זמנים פוסט-מודרניים?

כל אימייל הוא תיעוד לא מודע של כל יחיד וסביבתו, כל הקלקה על גוגל ממפה את רוח התקופה ובקרוב כבר יהיו מיליארדים שמחזיקים בכף היד סמארטפון – פצצת מימן פוליטית שמכילה בתוכה תחנת רדיו, תחנת טלוויזיה, מערכת עיתון ואוניברסיטה. איך מתנהל עולם המדיה החברתית שמקיף אותנו? ביקורת על ספרו של…
אשר עידן

הספר שלפנינו הוא יותר מאמר עמוק וחשוב מאשר ספר. המאמר שהתארך לספר עוסק ביישום התובנות מרחיקות הלכת של וולטר בנימין ואחרים לגבי הקשרים בין טכנולוגיה לבין פילוסופיה היסטוריה ופוליטיקה. היישום שבנימין עשה לטכנולוגיות בראשית המאה ה-20, כמו צילום וקולנוע, מועבר לטכנולוגיות ראשית המאה ה-21, כמו גוגל יוטיוב פייסבוק ואייפון.

לספר ששה פרקים. פרק א' עוסק ב"משקפיים" שדרכם אנו רואים את העולם. בניגוד לתפיסה הקנטיאנית של "משקפיים אוניברסאליים", שמבוססים על המכניקה של ניוטון והגיאומטריה של אוקלידס, הספר מציג את התפיסה של בנימין, לפיה המשקפיים שדרכם אנו רואים את העולם הם תמיד תלויי הקשר ולא אוניברסאליים. אין תבונה אנושית אוניברסאלית כמו שקאנט טען (ולא שאל את עצמו למה דווקא מדובר "במקרה" במשקפיים מערביים), אלא תבונה שתלויה בטכנולוגיה, במבנה החברתי ובעוד גורמים. התבונה של האנאלפבית שונה מהתבונה של יודע הקרוא וכתוב, כפי שהתבונה של יודע קרוא וכתוב שונה מהתבונה של יודע הפייסבוק. התבונה של האיכר שונה מהתבונה של פועל התעשייה, ששונה מהתבונה של האנימטור או הגרפיקאי שעובד מול המחשב.

הפרקים הבאים עוסקים בהדגמת "המשקפיים ההקשריים", מהצילום והקולנוע בראשית המאה ה-20 עד לאינטרנט בראשית המאה ה-21, בתחומים שונים: חוש הראייה, אמצעי הייצוג, מושגי הזמן והמרחב, חברה ופוליטיקה, מיקרו-היסטוריה ומיקרו-נאראטיבים.

אמצעי ייצור, אמצעי ייצוג, ואמצעי ייצוב

פרק ב' נפתח במחקר החשוב של קריירי (Crary), על הקרע הפרדיגמטי שהתרחש במושגי האופטיקה והראייה בין המאות ה-18-17 למאות ה-20-19. במאה ה-17, הפילוסופיה המכניסטית של דקארט, המכניקה של ניוטון והאמפירציזם של לוק, באו לידי ביטוי בטכנולוגית הקמרה אובסקורה, ששאפה להציג את העולם כמו בראי. ההפרדה המוחלטת של דקארט בין האובייקט לסובייקט באה לידי ביטוי מושלם בטכנולוגיה זו, שאפשרה לחקור את העולם בצורה אובייקטיבית. כך גם תפסו בני התקופה את שני המכשירים הכי חשובים במדע המודרני: את הטלסקופ בחשיפת מציאות המאקרו, ואת המיקרוסקופ בחשיפת מציאות המיקרו.

אולם בראשית המאה ה-19, קאנט העניק מימד סובייקטיבי למחקר. צורות הזמן והחלל ושאר 12 הקטגוריות כמו סיבתיות וכו', שמקורן בסובייקט ולא באובייקט, הגדילו את משקל הסובייקט על חשבון האובייקט, שכן אצל קאנט ברור שהסובייקט מסנן את האובייקט ולא מכיר אותו כמו שהוא (הדברים כשהם לעצמם). הגל המשיך את הסינון עם "התודעה הלאומית וההיסטורית", ומארקס הפנה זאת לכיוון סינון מעמדי-היסטורי.

מכשיר הסטריאוסקופ לקח את הבכורה ממכשיר הקמרה אובסקורה. בעוד שהקמרה אובסקורה היתה אמורה לשקף פסיבית את האובייקט ללא סובייקט, הרי שהסטריאוסקופ מחייב הכנסת מימד סובייקטיבי-אקטיבי כדי להכיר את האובייקט. בהתאם לכך, הצילום והקולנוע, כמו הסטריאוסקופ, הכניסו בראשית דרכם (כעבור דור זה השתנה) מימד סובייקטיבי למחקר. אבל לא רק למחקר, אלא גם לחיי היום-יום. האפיסטמולוגיה של צ'רלי צ'פלין, פועל התעשייה המודרני והנאור, שונה מהאפיסטמולוגיה של האיכר הקדם-מודרני והאנלפביתי. במקום הפסיכולוגיה של לוק והחינוך הביהביוריסטי-פוזיטיביסטי, באו הפסיכולוגיה של הגשטאלט והחינוך הקונסטרוקטיביסטי של דיואי.

ואז, בראשית המאה ה-20, הקולנוע החליף את הצילום, החשמל החליף את הקיטור, והמכונית החליפה את הרכבת. הנורה החשמלית, והטלוויזיה המבוססת על הנורה החשמלית, והמכונית, יביאו את הטכנולוגיות של המאה ה-19 לקירבה אינטימית לשימושו של הפרט ושל המשפחה בבית. זאת בניגוד לרכבת ולקיטור שהן טכנולוגיות של שימוש ציבורי: התאמה של אחד לאחד "מתקיימת בין טכנולוגיית סרט הקולנוע לבין תהליך הייצור המודרני של הסרט הנע" (קמחי, עמוד 39).

בהמשך, באמצע המאה ה-20, האפיסטמולוגיה של הסרט הנע נכנסת הביתה לסלון ולחדר המיטות, בדמותה של הטלוויזיה. הפועל בבית החרושת פסיבי אל מול הסרט הנע של אמצעי הייצור. אותו פועל או מהנדס יושב אחר כך בסלון פסיבי אל מול הסרט הנע של אמצעי ייצוג. כך גם התלמיד בבית הספר והסטודנט באוניברסיטה של החינוך המודרני, יושב פסיבי בכיתה אל מול הסרט הנע של אמצעי ייצוב (כמו במלה צבא, דהיינו שמירה על הסדר הקיים ושיכפולו), בדמות הרצאות ושיעורים.

"זמנים מודרניים" שמופיעים בכותרת סרטו של צ'רלי צ'פלין, הם אם כן, מטפורה למצבו של האדם המודרני באשר הוא בפוליטיקה, בחינוך, במפעל ובתקשורת. האם בראשית המאה ה-21, כבר ניתן לעשות סרט "זמנים פוסט-מודרניים"? איך ייראו הפוליטיקה, והחינוך, והכלכלה, והתקשורת במאה ה-21 בטכנולוגיות האינטרנט בפוסט-קפיטאליזם?

"מפת האינטרנט"

מהמודרני הפסיבי, אל הפוסט-מודרני האובססיבי, או האקטיבי?

בפרק ג', קמחי מחזק את בנימין באמצעות תורת התקשורת של בוש (Vannevar Bush), כפי שבפרק ב' הוא חיזק את בנימין באמצעות תורת הראייה והאופטיקה של קריירי. בפרק זה, קמחי נעזר בתורת התקשורת והאינפורמציה של בוש כדי לאפיין את מצבו של האדם בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.

בתקופה זו האדם נמצא בכאוס של התפוצצות המידע. כאוס זה מבוטא לדעת בנימין באמצעי הייצוג מסוג האלגוריה, המנוגד לאמצעי הייצור מסוג הטרגדיה מאדיפוס ועד המלט. גם אם הטרגדיה תיארה מצבים כאוטיים, הרי שלפחות היא מבטאת את האמונה שיש סדר ומשמעות מעבר למה שנדמה לאדיפוס או להמלט ככאוס. אבל האלגוריה מודעת שאין סדר ומשמעות מאחורי הכאוס.

לכן במקום הסדר של הרומן, בא החיפוש של גוגל בתוך אי סדר קיומי. במקום הטקסט הליניארי, מופיע ההיפר-טקסט המתפצל. במקום הצופה הפסיבי בטלוויזיה ובמקום הקורא הפסיבי ברומן, בא הכותב והצלם האובססיבי ביוטיוב, בלוג ובפייסבוק. האם מדובר באובססיבי או באקטיבי?

הגוף והרגש: האינטרנט הרג את הערגה, והביא לנו במקומה את האובססיה

כאן בא לעזרתנו פרק ד', העוסק בטכנולוגיה של הזמן והמרחב. לפי היידגר, הטכנולוגיה לא מרחיבה לנו רק את ההכרה (כמו המיקרוסקופ והטלסקופ), אלא גם מרחיבה את הגוף, הרגשות והרצונות. בקיצור, הטכנולוגיה משנה את האדם. האדם הוא לא מוצר מוגמר, אלא פרויקט בהתהוות. קמחי נעזר בהיידגר, כדי לראות איך האינטרנט משנה את האדם באופן כולל.

מבחינת מרחב, בתחבורה הפיסית, האדם היה נוסע אל המטרה, באינטרנט המטרה מגיעה אל האדם. האינטרנט הרג את הערגה, ובמקומה הביאה לנו את האובססיה. המבנה הרגשי שלנו משתנה.

רשת האינטרנט נכנסת אלינו לכיס דרך הסלולר ומשנה את הגוף שלנו, שכן הסלולר הוא מעין איבר נוסף וחוש שישי בנוסף לחמשת החושים. אנחנו יכולים לוותר על הריח של הטעם והריח של מסעדות, ולהחליט באיזו מסעדה לאכול, לאור המלצות החברים בטוויטר או בפייסבוק. מידע מחליף חושים, לכן זה מעין חוש שישי.

החברים בפייסבוק משנים את מושג החברות. הגבול בין אינטימיות לפורנוגרפיה מיטשטש. הרבה מהחברים שלנו בפייסבוק הם גברים ונשים שאנחנו לא מכירים , אבל שולחים לנו כתחביב או כמקצוע את תצלומיהם בעירום חלקי או מלא.

פתאום כל אדם יכול לשאוף, ולנסות לממש: ביטוי עצמי, הכרת האחר בו, נרקיסיזם.

הזמן הפך גלובאלי, גם מבחינת צורכי עבודה וגם מבחינת רצונות הפרט. אם חשוב לי לדבר עם בחורה בארה"ב, אני והיא נגמיש את הזמן ואני אחכה בישראל עד 2 בלילה, כי היא מסיימת לעבוד בשעה 6 בערב בלוס אנג'לס.

כאן נכנס המושג "תאונה גלובאלית" של פול וריליו. היכולת לתקשר עם 5,000 אנשים ויותר מסמארטפון בכף ידי, מכווץ את המרחב למימדים מיתולוגיים. בזמן גלובאלי במרחבים מיתולוגיים, כל אירוע יתפשט מבחינת זמן, מרחב, ומספר אנשים, במהירויות לא מוכרות. כמו שגופנו לא עומד בג'ט-לג של טכנולוגיית הסילון, גופנו ורוחנו לא מסוגלים לעמוד בנט-לג של טכנולוגיות האינטרנט. מגה-פיגועי היום יחשבו למשחק ילדים לעומת האפשרויות העצומות באינטרנט.

אם בעקבות גילויי ויקיליקס, המחשבים של חברות כרטיסי אשראי ובנקים שחסמו את חשבונות ויקיליקס, הופלו תוך שעות, על ידי איגודי האקרים מסוג "אנונימוס", מה ימנע מהאקרים לבצע מעשי שוד, ששוד הרכבות הגדול באנגליה ייראה כמשחק חובבני לידם. פרשיית מיידוף, היא רק סנונית ראשונה של אובדן האוריינטציה והאינטואיציה בעידן הנט-לג של התאונות הגלובאליות.

עיר הרשת החברתית

ההמון חכם מהגאון ומהשלטון

פרק ה' עוסק בהשפעות האינטרנט על מבנה הכוח בחברה. "המשבר בהעברת הניסיון" הוא מושג מרכזי אצל בנימין. בתקופה הקדם-מודרנית, היה מספר סמכותי (למשל המספר ההומרי), שהעביר ניסיון בעל ערך הישרדותי בסיסי (למשל, נתיבי הים התיכון עבור אודיסיאוס ושאר יורדי הים).

בתקופה המודרנית, הסמכות עברה לעיתונים ולספרים "כל בוקר העיתון מלמד אותנו חדשות, אבל אנחנו דלים בסיפורים ראויים" (קמחי, עמוד 83).

בעידן האינטרנט, יש לנו, לכאורה, הקצנה של המגמה, שכן המידע מתפוצץ בו יותר מהר ובכמויות גדולות הרבה יותר יחסית לספר. אבל הן ההילה הדתית הקדם-מודרנית, והן ההילה החילונית המודרנית, מנותצות בעידן האינטרנט, משום שכל אדם יכול בבלוג או בפייסבוק להיות סופר ועיתונאי ומדען (ויקיפדיה, ומחקר בשיטת חוכמת ההמונים).

יותר מזה, כל אדם יכול בכלים מסוג אי.גוגל ואי.פון (שנקראים אגרגטורים או אספנים), לבנות לו עיתון פרטי ומגזין פרטי ו"חמ"ל תקשורת פרטי". בנייה זו היא אלגורית וכאוטית, משום שאין יותר סמכויות מרכזיות של עורכים שקובעות מה מוקדם ומה מאוחר, מה חשוב ומה לא חשוב, מה ברמה נמוכה ומה ברמה גבוהה. דווקא ההטרונומיה המוקצנת של הטקסט, שמנועי חיפוש קובעים בה (כתוצאה של חוכמת ההמון בגוגל למשל) את העדיפויות, שוברת את מקורות הסמכות המסורתיים של מותגים, גאונים, מנהיגים, סלבריטאים וכו'. "האמן אינו סוג מיוחד של אדם, אלא כל אדם הוא סוג מיוחד של אמן" (בנימין, אצל קמחי, עמוד 88).

כבר לא מדובר באוונגרד של כמה אלפי מדענים או אמנים או מהפכנים. מדובר ב-550 מיליון חברים בפייסבוק, וסך הכל כמיליארד חברים בכלים שונים של מדיה חברתית. בקרוב כבר יהיו מיליארדים שמחזיקים בכף היד סמארטפון שהוא "פצצת מימן פוליטית" שמכילה בתוכה תחנת רדיו, תחנת טלוויזיה, מערכת עיתון ואוניברסיטה. אם כך מדובר ב"אזרח מועצם" שיכול לפורר את הקומפלקס המודרני של הון-שלטון-עיתון-אקדמון-בימ"שעליון.

קץ ההיז-סטורי (הסיפור של הגבר הלבן): מיקרו-היסטוריה ומיקרו-בלוגינג

גולדה מאיר אמרה בשנות ה-70 "אין עם פלסטיני" ו"הפנתרים לא נחמדים". כעבור כמה שנים כשעוד היה בישראל רק ערוץ 1 (תרתי משמע), נקלעתי לדיון על התוכנית "עמוד האש" על הציונות. ידעתי שבלי סביבת הוריי במושב שרשרת בנגב שליד נתיבות, בן גוריון והמדינה "שלו" היו מתמוטטים עוד הרבה לפני מלחמת סיני. בילדותי בשנות ה50, ראיתי "מסתננים" חוצים לילה-לילה את הוואדיות שבין עזה לחברון. בשבתות הייתי מטייל סביב המושב, וראיתי את הבוסתנים והבארות והבתים הפלסטיניים בכל מקום.

ככה זה היה במדיה ההמונית, בדמוקרטיה ההמונית, בחינוך ההמוני, ובהיסטוריה ההמונית. לא במקרה בן גוריון כינה את העולים "אבק אדם". לכך התכוונו מקלוהן וגלנר שטענו שהלאומיות מפוררת קהילות קדם-מודרניות והופכת אותם להמון הומוגני מודרני. הומניזם מודרני זה הומוגניזציה והפיכה להמון. זהו המון פסיבי שיושב בכיתה ומקשיב להיסטוריה מדומיינת על ידי השלטון, ושיושב בכורסה מול הטלוויזיה וצופה בתרבות מפוברקת על ידי השלטון, ושאחת לארבע שנים צופה בבדיחה שנקראת בחירות לדמוקרטיה ייצוגית.

פרק ו' והאחרון בספר מראה שלפתע, כאילו משום מקום, לא רק כל קהילה כותבת את ההיסטוריה שלה. כל יחיד כותב את ההיסטוריה שלו. 550 מיליון חברים בפייסבוק, 150 מיליון בלוגרים, הם רק ההתחלה. גם כשאנחנו לא מתכוונים אנחנו כותבים את ההיסטוריה שלנו. כי כל אימייל הוא תיעוד לא מודע של כל יחיד וסביבתו, כל הקלקה על גוגל, ממפה את "רוח התקופה".

יותר מזה, לפתע עולה שאלה מצמררת רגשית ואפיסטמולוגית: אולי כל מה שאנחנו יודעים על ההיסטוריה, אינו אלא פיברוק של סופרי החצר של בעלי הכוח? אולי פרעה ומשה לא היו ולא נבראו, ואולי האימפריה הרומית וגלות בני ישראל, הן המצאות וירטואליות? וגם אם היו ונבראו, אולי הם רק קצה הקרחון ולא האירועים והכוחות החשובים שהניעו את ההיסטוריה.

המדיה החברתית, אם כן, היא כמו מיקרוסקופ, שחושף לעינינו המשתאות עולם נסתר ועשיר, מין חור שחור שלא נתגלה עד כה, אנרגיות אפלות מהסוג שטלסקופ האבל חשף לפני האסטרונומיה של המאה ה-21? לכן יש צורך בסוציולוגיה חדשה, תיאוריה כלכלית חדשה, מדעי מדינה חדשים, תורת ניהול וארגון חדשים.

כאן אנו מגיעים לחולשות העיקריות של הספר של קמחי.

אקדמי מדי, מודרנו-צנטרי מדי

כאמור, הספר הוא מאמר יותר מאשר ספר. האינטרנט גדול מדי על המאמר-ספר של קמחי. בנימין תרם רבות להבנת השפעות הטכנולוגיה על חיינו, אבל זו עדיין טיפה בים. גם האזכורים פה ושם של היידגר, ברגסון וויריליו, לא מספיקים.

אי אפשר להבין את האינטרנט כיום, בלי הניתוח של מקלוהן בספרו "להבין את המדיה". אי אפשר להבין את אופני ההכרה החדשים בלי הניתוח של הפילוסופים פוקו (כוח/ידע), בודריאר (סימולקרה), ליוטאר (המצב הפוסט-מודרני), ודרידה. אי אפשר להבין את פייסבוק ואת גוגל בלי הספרים של קליי שירקי, אלווין טופלר וניקולס נגרופונטה (אסכולות של ניו-מדיה).

הראייה הצרה של קמחי, אינה רק ברקע התיאורטי המוגבל שלו, אלא בעיקר באי הבנה מעמיקה יותר של האינטרנט בעשור השני שלו המכונה ווב 2.0 או מדיה חברתית.

הראייה של קמחי מודרניסטית מדי ולכן הוא לא רואה שמצבו הטבעי של האדם אינו המצב המודרני של מאות השנים האחרונות, אלא המצב הקדם מודרני של אלפי השנים האחרונות. התרבות המונולוגית שהתפתחה מאז המצאת הכתב, וביתר שאת מאז המצאת הדפוס, היא תאונה גלובאלית שהתחילה בתקופת סוקראטס-אפלטון-אריסטו. התרבות המודרנית-מונולוגית, מחקה את התרבות המסורתית של הדיאלוג והשיחה.

האנושות פשוט ירדה מהפסים, לאורך 2,400 השנים מהפרה-סוקראטים, ועד לגוגל ופייסבוק. מהעברת מידע וקשרים שיחתיים ושיויוניים בעל פה, עברנו לכתב היד שנתן כוח בידי מעטים עם אמצעים לשלוט ולדכא את הרוב. אמצעי שליטה אלה התחזקו עוד יותר במונולוג הטוטאלי של תרבות הדפוס מאז המאה ה-15, וביתר שאת ברדיו ובטלוויזיה ובעיתון, מאז המאות ה-19 וה-20.

טכנולוגיית האינטרנט מאפשרת לנו לשוב אל תרבות השיחה. כלים כמו פייסבוק וטוויטר מגבירים את טווח ההגעה לחברים שלנו, עם מירכאות או בלי מירכאות. האדם הוא יצור יותר משוחח מאשר יצור חושב. אם לפני אלפי שנים הוא שוחח סביב המדורה עם 4 או 40 אנשים, כיום הוא יכול לעשות זאת בקלות ובחינם עם יותר מ4,000 אנשים.

כך לדוגמה, שימוש בספרו של דרידה "בית המרקחת של אפלטון", היה מראה לקמחי, כי הטיעונים המודרניים נגד "השטחיות של ויקיפדיה ופייסבוק ותוכניות הריאליטי", הועלו כבר על ידי אפלטון לפני 2,400 שנה, כסיפורים על מיתוסים מצריים מלפני 5,000 שנה. זה מעיד על כך שכל טכנולוגיה חדשה, מבהילה את השמרנים שמגייסים טיעונים בדבר שטחיות, במקום לומר שהם פשוט לא מבינים.

דוגמה שנייה היא ספרו של קליי שירקי "כל אחד יכול: איך לארגן ללא ארגונים", המוכיח מתמטית וניהולית, שהמדיה החברתית מאפשרת לנהל עיתון או פירמה עיסקית באמצעות כלי דמוי פייסבוק, בעלויות הרבה יותר נמוכות מאשר העלויות של עיתון עם עורכים-עיתונאים-הפצה-הדפסה, ומאשר העלויות של מנהלים עם שכר גבוה, רכבים צמודים, הוצאות משרד וכו'. ויקיליקס, ויקיפדיה, ותופעות דומות מתחילת המאה ה-21 אכן מוכיחות זאת בצורה מוחצת.

הכותב הוא עתידן ומומחה לְמדיה חברתית


האינטרנט – מה חדש בהופעת החדש?

מאת ערן קמחי

הוצאת רסלינג

144 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שמר

    מאמר מאוד מעניין.
    בבקורת מתוארת התרבות כתאונה גלובלית מאז המצאת הכתב. יכול להיות שה"תאונה" החלה הרבה קודם והכתב פשוט הפך את הידע עליה לזמין? והאם באמת נדמה לך שטרם המצאת הכתב התרבות האנושית התגלמה ב"העברת מידע וקשרים שיחתיים ושיויוניים בעל פה"? הכתב הוא שיצר את יחסי הכוח הבלתי שיויוניים בעולם?

  2. מאור

    ע.ק. כתב ספר על הרשת.
    א.ע. כותב בלוג ברשת על הספר (שעל הרשת).
    כעת נסו לנחש מי מבקר את הרשת, ומי רואה את הצד החיובי בה (-:

    הנושא החשוב בעיני הוא פרק ו': כוחה של הרשת לספר היסטוריה חופשית מהשקרים של הממסד. אני חושש שבמיקרים רבים זה יקרה הפוך- ילדים יילמדו בבית הספר אמיתות, ואז בבית מול המחשב ישתכנעו בבריאתנות/ שהאדם מעולם לא נחת על הירח/ ש-9/11 היה קונספירציה של המוסד וכו'. בסופו של דבר, השאלה היא טבע האדם, וכוחו לבקר סיפור שנוח לו.

    אגב,
    – איך בדיוק "הטלוויזיה מבוססת על הנורה החשמלית"?! ו
    – מה כאוטי באלגוריה?
    – האם הכותב מבין את ההבדל בין "חסימת גישה" (שאפשרית פשוט ע"י הפנייה חוזרת לאתרים מהרבה מחשבים) לפריצה לאתר?
    – מה "גלובלי" או "אינטרנטי" בפרשת מיידוף? הבנאדם היה שולח דיווחים מזויפים בדואר, מודפסים במדפסת סיכות http://www.newyorker.com/talk/2009/01/12/090112ta_talk_widdicombe

  3. אחד שנמאס לו

    לא קראתי את הספר, אבל את הטיעון "אי אפשר לדבר על X בלי להתייחס לדרידה" אני שומע שלוש פעמים בשבוע, כאשר X הוא כל נושא שבעולם. אולי הגיע הזמן להגיד שהמלך הוא עירום: שפילוסוף שדבריו חלים על כל דבר, כנראה אינו אומר בעצם שום דבר. ושפילוסוף שאף אחד אינו יכול לרדת לסוף דעתו, אולי אין לו דעת.

  4. אשר עידן

    מאור, אין טבע אדם. ראה את פוקו, מוחץ את הטיעון המודרניסטי החומסקיאני כאן http://www.youtube.com/watch?v=S0SaqrxgJvw . כמו שהשבדים ציירו את ישו בלונדיני, כך "טבע האדם" נכתב על ידי פילוסופי חצר של כל מיני מלכים ועריצים, בצלמם ובדמותם

  5. אשר עידן

    זו טקטיקה בולשביקית מודרניסטאנית ישראלית, להגיד "לא מובן", על מה שאינך מסכים. כי זו פגיעה בגופו של אדם בגופו של עניין. "אחד שנמאס לו", למה אני מבין את דרידה, בקלות כמו שאני קורא עיתון ידיעות אחרונות ביום שישי? אגב גם פגשתי את דרידה שנה לפני מותו בירושליים

  6. חסיד של דרידה

    כנראה שאתה לא מבין לא את זה ולא את זה.

  7. עוז פרייר

    כל ספר הוא בעיקרון קטן על האינטרנט. כמו שתיאור של תמונה קטן על התמונה.
    כדי שזה לא יקרה המודרניסט משתמש בדחיסה- כמו בדחיסת מוזיקה ותמונות, אבל בכך מאבד פרטים. כדי שכתיבה על האינטרנט לא תהיה קטנה עליו אלא אפילו גדולה עליו יש צורך בקסם כמו זה שמתואר במאמר "על סיפורי פיות" של טולקין, אולי הסופר החשוב ביותר שנמצא מתחת לרדאר של עולם הספרות. יש צורך בכתיבה שבוראת עולם חדש שהקורא יכול להכנס אליו, ולעבור דרכו לממלכת הפיות, ואם תרצו לפגוש בתת מודע הקולקטיבי של יונג

  8. רס

    מומלץ לא להוציא את מה שפוקו אמר מהקשרו, כי הוא גם ציטט את מאו שאמר שיש טבע אדם בורגני ויש טבע אדם פרולטרי, ולאחר מכן תוהה בעצמו על טבע האדם בחברה ללא מעמדות. התהייה שלו היא לא מחיצה של שום דבר. מדובר בעת ובעונה אחת בשכלול ובשמיטת אותה מחשבה על טבע
    האדם.
    ההמון אינו תחליף זול לטבע האדם. ואריזתו של ההמון ביחידות קטנות אינה מחליפה את הדילמה הלא-נוחה הזו.