כמו פצע שמגרדים לאט

רגע לפני ההתלכדות של הריסות אלעראקיב והיער החדש של קק"ל – מבט אלי המפה המנטלית של הזיכרון
חגי אלעד
אלעראקיב והיער. במפה שתצמח אחרי שהיער יצמח כל השטח הזה יהיה מסומן בלבן. צילום: חגי אלעד

בדרך כלל אנחנו נפגשים בשבת בבוקר. האוויר עדיין לח מצינת הלילה, אבל הנשימה כבר מתחילה להתחמם ממאמץ הריצה ביער. מפה לבנה משמע יער נוח לריצה, והנה אני כבר מגיע לנקודה הבאה. אבל בדרך, בין עצי האורן, הם מופיעים בהדרגה. הקווים הדקים בירוק עז שמסמנים את משוכות הצבר הבלתי עבירות. הנקודות השחורות שמבשרות את גלי ההריסות הפזורים בין העצים. בורות המים. הכפר שהיה וחרב ושעל הריסותיו ניטע יער. עוד יער, עוד כפר פלסטיני.

שישים ושלוש שנים אחרי 1948, ההפרדה בין ההריסות והיער מתקיימת בזמן ובזיכרונם של אלו המתעקשים לזכור. אבל במרחב הפיזי ההריסות והיער כבר התלכדו, ואין להפריד בין צל האורנים לבין הרוח הנושבת בין גלי החורבות.

שישים ושלוש שנים אחרי 1948, יש מקום אחד בו ההריסות והיער טרם התלכדו. וכמו בהילוך איטי אנחנו מביטים בשיחזור התהליך ההוא, זוחל לאיטו לעינינו, כל שלב ושלב בו קפוא לימים ורק אז מתקדם לצעד הבא. כמו פצע שמגרדים לאט, בכל יום עוד שכבת גלד מוסרת עד שנגיע לבסוף לבשר החשוף ממש ונחוש בכאב, הכאב עימו אסור להזדהות.

המקום האחד הזה הוא עוד כפר: אלעראקיב שמו. בנגב, חמש דקות מבאר שבע. היער שקק"ל נוטעת כבר מקיף את אלעראקיב, או אם לדייק: את הריסות אלעראקיב. כך, כאן, ההריסות והיער טרם התלכדו במרחב. להבדיל מהכפרים שחרבו בנכבה, כאן בהיעדר פער השנים ההפרדה בזמן בין היער וההריסות עדיין לא התהוותה: היער וההריסות מלוכדים בזמן, אבל עודם נפרדים במרחב.

והנה הגלדים: הכפר. האנשים. הבתים. הפינוי. ההריסות. הנטיעות מסביב. ניסיון השיבה. ההריסות. הפינוי. עוד תלמים נחרשים באדמה, להכין עוד נטיעות. הזמן מתרחק והיער מתקרב. עוד הריסות של מה שכבר נהרס. מצמוץ של העיניים, כל האבק הזה. הכול בסדר, אדוני? מטלית לחה? נעבור לשקופית הבאה. הכשרת הקרקע. התלמים, הנטיעות, ההריסות. ינואר 2011, הרגע בו היער וההריסות נפגשים בפעם הראשונה. שלום יער, שלום הריסות. אני הייתי אלערקיב, הייתי עוד כפר. אני יער.

במפה שתצמח אחרי שהיער יצמח כל השטח הזה יהיה מסומן בלבן. לבן משמע יער נוח לריצה. עבודה ערבית: אפילו משוכות צבר אין כאן. אם קק"ל תעבוד נקי, אפילו נקודות שחורות לא תהיינה. נקודות שחורות משמע גלי הריסות.

חוק הנכבה ביקש להפליל את הזיכרון. משמע, הריסת אלעראקיב היא הפרה של החוק.

הכותב הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח

הפגנה למען אלעראקיב. המתעקשים לזכור
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אנטי-פה @ ANTI-FA

    השלטון ונציגיו בנגב – הסיירת השחורה משחור הקרויה "ירוקה" הם מומחים להרס. כל מירקם אנושי שאינו מתוכנן – כמו תוכניות המתאר "ליהודים בלבד" [באפריקנס SLEGS JOOD] נועד להיהרס. והם ימשיכו בכך עד שתהרס "המדינה היהודית".

  2. דרומי

    האדמות לא שלהם – בתי המשפט פסקו כך פעם אחר פעם. הפלישה לוותה בצווים משפטיים עוד מההתחלה. לכן קומץ האינטרסנטים (חלקם עם רכוש לא מבוטל ברהט) מנסה לחזור ללהתבסס על הקרקע צמוד לצומת המרכזי בצפון הנגב. נדל"ניסטים נטו – תוך שנה מרגע שהם מקבלים את הקרקע יש שם תחנת דלק וקניון בשטח שאמור להיות ציבורי ולטובת הכלל. חבל שהאגודה לזכויות האזרח ועוד ארגונים, במקום להלחם על הכרה של כפרים אמיתיים, משתתפת במאבק נדל"ניסטי ציני שהחליף את "פרטיוטיות" ב"זכויות אדם" כמפלטו של הנבל.

  3. נפתלי אור-נר

    כדאי להיזבר במקרה זה בו הוכיחה מערכת המשפט הישראלית את חוסר השיויון בפני החוק. לו ערבי היה הורג יהודי, בדיוק באותן הנסיבות, היה ניגון לשנות מאסר ארוכות

  4. רתם

    היה היתה אשה אלמנה, שגידלה באל עראקיב שבעה בנים שעבדו את האדמה. עכשיו אין עראקיב
    וכמו שכתבת כל כך חריף ונכון "אני הייתי אל עראקיב" גם האשה יכולה עכשיו לומר "אני הייתי האשה שאדמת אל ערקיב נתנה לחם לשבעת יתומיה. אני הייתי…"