על חרמות וניפוץ חומות

אמנים שמתלבטים אם להופיע בישראל צריכים להתנות את בואם במכירת כרטיסים בשטחי הרשות. רק כך אפשר יהיה להעמיד את האפרטהייד למבחן
נועם שיזף

אז בסופו של דבר, נראה שמייסי גריי בכל זאת תופיע בתל אביב. אחרי ששיתפה את המעריצים בפייסבוק בהתלבטויותיה בנושא, לפי הדיווחים האחרונים החליטה גריי לאשר את ביקורה בארץ. היא אפילו צייצה הודעה עצבנית בטוויטר שבה כינתה את התומכים בחרם assholes, כנראה בעקבות כמה מההודעות היותר מעליבות שפורסמו על הקיר שלה. אפשר להבין אותה. מי שנחשף בפעם הראשונה לדיון בנוגע לישראל והפלסטינים יכול להיות מופתע מהשפה והטון בשני הצדדים. אבל כמובן שהסוגיה כאן עמוקה יותר משאלות של סגנון וטעם טוב.

מייסי גריי. צייצה הודעה עצבנית. צילום: livepict.com, cc by-sa

בשנה האחרונה, הפך הדיון על הופעות וביטולי הופעות בישראל לריטואל מעגלי. בישראל מתקבל הרושם שהחרם רושם הצלחה אחרי הצלחה, אבל יש גם לא מעט דוגמאות כמו של גריי או ליאונרד כהן, בהם אמנים שמביעים הזדהות מסוימת עם הצד הפלסטיני בוחרים דווקא להופיע בישראל. ברוב המקרים, התירוץ הוא שהמעריצים בארץ לא אמורים להיענש בגלל מעשי הממשלות שלהם (כאילו שהממשלה בישראל בחרה את עצמה, במנותק מהציבור), ושעדיף שלא לערבב אמנות בפוליטיקה. מעבר לכך, רוב האנשים חונכו להאמין שלהטיל חרם על מישהו – כל אחד – זה דבר רע, והם נוטים ליישם את התפיסה הזו גם למדינות. או, כמו שישראלים אוהבים לומר, הרי גם ארצות הברית וסין מבצעות פשעים, אז אם להחרים את ישראל, מדוע לא אותן?

לא צריך לבטל את הטיעונים האלו (ניסיתי להתמודד עם חלקם כאן), אבל יש מאחוריהם בעיה מרכזית אחת: הם מתמקדים באופן מוחלט בצד הישראלי. במלים אחרות, הדיון כולו עוסק בשאלה אחת בלבד: האם ישראלים ראויים שיחרימו אותם. יש כאלו שאומרים שכן, יש מי שסבורים שלא או שחושבים שלפי אותו היגיון יש מדינות שראויות לכך לא פחות מאיתנו, ויש גם כל מיני אנשים שתומכים בחרם או שחושבים שאפשר להצדיק אותו, אבל מתנגדים לו מטעמים פרקטיים, ובראשם הטענה (שטרם הוכחה) לפיה הוא יגרום לישראלים דווקא להפוך לימניים יותר.

במקום לדבר על הישראלים, אני מבקש לעסוק כאן בפלסטינים. אחרי הכל, הבעיה המרכזית עם הכיבוש היא לא הזכויות שמדינת ישראל מעניקה לישראלים, אלא האופן שבו היא שוללת אותן מהפלסטינים. בהתאם, גם מטרתה של העשייה הפוליטית המתנגדת לכיבוש לא אמורה לחתור למזעור הפגיעה ביהודים, אלא לשאוף לסייע לפלסטינים לקבל את זכויותיהם הפוליטיות, את אדמותיהם ואת חירותם.

לאונרד כהן. לא מהמחרימים. צילום: Michael Foley Photography

את ההיגיון הזה צריך ליישם גם בעניין החרם. לא העובדה שישראלים רוצים ללכת להופעות היא שצריכה להטריד אותנו, אלא המציאות בה הפלסטינים הגרים בשכנות לנו אינם יכולים להגיע לאותן ההופעות. למרות שהם חיים באותה הטריטוריה עצמה, הפלסטינים סגורים בערים ובכפרים שלהם, וכל יציאה שלהם מהגדה – או כל מבקר המגיע אליהם – מחויבים באישור מיוחד מידי ישראל. העובדה שאדם המתגורר תחת שלטון ישראלי (גם אם זה בתיווך הגוף המכונה "רשות פלסטינית") אינו יכול להגיע להופעה בתל אביב היא משל לבעיה הפוליטית הגדולה ששמה הוא הכיבוש.

לפיכך, במקום לעסוק בוויכוח האינסופי על אודות הישראלים, והאם הם מרושעים מספיק כדי שיחרימו אותם – עניין שמעורר אי נוחות בקרב אמנים רבים – אני מציע מבחן מעשי פשוט: כל אמן שקובע הופעה בתל אביב צריך לדרוש שחלק מהכרטיסים, נאמר רבע או שליש, יימכרו באופן בלעדי לפלסטינים בשטחים, וכל אלו שקנו כרטיסים אכן יוכלו להגיע להופעה (כמובן שכאן יישלף הנימוק הבטחוני, אבל אני משוכנע שבמסגרת כל המאמץ המושקע במלחמה בחרם הבינלאומי, מדינת ישראל תוכל למצוא את האמצעים להתגבר על הקשיים הטכניים הכרוכים בכך שעלולים להתעורר).

אם מארגני ההופעה בישראל יסרבו לתנאי הזה או יסבירו שמדובר בעניין בלתי אפשרי, האמן יוכל לדעת בדיוק לאן הוא מגיע: למקום שסוגר אנשים מאחורי חומות ומשליך את המפתח. במקרה כזה, הטענה שלא מדובר באפרטהייד תיראה ריקה למדי. ואם יתרחש הנס והמארגנים יזמינו להופעה קהל דו-לאומי, יזכה האמן להרים תרומה ממשית להפלת החומות בין יהודים לערבים – משהו ששום הצהרה ריקה על מחויבות לשלום לא היתה מסוגלת לעשות. בכל מקרה, כולם יוכלו לדעת איפה הם עומדים.

אני יודע שהרעיון הזה עשוי להישמע מטורף למרבית הישראלים. למכור כרטיסים בראמללה להופעות בתל אביב? אבל זה לא אותם ישראלים ממש שכתבו על קיר הפייסבוק של מייסי גריי השבוע שמוזיקה היא עניין גדול יותר מהפוליטיקה, שהיא לא מכירה בחומות, בסכסוכים ובגבולות לאומיים? ובכן, הגיע הזמן להעמיד את הרעיון הזה למבחן אמיתי.

הפוסט פורסם לראשונה באנגלית, במגזין 972+

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אורלי נוי

    נדמה לי שהמאמר הזה מדגים בדיוק את מה שהוא מאשים בו את הציבור הישראלי: התעלמות, או אדישות, ביחס לקול הפלסטיני. אני לגמרי לא משוכנעת, בלשון המעטה, שהבעיה של הפלסטינים עם הכיבוש, או לצורך העניין עם ההופעה של מייסי גריי בתל-אביב, היא שהם לא יכולים לקחת חלק בחגיגה. ונניח שבאורח פלא התנאי הזה דווקא יתקבל על ידי המארגנים והם יקצו כך וכך כרטיסים לתושבי רמאללה; האם בזה יגיע הכיבוש לקיצו?
    הכיבוש, כמו גם המאבק נגדו, הם עניינים פוליטיים ממדרגה ראשונה, ושום שירה בצוותא בפארק הירקון לא יעזרו. אפילו לא כדי לחשוף את הצביעות הישראלית. הרעיון מאחורי הקריאה לחרם על ישראל הוא שהציבור הישראלי לא יכול להתחמק מהאחריות למדיניות הכוללת של ממשלתו, בעיקר בכל הנוגע לשלילת האפשרות של הפלסטינים להיות ריבונים לגורלם. עובדה זו לא תשתנה גם אם אלפי ישראלים ופלסטינים יפזזו יחדיו, כפי שקורה, אגב, בכל אחד ממפגשי ה"דו-קי" המוכרים לעייפה.

  2. נועם שיזף

    כמובן ש"הבעיה" של הפלסטינים אינה שהם לא יכולים לרקוד בתל אביב, אבל את אותה טענה אפשר להעלות כלפי אילנה המרמן שמבריחה פלסטיניות לחוף הים בתל אביב. הבעיה היא הכיבוש ולא השחייה, וכו'.

    השאלה שעניינה אותי היא מהי פעולה פוליטית אפקטיבית עבור אמן שמעוניין להראות אמפטיה לפלסטינים. אפשרות אחת היא לדרוש ממנו להצטרף לבי די אס. אבל אם הוא לא עושה את זה, אני מציע לו דרך לחשוף את פרקטיקת הכיבוש וההפרדה, או, לחילופין, לסייע בפריצתה.

    בכלל, אני קיוותי שיקראו את המאמר כתרגיל מחשבתי ולא כהצעה אופרטיבית, אבל התגובות השליליות שקיבלתי (גם משמאל וגם מימין) הבהירו לי שכנראה לא הבעתי את העמדה שלי היטב, או שהבעתי אותה טוב מדי וכמו שכתבת, הבעיה היא אצלי.

  3. מאור

    אלו האפשרויות היחידות- מעבר חופשי לגמרי לפלסטינים, או חרם ונשיאה בתואר "מדינת אפרטהייד"? אין שום דבר באמצע? אסור לאף מדינה לקבוע מי ייכנס אליה ומי לא? נניח והמודל שלך יתקבל, ובהופעה ה-8 במתכונת הזו יהיה פיגוע התאבדות- האם המאבק שלך לשלום יתקדם או יעוכב?
    העם בישראל בחר בנתניהו ולכן לא מגיעות לו הופעות מחו"ל; העם הפלסטיני בחר בחמאס, פעם אחרונה שבדקתי- לו דווקא מגיעות לא רק הופעות מחו"ל, אלא אפילו בחו"ל (יעני, בישראל). אני ממש מרגיש שאני נהיה יותר ימני.

  4. סתם אחד

    וזה לא מופרך, הרי "בוני אם" הופיעו (רק) ברמאללה בשנה שעברה. תנועות החרם למיניהן לא מסתפקות בהופעה בפני פלשתינאים, אלא דורשות אי-הופעה בישראל. הדה-לגיטימציה לא קשורה בכלל לזכויות פלשתינאים, אלא לשנאת ישראל.

  5. אורלי

    אני מתנצלת אם יצאתי תוקפנית קודם, וברור שהצעת את זה כתרגיל מחשבתי. ובכל זאת, גם ככזה, אני חושבת שההשוואה בין המעשה של אילנה המרמן, שהוא אקט מובהק של אי-ציות אזרחי, לבין בקשה למכור כרטיסים לתושבי רמאללה מפספסת משהו מאד בסיסי. בכלל, אני חושבת שעברנו כבר מזמן את השלב של "לחשוף את פניו האמיתיות של האפרטהייד הישראלי". כולנו מודעים היטב לקיומו, בין אם נודה בכך ובין אם לאו. השאלה היא איך נאבקים בו. המרמן עושה זאת על ידי הפרה ביודעין של חוקי האפרטהייד. הבי.די.אס עושה זאת על-ידי דה-לגיטימציה של מדינת האפרטהייד. אני פשוט לא כל כך רואה איך ההצעה שלך רלוונטית לשלב המאבק עצמו.

  6. נועם שיזף

    "אני חושבת שעברנו כבר מזמן את השלב של 'לחשוף את פניו האמיתיות של האפרטהייד הישראלי'. כולנו מודעים היטב לקיומו"

    "כולנו" – למעט המגיבים האחרים לטקסט.

    (:

  7. איריס חפץ

    צריך לזכור אורלי, שנועם פרסם את מה שכתב לראשונה באנגלית. כלומר, קודם כל צריך לשכנע את האוכלוסיה האזרחית מחוץ לישראל להחרים, ונדמה לי שזו היתה הנקודה הראשונה במאמר הקודם של נועם על החרם: תפקידם של אמנים הוא לא ללטף לישראלים מהסמול את הגב.
    עכשיו, גם אם גריי מגיעה, יש כאן שלב חדש ולכן המאמר של נועם חשוב בעיני.
    אם גריי כותבת בפייסבוק שלה שאלה לקהל, זה אומר שהיא לא חוסמת לגמרי את האפשרות לא להופיע בישראל. או שהיא לפחות מצפה לשמוע נימוקים לכל החלטה שהיא תיקח. כלומר, הדיון ש"ההסברה" של ישראל מנסה להציג כלא לגיטימי, הוא כבר מציאות. יש דיון ואם יש באויר שאלה, האם להופיע בישראל או לא, זה מה שחשוב. כל זה קורה מכיוון שתנועת החרם תופסת תאוצה והנורמות מתחילות להשתנות. ההצעה של נועם מצויינת לאמנים שלא באמת מאמינים שישראל היא מדינה קולוניאליסטית: באמת שלא יאמינו ויבדקו בעצמם. אין טוב מזה.

  8. י.א

    לא נראה ששמת לב, אבל לא מדובר בגבול המדינה, אלא במחסום בתוך המדינה. מה לעשות, רמאללה היא חלק ממדינת ישראל. זה אפילו נכון על רצועת עזה, אבל וודאי ווודאי שעל רמאללה. או שלדעתך האיחוד האירופי הוא הריבון בגדה? רוסיה? פדרציית מאדים??

  9. מאור

    בוא נבדוק את הטיעון שלך (עזה, יהודה והשומרון בתוך ישראל) לגבי עזה, פשוט כי אני קצת עייף וזה מיקרה קל יותר:
    החמאס הוא הריבון שם. החמאס הוא אויב שלנו ולכן הגבול שם סגור, כולל מצור ימי על הרצועה. הוא אויב גם של מצריים, ולכן גם משם הגבול סגור- לא בגלל "שהרצועה בריבונות ישראלית". בעצם, הוא סגור בלי שהחמאס אפילו ירה קסאמים על אזרחים מצריים (רק ירה על שומרי גבול מצריים). נראה מישהו משכנע את מובארק להכניס לסיני עזתים, אפילו לקונצרט.

  10. תום פסח

    אם הפלסטינים הם הנפגעים העיקריים מהכיבוש, תפקידנו כישראלים לתמוך במאבק שלהם, אלא אם כן יש לנו סיבה משכנעת לא לעשות כך (למשל, אין סיבה לתמוך במי שיקרא לפגיעה באזרחים).

    אין שום תביעה פלסטינית למכירת כרטיסים לתושבי רמאללה – התביעה היא לחרם תרבותי שיפעיל קצת לחץ לא אלים להקל על תנאי החיים האכזריים מאוד של תושבי הגדה והרצועה. התביעה הזאת מגובה על ידי שורה שלמה של ארגוני חברה אזרחית, והסבל שהיא תגרום מתגמד מאוד לעומת הסבל שגורם הכיבוש. חרם תרבותי הוא אמצעי אפקטיבי מאוד להפר קצת את השגרה ולהעלות לסדר היום את מה שרוב תושבי ישראל מעדיפים להדחיק. לכן לא נראה לי שאנחנו צריכים להעלות רעיונות מתחרים אלה שהפלסטינים עצמם מקדמים.

  11. שאול מרכז

    למשל בקליפורניה, יתנה את הופעתו במכירת כרטיסים לכל מי שגר במקסיקו. חומת האפרטהייד המוקמת בין ארה"ב למקסיקו היא לא אחר מחומה גזענית שמטרתה אחת היא, טיהור אתני. ובאותה נשימה שיתנה את הופעתו בישראל, לשם הדיון נקרא לה היישות הציונית, במכירת כרטיסים לתושבי לבנון וסוריה, רק כך נפיל את הגדרות בינינו לבין הערבים שאינם יכולים לנוע לכיוון ישראל (הם ניסו זאת בעבר).
    אבל למי שהזיכרון שלו קצת יותר טוב משל ציפור, פלשתינאים הגיעו לכאן לפני אינתיפאדת אל אקצא, אמנם בעיקר כדי לעבוד, אבל אף אחד לא היה מונע מהם להגיע גם להופעה של חווה אלברשטיין אם הם היו רוצים. חומת ה"אפרטהייד", ומניעת כניסה של פלשתינאים לישראל התחילו לאחר רצף פיגועים רצחני שגבה את חייהם של יותר מאלף ישראלים, רובם אזרחים (באופן קיצוני). אינתיפאדה שהחלה לאחר סירובו של רב המרצחים ערפאת לקבל לידיו את השטחים אותם הוא דרש (כולל מזרח ירושלים), לקבל חבילת סיוע עצומה מארה"ב והקמת מדינה פלשתינאית. כל אלו הפכו את הרשות לרשות עויינת, בצדק.
    ובדיוק כמו שאנחנו לא מאפשרים כניסה לסורים, כי סוריה מדינת אוייב, אין סיבה שנאפשר כניסה כיום לפלשתינאים. את הכיבוש בגדה המערבית יש לסיים תחת הסכם שירצה את שני הצדדים, אבל כניסה של פלשתינאים תותר רק לאחר שישרור שלום של אמת. ולא שש שנים לאחר פיגועים רצחניים כשעדיין נשמעים קולות דומים זה לא מספיק.