, ניהלה רומן מבטיח עם צ'רלס גריינר, המוביל שבחבורת המתעללים. היא החלה בהליך גירושים מבעלה בארצות הברית. זו היתה הפעם הראשונה שהיא יוצאת מגבולות עיר הולדתה. היא מעולם לא זכתה לתשומת לב רבה מגברים ורצתה עד מאוד לרצות את בן זוגה החדש. גריינר, שצילם כל צעד ושעל במעלליו, מתאר כיצד הבין שתפקידו הוא למרר את חייהם של האסירים תחת חזקתו על מנת שיגיעו "שבורים" לחקירות. אלה נעשו, יש לציין, בחשאיות גמורה ועל ידי דמויות צללים חסרות שם.

סברינה הרמן, רב – טוראית נוספת באותה היחידה, נהגה גם היא לצלם את הגופות, החבלות וההתעללות. מכתביה לבת זוגה קלי מובאים בספר באריכות. היא מתארת בהם את קשייה באבו גרייב ברוב רגישות. כל אלה מביאים את הקורא לרגע צילום התמונה, כשהוא מכיר היכרות אינטימית את ההקשר שבה צולמה וכך מקבלות התמונות המוכרות פרשנות חדשה.

אינגלנד וגריינר באבו גרייב

אולם, כאמור, גורביץ' ומוריס לא נופלים למלכודת, והספר מבקר במפורש ובמשתמע את מעגלי החסינות המרכזית לה זכו המתעללים: שתיקתם של אותם מפקדים, שביקרו בכלא והבחינו במתרחש, היתה אישור להמשך המעשים; ההנחיות מוושינגטון, שאישרו הרחבת שיטות החקירה המותרות, לצד לחץ עצום להעמיד לדין את החוליות שפגעו בצבא האמריקאי; רופאים ששהו במתקן, שקיבלו אסירים פצועים והגישו להם טיפול רפואי, אך מעלו בחובתם המקצועית והאנושית והמשיכו את קשר השתיקה; ולבסוף, המערכת המשפטית, שלמרות שהענישה כמה חיילים זוטרים שמרביתם קיבלו עונשים קלים למדי, לא טרחה להעמיד לדין את האחראיים הבכירים למעשים.

למעשה, כשהודלפו התמנות מאבו גרייב, נקטו שלטונות הצבא בשורה של "חקירות מינהליות" ו"רענון נהלים" שמטרתם, כמובן, השתקת הסיפור בתוך המערכת, ובמשתמע מכך, גיבוי ואישור.

בפראפראזה על טולסטוי, נראה שנכון יהיה לומר שכל החברות המתוקנות (אם יש כאלה) דומות זו לזו, אך כל דיכוי והתעללות הם אכזריים באופן שונה. כל חברה ועינוייה שלה ולמרבה הצער רב המגוון. התפאורה של אבו גרייב, הכיבוש האמריקאי בעיראק, פערי השפה והתרבות בין סוהרים אמריקאים ואסירים עיראקים הם יחודיים. אך דיכוי הוא דיכוי,  ובד בבד עם היותם יחודיים, הרי הם גם מתרחשים במקומות רבים, והם מוכרים  גם לנו היטב: עינויים והתעללות מתרחשים תדיר כאן בישראל, בין כתלי חדרי החקירות, בג'יפ הצבאי בדרך למעצר, או בידי סוהרים בכלא. אותה התעללות המקבלת צורה שונה ממקום למקום מלווה תמיד בשתיקה, גיבוי וחסינות, הדומה במקרה אחד לרעהו עד להחריד: כך יעידו אותן 600 תלונות על חוקרי שב"כ שהוגשו ליועץ המשפטי לממשלה בעשור האחרון ואף לא אחת מהן הובילה ולו לחקירה פלילית, שלא לדבר על הרשעה.

רופאים, יהיו אלה רופאי שב"ס או רופאי בבתי חולים, מטפלים כדבר שבשגרה בעצורים כפותים וחסרי ישע, עדים לאלימות כלפיהם ומחזירים לתיקם הרפואי גליונות רפואיים לבנים וריקים. המוסדות הרלבנטים, הסתדרות הרופאים בישראל ומשרד הבריאות – על אף עדויות שנשלחות אליהם – מסרבים לנקוט עמדה ולגנות רופאים אלה, שלא לדבר על הענשתם והרחקתם. שוב מתרעננים נהלים, נעשות חקירות פנימיות ומשמעתיות ואין איש נותן על כך את הדין.

אם כן, מעתה אמור: כל ההתעללויות שונות זו מזו, אולם החסינות- שתיקתה וגיבויה של המערכת – דומה בכולן.

הספר "הבלדה של אבו גרייב" מספר, אם כן, סיפור ייחודי, ועושה זאת היטב. הדמויות בו, הכיבוש בעיראק ואפילו קירות הכלא קורמים, דרך העדויות המפורטות, עור וגידים. עם זאת, הכותבים מיטיבים, אחת לכמה פרקים, להתעלות מהמקרה הקונקרטי ולהציג לנו, הקוראים, כמה מעט צריך כדי שהרוע יתרחש. מי באמת אשם? מי נותן את הדין? תהיות אלה עולות מהכתוב באופן ברור, והן מעניקות נדבך נוסף לסיפור העלילה.

כך מסוכם הספר בדבריה של לינדי אינגלנד: "אז אם זה שאני מצולמת בתמונה הופך אותי לנבל שבסיפור, אז טוב, אני לא שמעתי על דבר כזה בחיים" (עמ' 308).

עו"ד בלאס היא רכזת מחקר ופרויקטים בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל


הבלדה של אבו גרייב

מאת: פיליפ גורביץ' וארול מוריס

תרגום: חנה עמית

הוצאת עם עובד

317 עמודים



בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.