כמו פצע שמגרדים לאט

בדרך כלל אנחנו נפגשים בשבת בבוקר. האוויר עדיין לח מצינת הלילה, אבל הנשימה כבר מתחילה להתחמם ממאמץ הריצה ביער. מפה לבנה משמע יער נוח לריצה, והנה אני כבר מגיע לנקודה הבאה. אבל בדרך, בין עצי האורן, הם מופיעים בהדרגה. הקווים הדקים בירוק עז שמסמנים את משוכות הצבר הבלתי עבירות. הנקודות השחורות שמבשרות את גלי ההריסות הפזורים בין העצים. בורות המים. הכפר שהיה וחרב ושעל הריסותיו ניטע יער. עוד יער, עוד כפר פלסטיני.

שישים ושלוש שנים אחרי 1948, ההפרדה בין ההריסות והיער מתקיימת בזמן ובזיכרונם של אלו המתעקשים לזכור. אבל במרחב הפיזי ההריסות והיער כבר התלכדו, ואין להפריד בין צל האורנים לבין הרוח הנושבת בין גלי החורבות.

שישים ושלוש שנים אחרי 1948, יש מקום אחד בו ההריסות והיער טרם התלכדו. וכמו בהילוך איטי אנחנו מביטים בשיחזור התהליך ההוא, זוחל לאיטו לעינינו, כל שלב ושלב בו קפוא לימים ורק אז מתקדם לצעד הבא. כמו פצע שמגרדים לאט, בכל יום עוד שכבת גלד מוסרת עד שנגיע לבסוף לבשר החשוף ממש ונחוש בכאב, הכאב עימו אסור להזדהות.

המקום האחד הזה הוא עוד כפר: אלעראקיב שמו. בנגב, חמש דקות מבאר שבע. היער שקק"ל נוטעת כבר מקיף את אלעראקיב, או אם לדייק: את הריסות אלעראקיב. כך, כאן, ההריסות והיער טרם התלכדו במרחב. להבדיל מהכפרים שחרבו בנכבה, כאן בהיעדר פער השנים ההפרדה בזמן בין היער וההריסות עדיין לא התהוותה: היער וההריסות מלוכדים בזמן, אבל עודם נפרדים במרחב.

והנה הגלדים: הכפר. האנשים. הבתים. הפינוי. ההריסות. הנטיעות מסביב. ניסיון השיבה. ההריסות. הפינוי. עוד תלמים נחרשים באדמה, להכין עוד נטיעות. הזמן מתרחק והיער מתקרב. עוד הריסות של מה שכבר נהרס. מצמוץ של העיניים, כל האבק הזה. הכול בסדר, אדוני? מטלית לחה? נעבור לשקופית הבאה. הכשרת הקרקע. התלמים, הנטיעות, ההריסות. ינואר 2011, הרגע בו היער וההריסות נפגשים בפעם הראשונה. שלום יער, שלום הריסות. אני הייתי אלערקיב, הייתי עוד כפר. אני יער.

במפה שתצמח אחרי שהיער יצמח כל השטח הזה יהיה מסומן בלבן. לבן משמע יער נוח לריצה. עבודה ערבית: אפילו משוכות צבר אין כאן. אם קק"ל תעבוד נקי, אפילו נקודות שחורות לא תהיינה. נקודות שחורות משמע גלי הריסות.

חוק הנכבה ביקש להפליל את הזיכרון. משמע, הריסת אלעראקיב היא הפרה של החוק.

הכותב הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח