חזון חדש לאוניברסיטה הציבורית

האם האוניברסיטאות חייבות להפוך למפעלי תארים ומעבדות ידע, או שאולי אפשר למצוא דרך טובה יותר ללמוד, לחקור וללמד?
יוסי לוס

מעת לעת עולה לדיון הציבורי בישראל המשבר שבו מצויות האוניברסיטאות בעקבות הרעבתן על ידי משרד האוצר. אחת הסוגיות שעולות פחות בדיון הציבורי היא העובדה שבזמן שתקציבי האוניברסיטאות נשחקים ויש פחות ופחות תקנים פנויים, מחולקות מדי שנה מלגות נדיבות ללימודי דוקטורט. כלומר, תקציבים מושקעים בהכשרתם של דוקטורים שלא יוכלו לממש את ההשקעה הציבורית בהם ולהשיב לחברה את הידע שהם רכשו ויצרו באמצעות הוראה והמשך מחקר.

אילו במקום לייצר עוד ועוד דוקטורים מיותרים תקציבי האוניברסיטאות היו מופנים ביתר שאת ללימודי ב.א. עבור מספר גדול יותר של סטודנטים, ואילו הקידום האקדמי היה נקבע יותר על פי איכות ההוראה ופחות על פי איכות הפרסומים האקדמיים, האוניברסיטה הציבורית הישראלית הייתה עונה טוב יותר על צורכי החברה הישראלית. זאת בהנחה שלאוניברסיטה יש תפקיד חברתי.

ממאמר שהתפרסם לאחרונה באקונומיסט עולה שמצב זה אינו מיוחד לישראל. המאמר עוסק בניצול של כוח עבודה אקדמי זול במסגרת האוניברסיטאות בארצות העשירות בצורת דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים מצד אחד, ובחוסר התועלת הכלכלית של תארי דוקטור עבור מרבית העמלים למענם מצד שני. מערכת ההשכלה הגבוהה במדינות רבות מעודדת סטודנטים מוכשרים להירשם ללימודי דוקטורט ובו בזמן לא מציעות מקומות עבודה מתאימים בתום מסלול ההכשרה התובעני והארוך. בנוסף, בעת לימודיהם, וגם לאחר סיומם, אותה מערכת גם מעסיקה אותם כמרצים זמניים בשכר נמוך הרבה יותר מזה שמשולם למרצים בעלי תקן. הפער בין מספר מסיימי תואר שלישי לבין מספר המשרות המוצעות הוא עצום, לבד מסין וברזיל, שם עדיין יכולים דוקטורים צעירים להתקבל במאמץ סביר למשרה אקדמית תקנית.

המאמר תורגם לדה מרקר ונוספה אליו גם התייחסות ספציפית לישראל. שני המאמרים מצביעים על בעיה חריפה למי שקיבלו תואר דוקטור בשנים האחרונות. אולם, המאמרים הללו גם מגלמים את הבעיה עצמה שכן הן מוגבלות לעיסוק בכדאיות כלכלית, בשכר, בניצול. האוניברסיטה הציבורית כבר לא מכוונת לענות על צרכי החברה, אלא על צרכי השוק כפי שהם מוגדרים על ידי ההון.

התחרות ההולכת וגדלה בין דוקטורים צעירים מביאה לכך שהדרישות לקבלת משרה תקנית באקדמיה מרקיעות שחקים, ומספר הולך וגדל של דוקטורים צעירים הופכים ליזמים וממציאים את עצמם מחדש כדי להתפרנס. אחד מקים הוצאת ספרים ייחודית, השנייה הופכת את הידע והניסיון שצברה לאמצעי טיפולי שאותה היא מנסה למכור, השלישית מנסה להקים מכללה, הרביעי מנסה להקים אתר אינטרנט ייחודי, והחמישית מקימה חברה שמבצעת בתשלום מחקרי הערכה. חלקם מבקשים לשמר את האידיאלים שהביאו אותם לחקור ולהבין את החברה שסביבם, אולם לא תמיד מצליחים בלחץ הפרנסה. כך, ידע שנרכש בכספי ציבור מומר בלית ברירה למה שאפשר למכור. בדרך איטית האוניברסיטה הציבורית הישראלית מאבדת את עצמה לדעת ומאבדת את תפקידה כמרכז הרוחני והתרבותי בהא הידיעה של החברה הישראלית המודרנית והופכת לבית ספר מקצועי.

מייקל בוראווי, סוציולוג בכיר באחת האוניברסיטאות הציבוריות הטובות בעולם, ברקלי שבקליפורניה, מסביר בקיצור ובבהירות שני מודלים של רפורמות ניאו-ליברליות שעברו אוניברסיטאות ציבוריות מאז שנות ה-1980 באנגליה ובארה"ב כחלק מהשינויים הניאו-ליברליים הרחבים שעברו מדינות אלה בטרם הפיצו את משנתם בכל רחבי העולם ויצרו את מה שהיום אנו מכירים כגלובליזציה הכלכלית. רפורמות אלה שאפו לכאורה לייעל את העבודה האקדמית ואגב כך פגעו באופן אנוש במהותה. על רקע זה ובהשראה דרום אפריקאית, הוא משרטט חזון חדש לאוניברסיטה הציבורית:

"האוניברסיטה נתונה במשבר (1). במובן הרחב ביותר, המיקום הבו זמני של האוניברסיטה בתוך החברה ומחוצה לה, משתתפת בחברה וצופה בה, אינו מובטח ונשחק. למעט עקשנים אנכרוניסטיים ספורים, לכל השאר ברור שהרעיון של מגדל שן עבר מן העולם. אנו לא יכולים יותר לאחוז בעמדה של התבודדות מזהירה. אפשר לראות בעידן הקודם כתור הזהב של האוניברסיטה, אבל למעשה היה זה גן עדן של שוטים ללא תוחלת. אין לאקדמיה כיום ברירה אלא להתערב בחברה הרחבה. השאלה היא איך לעשות זאת.

מופעלים עלינו לחצים עצומים של אינסטרומנטליזציה כדי להפוך את האוניברסיטה לאמצעי להשגת מטרות של אחרים. לחצים אלה מופיעים בשתי צורות – מסחור ורגולציה. אני מלמד באוניברסיטת קליפורניה, שהיא (או לפחות היתה) אחת הדוגמאות המוצלחות בעולם של חינוך ציבורי. בשנה האחרונה המימון הציבורי שלה נחתך בסכום משמעותי של 25%. האוניברסיטה לא עמדה בפני משבר בסדר גודל כזה בעבר. לכן, היא נקטה בצעדים דרסטיים – פיטורי סגל לא-אקדמי במספרים לא ברורים, לחץ על עובדי שירותים חיצוניים, והוצאה לחופשה של מרצים שביניהם אקדמאים ידועי שם. הצעד המשמעותי ביותר היה העלאה של 30% בשכר הלימוד כך שהוא עולה כיום על עשרת אלפים דולר בשנה (זה עדיין רבע משכר הלימוד באוניברסיטאות הפרטיות הטובות ביותר). אלה הם צעדים חריפים שמפרים את תוכנית האב של קליפורניה לחינוך גבוה שביסודה עומד חזון של חינוך גבוה חינם לכל מי שמבקשו באמצעות מערכת שבראשה עומדת אוניברסיטת קליפורניה והיא משלבת מכללות קהילתיות דו-שנתיות ומערכת מדינתית לחינוך גבוה.

כעת, כל זה הופך לעיי חורבות.

לא מדובר בתהליך בזק. המדינה קיצצה את תקציב החינוך הגבוה במשך למעלה משלושה עשורים כך שאפילו לפני הקיצוץ של השנה שעברה היא מימנה כ-30% מתקציב האוניברסיטה. כלומר, קיצוץ של 25% משמע הפחתה של 7% מתקציב האוניברסיטה. עדיין משמעותי.

המודל המסחרי

הקיצוצים החלו בשנות ה-1980 עם עידן חדש של מרקטיזציה (הפיכה לחלק מהשוק). חוק הפטנטים של Bayh-Dole מ-1980 גילם את השינוי באופן שבו החברה (האמריקאית) תפסה זכויות קניין אינטלקטואלי. שינוי זה שיקף את המעבר הרחב לעידן חדש זה. לפני המעבר, ידע נתפס כטובין ציבורי שצריך להיות נגיש לכולם ושאסור שלאיש יהיה מונופול על הרווחים שאפשר להפיק ממנו. לכן, רישום פטנטים נתפס כהפרה של עיקרון זה על ידי השוק. כל זה השתנה וכיום טירוף של רישום פטנטים עומד בבסיס שיתוף הפעולה בין אוניברסיטאות לתעשייה.

שיתוף פעולה זה כולל 500 מיליון דולר מבריטיש פטרוליום (BP) למחקר של דלקים לא מאובנים בברקלי (בשיתוף אוניברסיטת אילינוי, אורבנה-שמפיין). הרווחים שאוניברסיטאות ציבוריות הפיקו ממחקריהן הקלו על הממשלה לקצץ בתמיכתה בחינוך הגבוה, וזה חיזק עוד יותר את מסחור הידע, ואת ההשלכות של מסחור זה על אותן דיסציפלינות שלא יכלו להמיר את הידע שלהן לנכסים מוחשיים. להן נאמר שעליהן למצוא תורמים כדי לתמוך בפרויקט שלהן.

האוניברסיטה הפכה דומה יותר ויותר לתאגיד, ודרגי הניהול שלה התרחבו במהירות. באוניברסיטה שלי, בשני העשורים האחרונים, היחס בין חבר סגל אקדמי למנהלים בכירים ירד מ-1:3 ל-1:1 ומבנה השכר התעוות בהתאם. נשיא האוניברסיטה אמור להשתכר ברמה דומה לזו של מנהל תאגיד. שכרו המוגזם מגיע ל-800 אלף דולר לשנה, כפול משכרו של נשיא ארה"ב. משכורות כל הסגל המינהלי עלו, ואי השוויון בשכר בתוך האוניברסיטה הגיע לשיא חסר תקדים.

אי השוויון הרקיע שחקים בכל רמה – בין ובתוך אוניברסיטאות, בין ובתוך בתי ספר, בין ובתוך דיסציפלינות, בין ובתוך מחלקות. גם ברמה גלובלית הולכת ומתהווה היררכיה בהתאם לטבלאות דירוג בינלאומיות – Times Higher Education או שנחאי – שמכתירות את אוניברסיטאות העלית שהשקעה בהן צפויה להניב את הרווחים הגדולים ביותר. השוק חדר לכל ממד של החיים האוניברסיטאיים, אבל "האוטונומיה" של האוניברסיטה נשמרה. היא יכולה לבחור בין אופני התמודדות שונים עם הגרעון התקציבי – ארגון מחדש של הפקולטות, העסקת מרצים זמניים, מיקור חוץ של אספקת שירותים, העלאת שכר לימוד, ומעבר ללמידה מרחוק.

המודל הרגולטורי

מקורו של המודל הרגולטורי היה במהפכה של תאצ'ר באנגליה. האסטרטגיה היתה לא למסחר את ייצור הידע (או לפחות לא באופן מיידי), כלומר לא להביא את האוניברסיטה הציבורית ישירות אל השוק, אלא לעשותה יעילה יותר, יצרנית יותר, ומחויבת יותר לדין וחשבון. הממשל של תאצ'ר הציג את ”המדד להערכת המחקר“ (Research Assessment Exercise – RAE) הידוע לשמצה – תוכנית הערכה מורכבת שמבוססת על פרסומים מחקריים אקדמיים של חברי סגל במחלקות אוניברסיטאיות. בשיתוף פעולה עם האוניברסיטאות הוצגה תוכנית תמריצים משוכללת שנועדה לדמות תחרות של שוק, אבל בפועל יצרה משהו דומה לתכנון סובייטי. כפי שהמתכננים הסובייטים נאלצו להכריע כיצד למדוד את התפוקה של המפעלים שלהם, כיצד לפתח מדדים שיבטאו את מימוש התכנון, כך אוניברסיטאות פיתחו מדדים לתפוקה, סמני ביצוע עיקריים (KPIs – key performance indicators), צמצמו מחקר לפרסומים, ופרסומים לכתבי עת מבוקרים (refereed journals), וכתבי עת מבוקרים למקדמי ההשפעה של כתבי העת (impact factor). כפי שהתכנון הסובייטי יצר עיוותים אבסורדיים, חימום שאי אפשר לכבות, נעליים שהיו אמורות להתאים לכולם אבל לא התאימו לאיש, טרקטורים שהיו כבדים מדי מכיוון שהיעדים נמדדו בטונות, וזכוכית שהייתה עבה מדי מכיוון שהיעדים נמדדו בנפח, כך ניטור ההשכלה הגבוהה רווי כיום בעיוותים דומים שמכשילים הן את ייצור המחקר והן את הפצת הידע.

ההשכלה הגבוהה הבריטית פיתחה תרבות שיפוט משוכללת שהובילה אקדמאים לעסוק יתר על המידה בעקיפת המערכת דרך עיוות מעשה ידיהם שלהם, כמו פרסום פחות או יותר אותו המאמר במספר מסגרות, המעטה מערכם של ספרים (יחסית לכתבי עת), יבוא של כוכבי רוק אקדמיים, אפילו לתקופה קצרה בלבד. הכל ובלבד שמדד ה-RAE יעלה. אוניברסיטת מנצ'סטר, למשל, מייבאת את ג'וזף שטיגליץ למשך שלושה שבועות מדי שנה.

התוצאה ההרסנית ביותר של תרבות שיפוט זו היא קיצור אופק הזמן של המחקר כך שהוא הופך לצפוי ושטחי יותר מאי פעם בעבר. מחקר בסיסי פינה את מקומו למחקר מוזמן על פי חוזה. מודל סובייטי זה יוּצא לאירופה בתהליך בולוניה שבשם יעילות העברת הידע והסטודנטים הביא להאחדה של ההשכלה הגבוהה במדינות אירופה ולדילולה, והפך אגב כך את האוניברסיטה למכשיר בידי כלכלת הידע.

מודל זה ישים במיוחד במדינות שמבקשות להמשיך ולקיים השכלה ציבורית גבוהה תוך רציונאליזציה שלה ביחס למטרות קצרות טווח. מה שקורה היום, אני חושש, מטריד עוד יותר. בעת שצנע פיסקאלי אוחז בבריטניה ובמרבית אירופה, מנגנון השיפוט האקדמי מופעל נגד הדיסציפלינות הכי פחות רווחיות, כמו פילוסופיה וסוציולוגיה. סובסידיות ממשלתיות לסטודנט מופחתות בהתאם לדיסציפלינה. הכי פחות רווחיות נתונות באיום הגדול מכולן. כדאי להיזהר במיוחד ממה שקרה ברוסיה, שבה האוניברסיטאות נהפכו לפרויקטים מסחריים שבהם הוראה ומחקר הופכות לתוספות מאוחרות, תוצרי לוואי. הן מוכרות תארים ונכסי דלא ניידי מצד אחד וקונות ידע אקדמי במחירים נמוכים חסרי תקדים ובתנאי העסקה גרועים יותר מאי פעם בעבר מצד שני. ארטמי מגון (Artemy Magun) רואה זאת כביטוי לאומי של משבר גלובלי בחינוך הגבוה ולא כבעיה רוסית בלבד, בעוד שאלכסנדר ביקוב (Alexander Bikbov) שואל שאלה פרובוקטיבית עוד יותר: האם האוניברסיטה הרוסית היא אוניברסיטת העתיד בעולם כולו?

באופן כללי יותר אפשר לומר ששני המודלים – המסחרי והרגולטורי – משתלבים זה בזה באופנים שונים במדינות שונות, אבל ביחד או לחוד הם חותרים להפוך את החינוך הגבוה לכלי שרת, להכניע את מדעי הרוח והחברה למרוּת רציונאלית פורמאלית, ולהגזים בחשיבות של מחקר מדיניות. כל זה בא על חשבון חשיבה ביקורתית, שמעמידה ידע אקדמי לשיפוט אקדמי ועל חשבון מעורבות ציבורית שהופכת את החינוך הגבוה לגורם שמגיב לחברה הרחבה.

האם יש מודל חלופי? נכחתי לאחרונה בדרום אפריקה ב"פגישת פסגה על חינוך גבוה" שאורגן על ידי המשרד לחינוך גבוה. הכינוס נקרא "כנס בעלי העניין", שכבר מרמז שהאוניברסיטה נתפסת כשייכת לחברה ומצויה בתוכה. בכינוס השתתפו כ- 400 נציגים מכל הארץ, שכללו לא רק את החשודים המיידיים – סגני רקטורים, מנהלים, גופים ממשלתיים, אקדמאים – אלא גם סטודנטים, מגוון של ארגוני חברה אזרחית ואיגודי עובדים של סגל לא אקדמי. הכנס נפתח בחילופי דעות בין הנוכחים, ואז הם התפצלו לוועדות שעסקו במקביל בחוויה האקדמית, בחוויה הסטודנטיאלית, בהפרדות ובממשל. הוועדות דיווחו ביום שלמחרת על הדיונים למליאה. בדרך כלל, היו אלה הסטודנטים, הארגונים הלא ממשלתיים ואיגודי העובדים שהיו הרהוטים ביותר בדיונים שעסקו בבעיות שמאתגרות את האוניברסיטאות של דרום אפריקה. אלה באמת בעיות כבדות משקל: נגישות לא שוויונית של סטודנטים להשכלה גבוהה ושיעורי נשירה מדאיגים לאחר הקבלה, חוסר הכנה של סטודנטים מצד אחד ושל סגל המרצים מצד שני, בריחת המוחות מהאוניברסיטה לתחומי תעסוקה אחרים, ההפרדות שמערכת ההשכלה הגבוהה ירשה ממשטר האפרטהייד. באופן כללי, האתגר של החינוך הדרום אפריקני הוא בו-זמנית להתגבר על אי השוויון מן העבר מבלי ליצור אי שוויון מסוגים חדשים, ולהיענות ללחצים המיידיים לשינוי חברתי בעולם של גלובליזציה מתגברת.

במהלך יומיים אלה הייתי עד לדבר מה נדיר ומעורר השראה – מודל רפלקסיבי של השכלה גבוהה. היה זה דיון פנימי להשכלה הגבוהה, אך גם חיצוני לה. הפנימי, למשל, היה בין מנהלים שלימדו חובה על אקדמאים מנותקים ואקדמאים שהפנו אצבע מאשימה כלפי מעורבות תאגידית, והחיצוני היה בין הממשלה, ארגוני החברה האזרחית ומוסדות ההשכלה הגבוהה. מהדיונים לא עלו ויסות ממשלתי או מסחור, אלא מודל של דמוקרטיה השתתפותית, שבה בעלי העניין משתתפים בתהליך הפוליטי. בהמשך לפאנג ורייט (Fung and Wright) אפשר לכנות זאת מודל של השתתפות מועצמת בממשל, אבל רק בתנאי שיש העצמה ממשית, יותר מאשר דיבור ויותר מאשר השתתפות סמלית (2).

על אף שלקיחת חלק בדיון פתוח כזה דורשת אומץ רב מהמדינה, שכן ציפיות לא ריאליות עשויות להתעורר בלבם של הצדדים האחרים לדיון, השתתפותה בדיאלוג היא הגיונית למדי שכן היא מאפשרת ניסוח ברור של אינטרסים, הן במובן של מתן קול לכל בעלי העניין והן במובן של כוונון הדדי. זאת, במקום שכל קבוצה תקדם את מטרותיה בלבד בהתאם לתנאי הזמן תוך בורות בנוגע להשקפותיהם של אחרים. בזמן שהגבולות בין הפנים והחוץ של האוניברסיטה נחלשים ונפרצים, האקדמיה יכולה לסגת חזרה לקונכייה שלה או לאמץ גישה שפונה ביתר שאת החוצה כדי לחפש בגלוי תשובות משותפות לאתגרים.

מכך אנו מגיעים לחזון חדש של אוניברסיטה ציבורית שלוקחת אחריות ציבורית ופועלת במשותף עם ציבורים שונים ולא רק עם עצמה. חזון זה אינו שולל יחסים עם עסקים או פיתוח של מבנה תמריצים, אבל שם אותם על השולחן לדיון פתוח. בדיון זה משתתפים כל בעלי העניין, והוא לוקח בחשבון את הסיכונים שבעסקות חליפין אלה.

כאשר דיברתי על חזון זה במסגרות אקדמיות בדרום אפריקה, דבריי זכו לעתים קרובות לתגובות ציניות: ניסינו כבר הכל בעבר. בשנות ה-90 היו לנו כינוסים ודבר לא צמח מהם. כלום? הם הסתבכו בדיונים עקרים סביב עקרונות של ייצוג. עקרים או מתסכלים? נאמר לי שכינוס זה הוא בסך הכול תרגיל בגיוס לגיטימציה למדיניות ממשלתית שלמעשה תנקוט במדיניות שמתאימה לה. זה היה בסך הכול עוד טקס מבוים של המדינה שלמעשה אינה עונה על האינטרסים החברתיים. אבל לטקסים יש היגיון משלהם והם יכולים לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות. אקדמאים עשויים לומר שאין דבר בינם כמורים לבין דיונים מתנשאים כאלה. האומנם? ציניות ותבוסתנות כאלה מתעלמות מהייחודיות של דרום אפריקה, מההיסטוריה הארוכה של פוליטיקה של מו"מ ושל דיאלוג, ולכן מחמיצות את ההזדמנות – דיון ציבורי חדש שמתעניין פחות במעבר (transition) ויותר בשינוי (transformation).

אבל בכל מקרה, האם יש חלופה? סירוב להזדמנות זו של דיאלוג ונסיגה חזרה אל מאחורי מסכי החופש והאוטונומיה האקדמיים המגוננים הן הזמנה לרגולציה פולשנית ולמסחור, והאצת הפרטת האוניברסיטה הציבורית הן במובן הפוליטי, הן המוסרי והן הכלכלי. במקום זאת צריך ללכוד את ההזדמנות, לנצל את המרחב לדיון כל עוד הוא קיים, לקרוא למדינה לכבד את התחייבויותיה, לפצוח בדיון בתוך האקדמיה ומחוצה לה על משמעותה של האוניברסיטה הציבורית, ועל התפקיד שלה בהבאת שינוי.

האירוניה היא שההפגנות באוניברסיטאות שהתפשטו בשנה שעברה בארה"ב, באנגליה, בצרפת, בגרמניה, באוסטריה ובמוקמות אחרים – שואפות להגיע למודל של דמוקרטיה השתתפותית בחינוך הציבורי, שדרום אפריקה מקבלת כמעט כמובן מאליו, שכן היא ירשה אותו ממאבקי העבר. כך או אחרת, דרום אפריקה נאבקת כיום למען עתידה ולא למען עברה. אנו צריכים לפעול באופן דומה – מגדל השן עבר מן העולם יחד עם תוכנית האב, ובעתיד צריך לאחוז. הגישה הדרום אפריקאית אינה מושלמת. היא לבטח אינה קונצנזואלית, ולבסוף היא חייבת להביא לכל הפחות לרפורמה אם לא לשינוי. אבל, זוהי התחלה שממנה כולנו יכולים ללמוד".

המאמר המקורי באנגלית

1.  If you are in doubt about this take a look at the “Universities in Crisis” blogsite of the International Sociological Association at http://isacna.wordpress.com/with over 50 reports from some 35 countries.
2.  Archon Fung and Erik Olin Wright, Deepening Democracy: Institutional Innovations in Empowered Participatory Governance. (London and New York, Verso, 2003).

Michael Burawoy is Professor of Sociology at the University of California, Berkeley. Since his 2004 Presidential Address to the American Sociological Association (ASA), he has been the leading voice for a public sociology. He initiated and runs the new blog Universities in Crisis. In July 2010, he has been elected President of the International Sociological Association (ISA) for 2010-2014.


בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    חבל שהיא נדחקה לשוליים.