• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

וודו זה לא רק זומבים

שנה לרעידת האדמה בהאיטי: נירית בן ארי מספרת על המוזיקה של הישנה-חדשה של האי, והקשר שלה לדת הוודו, לאמריקה ולמחאה פוליטית
נירית בן ארי

לפני שנה בדיוק הפכה רעידת אדמה את האיטי. במדינה בעלת ההיסטוריה הקשה אך המרתקת והעשירה בלב הים הקריבי, המונה 10 מיליון תושבים, נהרגו על פי הערכות האו"ם כ-232 אלף בני אדם. האיטי, שנודעה בדרך כלל בתואר הלא מחמיא "המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי", הצליחה לתפוס את כותרות החדשות העולמיות למשך כמה שבועות. אפילו ישראל הצטרפה למאמצי ההצלה, בצעד שנוצל על ידי פוליטיקאים ציניקנים למטרות "הסברה" ישראלית ברחבי העולם (זאת לא היתה הפעם הראשונה שישראל התערבה בענייני האי, ומאז מוצאים אותו ישראלים רבים כיעד מועדף לרנדוו הומניטרי). אך למרות החשיפה התקשורתית הרבה, המוזיקה של האיטי – שמכילה בקרבה לא רק את קולם וזעקתם של האנשים הפשוטים, אלא גם את ההיסטוריה העתיקה של תושביה – נותרה מחוץ לדיווחים.

המוזיקה של האיטי קשורה בעבותות לדת הדומיננטית על האי, היא דת הוודו. בעקבות רעידת האדמה, התראיין כומר הטלוויזיה האוונגליסט פט רוברטסון, ואמר כי הסיבה לרעידת האדמה היא הברית שכרתו האנשים בהאיטי עם השטן ב-1790. "דבר קרה לפני הרבה זמן בהאיטי", אמר, "ואנשים אולי לא רוצים לדבר על זה. הם היו תחת שלטונם של הצרפתים. נפוליאון השלישי או מי שזה לא יהיה. והם התארגנו וחתמו חוזה עם השטן. הם אמרו: אנחנו נעבוד אותך אם תעזור לנו להיפטר מהצרפתים. סיפור אמיתי. והשטן אמר אוקי, עשינו עסק. הם סילקו את הצרפתים. אנשי האיטי מרדו והפכו חופשיים. אבל מאז הם קוללו בדבר אחד אחרי השני, עניים עד לייאוש. האי היספניולה הוא אי אחד חצוי לשניים. בצד אחד האיטי, בצד השני הרפובליקה הדומיניקאנית. הרפובליקה הדומיניקאנית משגשגת, בריאה, ומלאה במקומות נופש. האיטי נמצאת בעוני מייאש. זה אותו אי! הם צריכים, ואנחנו צריכים, להתפלל בשבילם, לפנות בהמוניהם לאלוהים".

הסרטון הופץ במהירות ביו-טיוב, ושעות ספורות לאחר מכן החלו התגובות לזרום. אנשי האיטי בארצות הברית מחו בכאב על מה שראו כפגיעה קשה ומעליבה באומתם, ומנגד היו גם כאלו שהסכימו עם רוברטסון, מכיוון שלא יכלו ליישב את האסון הנורא וחיפשו הסברים דתיים. רוברטסון פגע בלב-לבה של תרבות האיטי; אין אדם באי שלא מכיר את הסיפור המכונן לפיו מרד העבדים – שהביא לשחרורם ולעצמאותה של האיטי – החל בטקס וודו רב משתתפים.

הטקס, שאותו ערך ההונגן (Houngan, כומר וודו) דאטי בוקמן, התרחש ב-14 באוגוסט 1791 בהרי צפון האיטי, במקום בשם בואה קיימן. כמו בכל טקס וודו, המשתתפים קראו לאלילי הוודו, ה"לואות" (Loa), והקריבו חזיר למענם. דמו של החזיר חולק לכל הנוכחים, שנשבעו להרוג את כל הלבנים באי. שבוע לאחר מכן פתחו העבדים במרד, ואילו הצרפתים תפסו את בוקמן וערפו את ראשו. כך החל המרד הגדול שנמשך 13 שנה, בסופו הפכה האיטי לרפובליקה השחורה החופשית הראשונה.

מאז ועד היום מתקיים בכל 14 באוגוסט מפגש רב משתתפים במקומות שונים בעולם לציון הטקס בבואה קיימן. בפרוספקט פארק בברוקלין, קרוב לשכונת איסט פלטבוש שהיא "האיטי הקטנה" של ניו יורק, מתכנסים בתאריך זה מאות אנשים עם רדת השקיעה, מתופפים ושרים שירי וודו, ובמהלך הלילה יוצאים למצעד המקיף את הפארק ובו רוקדים את ריקודי הוודו עד אור הבוקר.

וודו – פילוסופיה מורכבת

דת הוודו היא דתם הלא-רשמית של רוב תושבי האיטי. במדינה שבה קיימים עוינות ומתחים קשים בין התושבים עקב גוון העור, וכן פערים עצומים בין עניים לעשירים, הוודו היא עוד גורם מפלג הקשור גם הוא להיררכיה מעמדית: הכפריים והעניים ממשיכים ברובם לקיים את טקסי הוודו העתיקים, ואילו עשירי האי הינם קתולים הבזים למסורת הוודו.

הוודו, שהגיעה להאיטי ממערב אפריקה יחד עם העבדים, הינה דת מרתקת ומלאת יופי. היא השתמרה בהאיטי בצורתה העתיקה כפי שהיתה באפריקה שלפני הכיבוש הקולוניאלי, מכיוון שזה היה המקום היחיד בעולם החדש שבו האפריקאים לא היו משועבדים והיו חופשיים לבחור את דתם, לערוך את טקסיהם ולשמור על אמונותיהם. רבים מתוך מאות מקצבי התופים השונים שנשמעים בטקסי הוודו היום לא השתמרו באף מקום אחר.

בדומה ליהדות באירופה בימי הביניים, הוודו סובלת מדעות קדומות ודמוניזציה, שמקורם בחוסר הבנה וידע בסיסיים של מקורותיה והפילוסופיה שעליה היא בנויה. כך, לצמצם את דת הוודו לבובות וודו זה בערך כמו לסכם את היהדות בקמעות. הוודו היא פילוסופיה מורכבת המכסה את כל תחומי החיים, ממש כמו כל דת אחרת. זוהי תפיסת עולם שכוללת פילוסופיה, רפואה, צדק ואמנות, כאשר העיקרון הבסיסי בה הינו שכל דבר הוא רוח. על פי הוודו לאדם יש גוף חומרי, ומה שנותן לו חיים היא הרוח, או הנשמה, שבניגוד לגוף לא יכולה למות. הרוח יכולה להגיע לדרגה של לואה, שהיא האלוהות, ולהפוך למייצגת ארכיטיפ של עקרון טבעי או מוסרי.

הלואות הן הנפשות של הכוחות המרכזיים של היקום – טוב, רע, רבייה, בריאות וכל שאר האספקטים של חיי היומיום. יש להן את הכוח להתיק באופן זמני את הנפש של אדם חי ולהפוך לכוח המניע של הגוף הפיזי. התופעה העל-טבעית הזו ידועה כ"טראנס", או "דיבוק" (Possession). המעשים והאמירות של אדם תחת דיבוק אינם הביטוי של האדם עצמו, אלא ההתגלמות שניתנת לזיהוי בקלות של לואה ספציפי ושל עקרון ארכיטיפי. זוהי תופעה מרכזית בוודו והיא מתרחשת באופן סדיר.

לפני כל התחלה של טקס וודו, כומר הוודו – הונגן אם הוא גבר וממבו (Mambo) אם הוא אשה – יוצר את הו-וור (vever): עיצוב בעל משמעות סימבולית על האדמה שעליה עומד להתרחש טקס הוודו, על ידי פיזור של קמח חיטה, קמח תירס או כל אבקה אחרת. לכל לואה יש וור משלו, המשמש גם כמוקד שממנו יוצאת הקריאה ללואה וכמזבח שבו מניחים זבח ומנחות עבורה. זהו, לדוגמה, הוור של ארזולי (Erzulie), אלת האהבה, היופי, התכשיטים, הריקוד, התענוגות והפרחים. לארזולי יש שלושה בעלים, והיא ההתגשמות של נשיות וחמלה:

הלואה החשוב ביותר הוא פאפא לגבה (Papa Legba), אמן השפה שלשונו חדה כתער, הנוכל, הערמומי, התכסיסן, הלוחם וכן השליח שמביא הודעות על חיים ומוות. הוא המתווך שבין עולם הלואות לאנושות. לגבה ניצב בצומת הדרכים הרוחנית והוא קולו של אלוהים, הוא מסייע בתקשורת בין בני אדם, בדיבור ובהבנה. בכל טקס נקרא לגבה ונכנס לגופו של אחד מהמאמינים. זהו הוור של לגבה, שהוא הראשון והאחרון שאליו קוראים בכל טקס וודו:

פנתיאון האלים והאלות של הוודו עשיר ועצום. כדאי לראות את סרטה של מיה דרן, קולנוענית אוונגרדית יהודייה, שנסעה להאיטי ב-1947, תיעדה מאות טקסים ואף השתתפה ברבים, והוסמכה כממבו. כאשר הלואה נכנסת לגופו של אדם, היא "רוכבת" עליו כמו על סוס, אומרים המאמינים, ולכן סרטה של דרן וגם הספר שהתפרסם בעקבותיו נקראים "Divine Horseman".

החלק הראשון של הסרט:

מיזיק ראסין – מוזיקת שורשים

תחת השלטון הדיקטטורי של ז'אן-קלוד דובלייר ואביו פרנסואה דובלייר, השתמשה הממשלה בדת הוודו, מנהגיה ומנהיגיה על מנת לתחזק את שלטונה הברוטאלי ולכפות סדר דכאני על האוכלוסייה הענייה. ב-1987, כשז'אן קלוד דובלייר נמלט מהמדינה, תנועה תרבותית ודתית פופולארית וספונטנית עקרה מהשורש את האלמנטים הדכאניים ביותר של שלטון דובלייר ושחררה את דת הוודו מהאופן שבו המשטר הישן עשה בה שימוש. באופן שלא היה אפשרי תחת שלטון דובלייר, אימצו מוזיקאים מקצבים ומלים מסורתיים ממוזיקת הוודו לסאונד חדש ששילב אלמנטים של רוק, פאנק, funk ואפילו פופ. המוזיקה הזאת נודעת בשם מיזיק ראסין (Mizik Rasin, מוזיקת שורשים בקריאולית), והיא בנויה על מקצבי הוודו והריקודים שראיתם בסרט.

בשנים שלאחר הפלת השלטון הדיקטטורי של דובלייר האב והבן, צמחה בהאיטי תנועה פוליטית עממית, שסחפה אחריה איכרים עניים ואת תושבי הסלאמס בערים. בראשה עמד כומר כריזמטי בשם ז'אן ברטרנד אריסטיד. הוא היה שייך לזרם תיאולוגיית החירות בנצרות, שמפרשת את כתבי ישו במושגים של חירות מתנאים פוליטיים, חברתיים, וכלכליים לא-צודקים. בשנים שקדמו להיבחרו בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדות האי, סחפה מפלגתו "פנמי לאבאלאס" (Fanmi Lavalas, משפחת המבול בקריאולית) להקות ומוזיקאים מכל רחבי האי, והשירים שכתבו וביצעו שימשו כפסקול של המהפכה.

בוקן גינן (Boukan Ginen), להקה מבירת האיטי פורט או פרינס, היתה אחת מהלהקות האלה. משמעותה של המלה "בוקן" בקריאולית היא מדורה, ואילו "גינן" הוא הבית ההיסטורי של האפריקאים המשועבדים – עיוות של השם המדינה האפריקאית "גינאה". באלבום הבכורה שלהם, "Jou a rive", נכלל השיר "Pale Pale W" ("דיבורים"), שיצא בשנת 1991 וששימש בתעמולת הבחירות עבור אריסטיד. בגלל תמיכתה באריסטיד סבלה הלהקה מרדיפות החונטה הצבאית, שהפילה את האחרון במהפך צבאי בתמיכת ארצות הברית חודשים ספורים אחרי עלייתו לשלטון. שימו לב לאנרגיות המתפרצות ולמקצבי התופים המהפנטים בשיר, שזכה בתואר "שיר הקרנבל" בשנת 1991:

בוקמן אקספריאנס (Boukman Eksperyans) היא להקה נוספת מזרם המיזיק ראסין שהתפרסמה בפורט או פרינס בתקופה שבה עלה אריסטיד לשלטון. השם הוא מחווה לכומר דאטי בוקמן, שכאמור הוביל את מרד העבדים ב-1791, ולג'ימי הנדריקס ולאלבומו The Jimi Hendrix Experience . לאחר המהפך הצבאי והשתלטות החונטה של גנרל ראול סדרס, נאלצו חברי הלהקה להימלט מהאי. עם חזרתו של אריסטיד לשלטון ב-1994, חזרו לאי גם חברי הלהקה. בוקמן אקספיריאנס החלו את דרכם המוזיקלית בקהילת וודו שחקרה את מוזיקת הוודו, והושפעה רבות מבוב מרלי. את הכלים המסורתיים החליפו כלים אלקטרוניים כגון גיטרות בס, אך המקצבים והריקודים השתמרו – כפי שאפשר לראות בקליפ הזה מהקרנבל ב-1990, של שירם "Ke'm Pa Sote" ("אני לא מפחד"):

השיר כולל את השורה "הלב שלי אינו מדלג על פעימה, אני לא מפחד", המבטאת את הנחישות וכוח הסבל של אנשי האיטי תחת הממשלה הצבאית של גנרל פרוספר אבריל, ששלטה באי לאחר נפילת דובלייר ולפני עליית אריסטיד. השיר הפך להמנון מחאה נגד המשטר, שאיים על חברי הלהקה. אך הם המשיכו לכתוב ולבצע שירי מחאה.

להקה חשובה נוספת מזרם המיזיק ראסין היא להקת ראם (RAM), ששמה מורכב מראשי התיבות של מקים הלהקה, ריצ'ארד א. מורס, בן לאב אמריקאי ואם מהאיטי שהפך לכומר וודו בשנת 2002. גם ראם החלו את דרכם המוזיקלית ב-1990, השנה שבה מיזיק ראסין פרצה, וגם הם משלבים מקצבי וודו עם חצוצרות הרארא, מוזיקת קרנבל שמקורה באי, תופים אפריקאים ורוק מודרני.

בזמן שנות שליטת החונטה של סדרס, השיר "FEY" ("עלה") נאסר להשמעה בתחנות הרדיו בכל רחבי המדינה מכיוון שנחשב להמנון התנועה הפופולארית שתמכה בנשיא הגולה אריסטיד. מורס קיבל איומים על חייו, ואף נקרא להיפגש עם אח של אחד מהקולונלים בחונטה שהזהיר אותו ששכירי חרב ירצחו אותו. למרות האיומים על חייו, ראם המשיכו לנגן את השיר, שמלותיו אינן פוליטיות בצורה ישירה ומקורן בשיר וודו מסורתי עתיק:

אני עלה

ראה אותי על הענף

סערה איומה באה והפילה אותי

היום שבו ראית אותי נופל אינו היום שבו מתי

כשתצטרך אותי, היכן תמצא אותי?

האל הטוב, והקדוש ניקולה

יש לי רק בן אחד

והם הכריחו אותו לעזוב את המדינה

למרות ההתנכלות מצד השלטון, ראם המשיכו לבצע את הקונצרטים השבועיים שלהם בימי חמישי במלון אולפסון בניהולו של מורס בפורט או פרינס, שאותם פקדו האיטיאניים, זרים, אנשי צבא, דיפלומטים, אנשי הארגונים הבינלאומיים, אנשי עסקים, עיתונאים ואמנים. בשנת 1992, תחת החונטה של סדרס, הלהקה הוזמנה לנגן בקרנבל על ידי החונטה שביקשה ליצור את הרושם שהחיים באי זורמים במסלול הרגיל. אל מול קהל של אלפים, ניגנה הלהקה שיר מסורתי ישן ובו השורה: "איפה האנשים? אני לא רואה אותם" – משל על העדרו של אריסטיד בזמן ביצוע השיר.

חיילים במדים הפסיקו את החשמל, אך מורס לא נעצר או נפגע – גם מכיוון שהחונטה היתה זקוקה ללהקה על מנת לייצר לגיטימציה למשטר מחוץ להאיטי, וגם מכיוון שמורס היה אזרח אמריקאי. לאחר השבתו של אריסטיד, הלהקה לא חסכה ביקורת גם ממנו ומאנשי שלומו, וחברי הלהקה אף ניצלו מניסיון התנקשות בחייהם במהלך הופעה בקרנבל בשנת 1998. עם זאת, הפופולאריות שלה תמיד היתה קשורה לכך שהם נתפסו כזמרי מחאה אותנטיים ואמיתיים נגד השלטון המושחת והדכאני. הלהקה זכתה לתהילה מחוץ להאיטי כאשר שירם "Ibo Lele" ("חלומות מתגשמים") נכלל בפסקול של הסרט "פילדלפיה" משנת 1993. ב-1996 השיר הופיע באלבום הראשון של הלהקה, "איבובו" – קריאה שמשמעותו אמן, או הללויה.

בוקן גינן, בוקמן אקספיריאנס וראם מביאות את המקצבים המכשפים של תופי הפאטווה וחצוצרות הרארא, את ריקודי הוודו, את מלות התפילה המסורתיות, ומחברות אותם עם הגיטרות החשמליות, עם הדיכוי הפוליטי של סוף המאה ה-20, ועם מציאות חייהם באי למוד הסבל והמשברים. הם יוצרים מוזיקה שהיא שילוב של ישן וחדש, אפריקה ואמריקה, דת וחול, ומביאים את המאזין לקתרזיס מוזיקלי שאף אוהב מוזיקה לא יכול להישאר אדיש אליו. איבובו!

הפוסט פורסם במסגרת שיתוף הפעולה של העוקץ עם בלוג המוסיקה קפה גיברלטר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.