שיקוף מציאות

חדר קטן, חמישה אנשים, הברזל בחזייה מצפצף. אזרחית ישראלית שוב מוצאת את עצמה עירומה ומושפלת בדרך לטיסה
גילי פליסקין

אני רוצה לספר לכם/ן סיפור.

רוית, בת זוגה האהובה של סמירה, חזרה בדיוק לפני שבוע משנה בחו"ל. רוית אונקולוגית בכירה באיכילוב, ושלחנו אותה לבלגיה כדי שתחכים ותתמקצע ותחזור ספצית. היא אכן חזרה כזאת, וכמה ימים לאחר נחיתתה היא נסעה לכנס אונקולוגי באילת שבו נתנה הרצאה חשובה. סמירה, שהתגעגעה אליה מאד, רצתה להפתיע ולטוס לפחות מ-24 שעות כדי להיות שם איתה ובשבילה. בסוף היא לא הצליחה להתאפק וגילתה לרוית שהיא מתכננת לבוא והשתיים התרגשו לקראת המפגש. בשלב מסוים סמירה הציעה לי לבוא איתה בשביל הכיף. זה לא הסתדר לי, בגלל החיים, וגם כי נעשיתי חולה.

ביום רביעי בצהריים היא נסעה. לבד. דיברתי איתה מהדרך לשדה דב והיא נשמעה נרגשת ומלאת ציפייה. זה עבר לה מהר מדי, כשבשדה תחקרו אותה על ימין ועל שמאל: לאן את נוסעת? לאיזו מטרה? מה את הולכת לעשות שם? את מי את פוגשת? למה כל-כך קצר? היא סיפרה להם שהיא נוסעת לכנס אונקולוגי. היא סיפרה להם שבת הזוג שלה, שהיא רופאה יהודייה כשרה, מרצה שם. היא סיפרה להם שהיא עצמה אחות ושהיא מנהלת מרפאה להשתלת מח עצם ליד איכילוב. לא משנה מה היא אמרה, לא הסכימו להעלות אותה לטיסה. "יש לך הזמנה רשמית מהכנס?" לא היתה לה. "למה?"

סמירה היא אזרחית המדינה, יש לה תעודת זהות כחולה, היא במקור מחיפה, היא ביקשה לטוס בטיסה פנים-ארצית. מה הזמנה פתאום? ממני בחיים לא היו מבקשים את זה. אמרו לה שיעלו אותה לטיסה רק אם יתברר שהיא דוברת אמת. איך יתברר? אם ישמעו את קולה של רוית מאשרת את כל הפרטים. סמירה אמרה שרוית בכנס ונמצאת בהרצאה. כשהבינה שאין עם מי לדבר, היא סימסה לרוית שתצא מההרצאה כדי לאשר אותה בטלפון. אנשי הבטחון התקשרו אליה. "כן, סמירה היא בת הזוג שלי. כן, אנחנו שבע שנים ביחד. כן, היא אחות. כן, היא מצטרפת אליי לכנס. כן, תעלו אותה על הטיסה". העלו אותה סופסוף על הטיסה. מזל שהיא החליטה לספר לרוית שהיא נוסעת ולא הפתיעה אותה (שאז רוית הייתה אומרת: "מה? אף אחת לא אמורה להצטרף אליי." ולכו תדעו איך זה היה מתפתח…

תאמינו או לא, אבל זה היה רק תחילתו של הסיוט. בדרך חזרה, כשסמירה כבר אחרי הכנס וחוזרת הביתה, לתל אביב. כשראו אותה בשדה התעופה באילת לקחו אותה הצידה. הכניסו אותה לחדר עם חמישה אנשים (כולל אחד שעמד בכניסה בשילוב ידיים והסתכל). בצד אחד של החדר פירקו לתיק שלה את הצורה (היא נסעה עם תיק גב קטן שהכיל כמעט כלום). עשו לה בדיקה בטחונית, ואבוי, הברזל בחזייה שלה צפצף. הדבר ההגיוני לעשות במצב הזה הוא, כמובן, להפשיט אותה. סמירה האהובה, שהיא בשבילי כמו בת משפחה, נאלצה לעמוד מולם בעירום כמעט מלא, בתחתונים בלבד, כשהם בודקים אם היא "בסדר". אחרי למעלה משעה של הצגות, חיטוט, מישוש, בדיקות  והשפלה, דחפו את כל הדברים (כולל בגדיה המגוהצים, ומי שמכירה את סמירה יודעת שלא עושים לה דבר כזה) חזרה לתוך התיק ושלחו אותה לטיסה. בלי התיק שלה.

חזיית הנפץ. פופולארית לא רק בקרב עיתונאיות אל-ג'זירה

סמירה, בן-אדם חזק וחיובי וגאה, שבדרך כלל קשה מאוד להשפיל אותה או לפגוע בה, חזרה שבורה. היא התקשרה אליי רפויית קול כשהיא מותשת, נעלבת ועם מיגרנה של הלייף. לא שמעתי אותה ככה הרבה פעמים בחיים. כשראיתי אותה, חיבקתי אותה חזק, עם כל הכאב והכעס שעלו בי על האופן שבו התייחסו אליה, ושמחתי לפחות שהיא חוזרת לסביבה תומכת, למשפחה שאוהבת אותה, לעבודה שהיא מלכה בה, לבית שלה.

אני מספרת לכם/ן את כל זה כדי שתדעו. שזה קורה. לערבים. כאן. כל הזמן. וזה קורה ככה, כשאין יהודייה כשרה תורנית שתגיד "אה, אני מכירה אותה מלא שנים, יש לה אחלה משפחה ואנחנו יוצאות למסיבות ביחד". זה קורה גם לא/נשים בעמדות בכירות, שמנהלות מרפאות יוקרתיות, וגם לנשים שהן עובדות נקיון או עקרות בית. אם הן ערביות. וגם לגברים, מכל מיני סוגים. אם הם ערבים. או סתם בעלי חזות שאינה אשכנזית, אם לומר את זה בעדינות. והרבה פעמים אין מי שיעזור. ואין מי שיגיד. ואין מי שיעיד. והם עוברים חקירות, וחיטוטים ובדיקות משפילות. ומעלימים להם דברים מהתיק (גם לסמירה החזירו את התיק בלי הנרתיק של הנייד שלה). ומתייחסים אליהם לא יפה. והם מפספסים טיסות. והתיקים שלהם לא מגיעים ליעדם (סמירה פעם טסה לאיטליה לכנס בן שישה ימים, וכהשתיק שלה לא הגיע והיא שאלה איפה האבדות והמציאות אמרו לה שהתיק שלה לא הלך לאיבוד אלא הושאר בבור בטחון בנתב"ג ל-72 שעות על מנת לוודא שהוא לא יתפוצץ).

אני מספרת לכם/ן את כל זה, כי עד שזה לא קורה לנו או למישהי שאנחנו מכירות – אנחנו לא יודעות. וזה קורה כל הזמן. וזה כואב לי בלב. אני כולי תקווה שביחד נשנה את המציאות שלנו, כי המקום הזה יכול להיות גן-עדן, ואנחנו סתם מקלקלים לעצמנו. שמחתי מאד לראות את ההמון שהגיע לעצרת אתמול. למען הדמוקרטיה. כי אומרות שדמוקרטיה זה דבר טוב, אז בואו ננסה אותה. אני מזמינה כל אחת ואחד מכם/ן לחשוב מה אפשר לעשות כדי לשנות. בקטן. בגדול. בבינוני. במה שאפשר.

בואו נשנה את המציאות שלנו. ביחד.

גילי פליסקין היא מחברת הספר "דברים שרציתי לגעת" ומנהלת את גיליסט – באר המשאלות שלך באינטרנט gili@gilist.net

הסיפור פורסם לראשונה בגיליסט ב-14.01

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    אלי לוזון אמר את זה יפה – "איזו מדינה …."

  2. יואש

    פסיפס ההתנהגויות של "אנשי בטחון" בנמלי התעופה וגם במחוזות אחרים מחלחלת לתוכנו הישראלים כמחלה ממארת שאינה מובחנת חיצונית עד לשלביה הסופניים.
    האם תשאר לחלקנו מספיק בושה כדי להתמודד עם החולי?