• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

חקירה בריח שושנים

אין משבר הומניטרי בעזה, קובע דו"ח טירקל. אבל את סרחונה של מדיניות המשמשת לפירור תשתיות ולהחזקתם של מליון וחצי אזרחים כבני ערובה – אי אפשר להפיג
רעות כ"ץ

בינואר 2009, בזמן שהתותחים הישראליים רעמו ברצועת עזה, וגם המרגמות, הטנקים והמטוסים, עמדה ציפי לבני, אז שרת החוץ, וזעקה מעל כל במה: "אין משבר הומניטרי בעזה". על רקע ההרס המוחלט של תשתיות המים והביוב, השבתת תחנת הכח היחידה ברצועה, קריסת בתי החולים מעומס הפצועים, והפצצת המתקנים של ארגוני הסיוע הבינלאומיים, לא יכולת שלא לתהות מה משמעות ההצהרה הזאת.

והנה בא חלק א' של דו"ח ועדת טירקל ונראה שגם את אותו, על כל 250 עמודיו, אפשר בעצם לסכם בארבע המלים הללו: "אין משבר הומניטרי בעזה". ואם להשתמש בעוד כמה מלים: הכל בסדר. בדקנו, פשפשנו, חקרנו ומצאנו, ומסתבר שאין שום בעיה. האנשים בעזה לא מורעבים; שום מגפה המונית לא פרצה. הצבא פועל במידתיות. הכל בשליטה. הכל בהתאם לנהלים ולמשפט ההומניטרי הבינלאומי. אפשר לישון בשקט ולרחוץ בנקיון מצפוננו.

ואמנם, לא צריך ועדת חקירה כדי לגלות שתושבי עזה אינם גוועים ברעב. לכך דואגות ללא לאות אותן סוכנויות סיוע של האו"ם – שהספיקו בינתיים לשקם את מחסניהן המופצצים – ואשר עליהן נסמכים 80% מתושבי הרצועה לשם אספקת מזון בסיסי. גם מערכת הבריאות לא קרסה. זאת, בזכות מאמציהם של ארגוני זכויות האדם, שזכו בשבוע שעבר לתואר סייעני טרור. ואפילו אלפי המשפחות שאיבדו את בתיהן מתחילות לאט-לאט לבנות אותם מחדש, בעזרת מלט וזכוכית שמוברחים דרך המנהרות. אותן מנהרות שישראל יוצאת נגדן, אבל מקפידה להשאיר אותן במקומן.

יש סיבה לכך שישראל לא דאגה עד היום – למרות שהיתה יכולה, מן הסתם – להרוס את תשתית המנהרות, שדרכן מוברחים גם אמצעי לחימה, אבל גם, ובעיקר, מזון, חומרי בנייה וחומרי גלם לתעשייה. ישראל לא הפציצה את המנהרות מאותה סיבה שהיא השאירה את מעברי הסחורות פתוחים באופן חלקי, ומאותה סיבה שהיא מאפשרת את יציאתם של חולים קריטיים במיוחד לטיפולים מצילי חיים מחוץ לרצועה: מדיניות ה"מינימום ההומניטרי". זו המדיניות שמאפשרת לתושבי עזה לחיות, אבל רק קצת. או לחילופין, למות, אבל בצורה איטית ומבוקרת, ולא בהתפרצות קטסטרופלית שעלולה חלילה להתפרש כ"משבר הומניטרי".

כי משבר הומניטרי הוא לא טוב ליחסי הציבור. והרי זו, בעצם, הבעיה העיקרית שמטרידה את הממשלה שלנו – יחסי הציבור. לא הפעולות הבלתי-לגיטימיות של הצבא, אלא הדה-לגיטימציה שעושים להן בעולם. לא הריגתם של למעלה מ-1,400 תושבי רצועת עזה, רובם הגדול אזרחים, בתוך שלושה שבועות, אלא העובדה שארגוני זכויות אדם ישראליים דיווחו על כך לוועדת גולדסטון. לא הסגר – הימי והיבשתי – המוטל על הרצועה מזה שלוש וחצי שנים, ואשר דן את תושביה לאבטלה, לעוני, למצוקה בריאותית ולקפאון כלכלי ותרבותי, אלא השאלה האם אפשר לקרוא לזה "משבר הומניטרי".

שייקספיר כתב, "מה שנקרא לו שושנה, ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר". מדיניות הסגר הישראלית, ריחה מסריח ולא משנה איך נכנה אותה; גם אם ימשיכו להסיח את דעתנו באמצעות ספינים תקשורתיים, קמפיינים דיפלומטיים מתוחכמים וועדות חקירה שמסקנותיהן ידועות מראש; גם אם ינסו לשכנע אותנו שהבעיה האמיתית היא ההסברה הכושלת, המימון הזר לארגוני זכויות האדם, והעולם שהוא כולו נגדנו – שום דבר לא יעזור. שום דבר לא יצליח להפיג את סרחונה של מדיניות שמשמשת באופן מוצהר לפירור התשתיות הכלכליות והחברתיות ולהחזקתם של מליון וחצי אזרחים כבני ערובה במערכה פוליטית אכזרית.

את המדיניות הזו יש לפרק ולעקור מהיסוד, ולא לנסות לטשטש אותה – ואותנו – בעזרת ועדות חקירה בריח שושנים.

הכותבת היא רכזת פרויקטים במחלקת שטחים כבושים בארגון רופאים לזכויות אדם

כנראה שיעניין אותך גם: