האם העבודה הופכת לעו"ס?

עלייתה המטאורית של שלי יחימוביץ' מצריכה בחינה של עמדותיה הרווחות בשמאל. הדבקות בנושאי חברה וכלכלה הולמת את התפוגגות השיח הפוליטי בישראל, אך מהווה אתגר למפלגת העבודה המתחדשת
דניאל רוזנברג

לא ניתן לחזות את תוצאותיו של מאבק הכוחות הנוכחי במפלגת העבודה, אך לא קשה להבחין כי אחד השמות ההולכים ומוזכרים כיו"ר פוטנציאלי הוא שלי יחימוביץ'. יחימוביץ' התבלטה בתפקידה התקשורתי בתור עיתונאית חושפת עוולות ומגינה על האזרח הקטן. זכורות בעיקר התקפותיה על בעלי ההון ועל עושי דברם בפוליטיקה המקומית. כבר אז הוצגה כסוג של סוציאליסטית לוחמת, וזכורות במיוחד התקפותיה על שרי אריסון, מבעלות בנק הפועלים. את הקריירה הפוליטית שלה התחילה יחימוביץ' כשהתמודדה בפריימריס במפלגת עבודה בנובמבר 2005. כזכור, היה זה הפריימריס שנערך לאחר זכייתו של עמיר פרץ בתפקיד יו"ר העבודה, דבר אשר הוביל לעזיבתם של רבים מוותיקי המפלגה לטובת קדימה. פרץ נחשב באותו זמן (ובמידה רבה עדיין) לתקווה החברתית הגדולה של הפוליטיקה הישראלית, מנהיג אשר ימשוך את העובדים והשכבות החלשות לשמאל וייצר סוף סוף שיח סוציאל-דמוקרטי שמאלי. יחימוביץ' נחשבה אז לאחד מתומכיו הגדולים ביותר של פרץ, ושימשה כמליץ יושר לטובתו בתקשורת ובפוליטיקה.

עמיר פרץ. בסוף הצטרפה למגנים. צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

לאחר בחירות 2006 נכנסה העבודה בראשות פרץ לממשלת אולמרט. רבות נכתב על החלטתו של פרץ לקחת את תיק הבטחון ולא להסתפק בתיק "כלכלי" תפור, שהיה מתאים ככל הנראה יותר לאג'נדה החברתית שקידם. יהא אשר יהא הרקע למהלך זה, נראה ככל הנראה כי הוא הרחיק את יחימוביץ' מהתמיכה המיידית שלה בפרץ. לאחר דו"ח וינוגרד, אודות התנהלות צה"ל והממשלה בזמן מלחמת לבנון השניה, הצטרפה יחימוביץ' לשורות אלו שקראו להתפטרות פרץ וטענה כי ראתה בכניסה למשרד הבטחון מלכתחילה טעות.

כל משך זמן זה לא מילאה יחימוביץ' אף תפקיד ביצועי בפוליטיקה. היא מילאה וממלאת תפקידים רבים בועדות כנסת שונות, מוועדת הכספים ועד ועדת המשנה לשירותי הדת. לטובתה נזקפו בעיקר הישגים בחקיקה, כגון "חוק הקופאיות" אשר קבע כי מוכרות ומוכרים ברשתות שיווק יזכו לשבת במהלך עבודתם, או תיקון לחוק הגנת השכר, המסדיר את המידע המוצג בתלוש המשכורת. יחימוביץ' נחשבת במידה רבה למגינה על כוחה של הכנסת אל מול הממשלה, וכמבקרת של חוק ההסדרים ושל הליכים דומים המפרים את האיזון בין הרשויות.

כבר החל מיומה הראשון במערכת הפוליטית, היו כוונותיה של יחימוביץ' מוצהרות. יחימוביץ' נכנסה לפוליטיקה לא כדי לעסוק בנושאים הפוליטיים "הגדולים" – כיבוש, שטחים, התנחלויות, משא ומתן עם הפלסטינים וכדומה – אלא בנושאים הנוגעים לחייו של "האזרח הקטן", ביניהם מערכת הרווחה, העברות תקציביות, שחיתות שלטונית וכיוצא בזאת. מבחינה זו, משמשת הקריירה הפוליטית של שלי יחימוביץ' כהמשכה האורגני של העבודה שעשתה בתקשורת ושבזכותה התפרסמה. יחימוביץ' לא מתעניינת (ודבר זה חוזר ועולה בדבריה ובהצהרותיה) בנושאים מדיניים. את עמדותיה בנושאים אלו, עד כמה שניתן לדלות אותם מהצהרות אקראיות, ניתן לשייך למרכז-שמאל המדיני היוני המתון (בין השאר, תמכה בהפיכה מכללת אריאל לאוניברסיטה), אך נראה כי נושא זה אכן מעסיק אותה מעט מאוד.

גם בפולין לא שמעו על חוק הקופאיות של יחימוביץ'. צילום: soylentgreen23, cc by-sa

אחת מהפרשיות הציבוריות הזכורות בהן "כיכבה" שלי יחימוביץ', ארעה במהלך הבחירות המוניציפאליות לעיריית תל אביב-יפו. דב חנין, אשר רץ בראשות רשימת "עיר לכולנו", קבוצת האופוזיציה המרכזית בעיר, ספג מיחימוביץ' ביקורת רבה בעקבות היותו, כדבריה "אדם אנטי ציוני, שמטיף לסרבנות, שלא עומד דום בשירת התקווה ואפילו לא שר אותה". יחימוביץ' העדיפה לתמוך ברון חולדאי, איש מפלגת העבודה, על פני חנין הקומוניסט.

על בחירות העיסוק הציבוריות שלה זכתה יחימוביץ' לביקורת לא מועטה. היו כאלה בשמאל שראו אותה כבוגדת, כלא-טהורה מספיק, כנכנעת לכוחות השוביניזם הלאומי והימין הנצי. חלקים, גם אם בירכו על עיסוקה בשאלות חברתיות וכלכליות, דרשו כי תתבטא בנוגע לנושאים המדיניים הבוערים העומדים על סדר היום. זאת, בזמן שבחוגים רבים קצרה יחימוביץ' פופולאריות שאין שנייה לה; בניגוד כמעט לכל פוליטיקאי אחרת במדינת ישראל, מתבססת יחימוביץ' בקמפיינים שמנהלת אך ורק על תרומות קטנות, של עד 10,000 ש"ח, דבר המעיד על התמיכה לה היא זוכה בקרב הציבור הרחב. יחימוביץ' מציגה את עצמה, במידה רבה מאוד בצדק, כשופרו של האיש הקטן אשר יכול לפנות אליה במכתב ולזכות בטיפול אישי. ניתן אפילו לומר כי בהתנהלותה המשרדית יש סוג של דמוקרטיה ישירה עממית.

יחימוביץ'. דמוקרטיה ישירה עממית. צילום: זאב ינאי, cc by-nd-nc

עם זאת, מעבר לאופן התנהלותה האישי, מייצגת יחימוביץ' גם סוג של שינוי מגמה בשיח הפוליטי. דבקותה בנושאים חברתיים וכלכליים, יחד עם הפופולאריות הרבה שהיא זוכה לה, אמורה לזכות אותה בתשומת לב מיוחדת ביחס לפוליטיקאים אחרים. ניתן אפילו לומר כי מדובר בתופעה תרבותית, מעין "יחימוביצ'יזם".

על היחימוביצ'יזם

הביוגרפיה הפוליטית הקצרה של יחימוביץ' מייצגת היטב את המגמה שהיא מייצגת. ההתנערות מפרץ לאחר שכשל בתור שר בטחון, כמו גם הפניה נגד חנין על סמך זהותו האישית (זאת, ראוי לציין, למרות שנושאים לאומיים אינם עולים כדבר שבשגרה במערכת בחירות מוניציפאלית), מדברות לטובת הקו האידיאולוגי שבחרה לאמץ. אך למרות זאת, את התנאים לעלייתה של יחימוביץ' יש להבין לאו דווקא בפעולותיה הספציפיות, אלא כאמור בתנאים המבניים שנוצרו בשיח הפוליטי הישראלי בשנים האחרונות. יתר על כן, חשוב לציין כי  עמדה זו לא מיוצגת על ידי יחימוביץ' בלבד (לא מן הנמנע כי יחימוביץ' עצמה תשנה את עמדותיה בנוגע לסדר היום שלה, במיוחד בתקופה הקרובה לרגל ההתמודדות בעבודה), אך היא כן יכולה לשמש מייצג טוב מאוד שלה.

ראשית, יש להזכיר את ההקשר הפוליטי בו החלה יחימוביץ' את עשייתה הפוליטית. הקשר זה היה קו התפר בין ממשלת אולמרט הראשונה לזו השניה. האירוע הבולט של תקופה זו היה אישור תכנית ההתנתקות בכנסת וביצועה, אירוע שהעסיק יותר מהכל את המערכת הפוליטית והשיח הציבורי בישראל. בזמן שלא ניתן להיכנס כאן לפרטי התכנית ולרקע שלה, ניתן בהחלט לקחת אותה בתור האירוע המכונן בשיח הציבורי הישראלי של אמצע העשור הקודם. ככל הנראה, לא היה עוד אירוע אשר קבע בסדר גודל כזה את אופן הדיבור הפוליטי בישראל של שנות ה-2000; אפילו לא האינתיפאדה השנייה השפיעה במידה כזו אופן ההתבוננות של ישראלים רבים בפוליטיקה. מן הראוי להסביר עניין זה בצורה עמוקה יותר.

תכנית ההתנתקות הביעה את הגיון החד-צדדיות אשר הוחל בישראל מאז ממשלת שרון, אשר במהותו מבוסס על תזת ה"אין פרטנר" של אהוד ברק בקאמפ דיוויד. ההתנתקות למעשה מציינת את האופן שבו בחר הצד הישראלי, באופן מודע ובמידה רבה באופן מוצהר, להמשיך את הסכסוך תחת אש קטנה, ללא פריצות דרך משמעותיות במגעים ובמו"מ, אך גם תוך כיבוד האוטונומיה הפלסטינית מבחינה ביטחונית ופוליטית. את ההתנתקות ניתן להגדיר כ"קץ הסכסוך" או "קץ הכיבוש", על משקל "קץ ההיסטוריה": בעוד היחסים בין ישראל לפלסטינים, לפחות מאז האינתיפאדה הראשונה, התאפיינו בדינמיות, במבצעים צבאים גדולים או במגע ומשא בלתי פוסק למען חתירה להסדר קבע (כמו בתקופת אוסלו), הגיון ההתנתקות מתאפיין בקיפאון, בשיתוק, ברעיון האומר כי אין למעשה כל דרך לפתור את הסכסוך, ולכן יש "לנהל" או "להכיל" אותו באמצעים ביטחוניים, כלכליים ואחרים (רעיון שאך הועצם לאחר השתלטות חמאס על עזה באמצע 2007 והטלת הסגר על הרצועה). ההתנתקות, אם לנסח זאת בפשטות, הייתה נקודת הציון בה הותר לישראלים להפסיק להתעניין בכיבוש.

להגיון ההתנתקות והחד-צדדיות היה הד חשוב ביותר בשיח הציבורי הישראלי. חלק הארי של המערכת הפוליטית הישראלית, ממרצ ועד קדימה וכלה בחלקים בישראל ביתנו, תמך בהתנתקות וקיבל את ההיגיון שלה. מתנגדי התכנית נתפשו אז כשוליים ואף כהזויים – בבחירות לכנסת ה-17, שהיו "בחירות ההתנתקות", זכו כל מתנגדי התכנית יחד, משמאל ומימין כאחד, בכ-30 מנדטים.  דבר זה השאיר את ליבת המחלוקת לא סביב הסכסוך והכיבוש, שהיה הנושא המסורתי סביבו מתפלגת הפוליטיקה הישראלית מזה עשורים, אלא סביב נושאים אחרים, "חברתיים" (בניגוד ל"פוליטיים") ו"אזרחיים" (בניגוד, כנראה, ל"צבאיים").  הקונצנזוס הלאומי זכה להגדרה מחדש, בדיוק כפי שזכה לה בתקופת אוסלו ולאחר כשלון שיחות קאמפ דייויד בשנת 2000, אך הפעם היו לדבר השלכות מרחיקות לכת אף יותר.

מאחר, אם כן, שהנושא המדיני נחשב לפתור, או כמצוי בדרך השועטת לקראת פתרון, הרשתה לעצמה הפוליטיקה לעסוק יותר ויותר בנושאים "פנימיים" אלה. האירועים שליוו את כהונת הכנסת ה-17 וממשלת אולמרט התאימו ביותר לרוח זו. במלחמת לבנון השניה, יחד עם הקטסטרופות הצבאיות והטקטיות שליוו אותה, הועלה לדיון גם נושא הפקרת העורף, המקלטים הנעולים, העסקים פושטי הרגל, העובדים המפוטרים וכיוצא בזאת. אירועים אחרים היו השביתות הארוכות במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, אשר גם בדרכם העלו לסדר היום את נושא התקציב וסדר העדיפויות הכלכלי-חברתי. גם העניין הסביבתי החל בתקופה זו לתפוס מקום הולך וגדל בשיח הציבורי, וב-2009 התמודדו בבחירות לכנסת לא פחות מאשר שלוש רשימות "ירוקות".

בתקופה זו בדיוק החלה יחימוביץ' והשיח שקידמה לצבור תאוצה. רובן ככולן של הצעות החוק החשובות שקידמה עברו בשנים 2006-2009. האופוזיציה הפנימית שגיבשה יחימוביץ' לממשלת אולמרט התבססה כמעט תמיד על עניינים חברתיים וכלכליים (זאת בזמן שהאופוזיציה המדינית הגיעה לרוב מצד ימין, מהליכוד בהנהגת נתניהו). גופי השמאל, אשר ברובם הגדול קיבלו את האיתותים מצדה של יחימוביץ' ושותפיה לעשייה (ניתן למנות עליהם את דניאל בן סימון, למשל), החלו גם הם להתארגן על בסיס דומה, של מתן קדימות לנושאים חברתיים וכלכליים. מיותר כמובן להזכיר את גל הפריחה העצומה של העמותות והמגזר השלישי שהגיע בתקופה זו (באופן חסר תקדים אף יותר ביחס לעבר), אך ניתן גם לדבר על ארגוני שמאל ממוסדים אשר פנו לשיח זה. כך, ניתן להזכיר למשל את הכניסה של פעילי שמאל רבים לעבודות במסגרת איגודי עובדים, ללוביזם טהור או לפעילות בייצוג משפטי או במתן סעד משפטי, סוגי פעילות אשר כמעט תמיד מתעלמים לגמרי מהעניין המדיני ועוסקים בעוולות ספציפיות בתוככי החברה הישראלית. העניין החברתי הוצג שוב ושוב בתור הליבה של הפוליטיקה הישראלית, הנושא המרכזי שבו ראוי לדון, בזמן שהכיבוש נשאר ל"טיפול" ועדות ממשלתיות, מתווכים בינלאומיים ומנגנוני הבטחון.

תופעת היחימוביצ'יזם מתפשטת בשמאל

מה מבטאת התקבלותה של התזה היחימוביצ'ית בקרב השמאל? ראשית כל, היא מבטאת ניכור מהפוליטי. הפוליטיקה בישראל מתנהלת על ציר מרכזי אחד, והוא הכיבוש ונושאים הקשורים בסכסוך עם הפלסטינים. זהו הקונפליקט היחידי בישראל אשר מקבל ביטוי של מאבק ממשי, של אלימות, הרס והרג שיטתיים. החלוקות האחרות המתקיימות בחברה הישראלית הן חשובות אמנם, ובוודאי משפיעות על חייהם של אלפים ומיליונים. אך הנושא הפוליטי המרכזי, במובן של המקום בו מתנהל מאבק קיומי אשר עלול לזעזע את אושיות המערכת כולה, הוא הסכסוך. הפקרה של זירה זו, בין אם מתוך אדישות, מתוך לאות ועייפות, מתוך סקפטיות ביכולת להגיע לפתרון או אפילו מתוך כוונות טובות ("נניח לפלסטינים להתפתח לבדם"), היא בלתי אחראית. יתר על כן, ניסיון לעשות לסכסוך בין הישראלים לפלסטינים רדוקציה לעניין כלכלי-חברתי או לנושא ה"מעמדי", כפי שעדיין נעשה בחלקים של השמאל הרדיקלי, הוא חסר בסיס: הפלסטינים מדוכאים לא בתור עובדים אלא בתור ערבים-פלסטינים; זאת בזמן שהיהודים נהרגים בפיגועים ובהתקפות לא בגלל היותם בנים למעמד מנצל, אלא בגלל היותם יהודים המזוהים עם הציונות. על עובדה זו להיות אבן הבסיס לכל ניתוח פוליטי באשר הוא.

דב חנין. לא עומד דום בשירת התקווה. צילום: jonklinger, cc by-sa

כך, באותו אופן שבו הימין הניאו-ציוני ("אם תרצו" ושות') חוגגים את הלאום ומעלים אותו לראש אמירתם הציבורית, כאשר הם עצמם רואים עצמם כ"א-פוליטיים", כך השמאל, באופן מקביל במידה מסוימת, מסתלק מהזירה הפוליטית ופונה לחברה. אך החברה איננה "פוליטית", במובן זה שהיא לא מהווה, כרגע ובנקודת זמן זו, את החתך הפוליטי העיקרי. הפניה לחברה משמשת בתור לא יותר מאשר אמצעי לניטרליזציה, או לשיתוק של הקונפליקטים, של האידיאולוגיות, של האמירות החריפות הנשמעות בכל הצדדים ושהינן אינהרנטיות לפוליטי. בזמן שהפוליטיקה היא עניין קונפליקטואלי וכואב, החברה היא מקום של קונצנזוס ושל זהות אינטרסים רחבה.

בנוסף לזאת, לא ניתן להציג את הפניה הרחק מהעניין המכונה "מדיני", וההתרכזות בעניין החברתי-כלכלי כנסיון של השמאל להגיע למעגלים רחבים יותר או לצבור פופולאריות בקרב שכבות התומכות באופן מסורתי בימין. הניסיון של העבודה בראשות פרץ אמור ללמדנו היטב כי גם בהינתן מפלגת שמאל בעלת מצע חברתי מתקדם, יקום העניין המדיני ויתבע את הבכורה. ללא יציבות, בטחון ושלום מינימאליים, לא תוכל לקום בישראל מדינת רווחה ולא חברה פתוחה ונאורה, כפי שמעוניין בה השמאל. השקט היחסי אשר שורר בישראל מאז האינתיפאדה השנייה לא צריך להשכיח מאיתנו את החרדה הקולקטיבית העלולה לחזור ולאחוז עם המלחמה הבאה. כל עוד יסודות הבניין רעועים לא ניתן יהיה לצבוע אותו בצבע אחר ולא לשנות את תכנונו.

יתר על כן, אותה התרכזות בעניינים של חלוקה-מחדש תקציבית, של זכויות עובדים ושל עבודה ורווחה, גם אם הם חשובים כשלעצמם, ילכדו את השמאל בעמדה של פרובינציאליות ביחס לזרם הפוליטי השליט. עיסוק בשאלות הנתפשות כמשניות, יותר מאשר יסייע לפופולאריות של השמאל, ינציח אותו בתור "עובדת סוציאלית", וימנע ממנו קרדיט בכל הנוגע לשאלות הנוגעות לניהול עוצמתה הקטלנית של המדינה. מאידך, ההתרכזות בנושאים אלה עלולים להשכיח מהשמאל את עמדתו האחראית והמתקדמת ביחס לסכסוך, ולהטיל אותו אל קלישאות דמגוגיות. כאן, שוב, ניתן להזכיר את הדוגמא של דחייתה של יחימוביץ' את דב חנין על סמך היותו בלתי-פטריוטי.

לסיכום, האם יש לדחות מכל וכל את יחימוביץ' ופועלה ואת התזה הסוציאל דמוקרטית שהיא ודומיה מקדמים? כמובן שלא. פעילותה של יחימוביץ' ושותפיה בכנסת ומחוץ אליה הביאו מזור לאלפי אנשים בישראל. כמעט כל אדם עובד בישראל חייב במידה מסוימת את ההטבה, או לפחות את האטת ההתדרדרות במצבו, לחוקים החברתיים שהעבירה ולהעלאה לסדר היום הציבורי את נושאים אלה. אך לא ניתן לראות באג'נדה זו קו מנחה לפעילות של השמאל הישראלי. יש לדחות פעמיים את מה שיחימוביץ' והדומים לה מציעים, פעם אחת מתוך רצון לבנות שמאל פוליטי חזק ומשפיע, אשר מסוגל לירות ולפגוע במטרות גבוהות, ופעם שניה מתוך שאיפה לבסס שיח פוליטי אוניברסאלי, שאינו טוען רק לשאלות פרטיקולאריות של אינטרסים ספציפיים (יהיו מוצדקים ככל שיהיו כשלעצמם), אלא אמור לחבק את הגוף האזרחי כולו. ללא עמדה מסוג זה, לא יחזור השמאל מתהום הנשייה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. מצביע

      מאוד יתכן שהיא לא ממש מתבטאת בעניינים הללו מפני שאין לה באמת השפעה על המו"מ (המנוהל ע"י הגנרלים שבשלטון) והרצון שלא להרחיק מצביעים. אם היא תהיה שרה בכירה בממשלה הבאה – היא עשוייה להפתיע אותנו.

    2. עמית כהן

      אכן יש תהליך של התכנסות להתעסקות בבעיות פנימיות, על חשבון הטיפול בבעיות חיצוניות (הסכסוך) שנראות כלא-פתירות.
      האם יהיה רע לשמאל ללכת ביחד עם התהליך הזה? מסופקני.
      בתחומים הפנימיים, הישראלים הרבה יותר סימפטים לכלל עמדות השמאל מאשר בנושאי הסכסוך שבהם יש מעט מאוד סימפטיה אם בכלל לעמדות השמאל, שלא להגיד השמאל הרדיקלי.
      ובסופו של דבר, אלא אם השמאל רוצה להשאר עם תחושת הצדק (שלא להגיד, צדקנות) שלו, אך לא להשפיע בדבר על מדיניות.. הרי שהוא צריך לחפש תמיכה בעמדותיו מצד הציבור הרחב.

    3. נחמן

      איך בתקופה שבה מדינות סביבנו נופלות או סתם מתנדנדות בגלל נושאי שחיתות, חברה וכלכלה אפשר לכתוב שרק הסכסוך עם הפלסטינים עלול לזעזע את אשיות המערכת כולה ולכן רק התעסקות בו ראויה לתואר "שיח פוליטי"? דווקא בשנים השקטות אשיות המערכת התערערו פה יותר ממה שהתערערו בשנות הפיגועים. כל הטכנולוגיה בעולם לא תעזור כשלחייל או לחיילת אין מוטיבציה לשמור על משהו מעבר למעגל המשפחה/שכונה/יישוב שלהם, כי יושב להם בראש שהמדינה מתנערת מהם או מההורים שלהם, שחשבון המים הוכפל, או שמי שהם שומרים עליו שונא אותם או מזלזל בהם כשהם על אזרחי. מה שנשאר זה "מיצוי הפוטנציאל האישי" ונסיון ליצור קשרים אישיים שיועילו אח"כ. התוצאות בשטח… פעם הציגו לנו חיילים מצרים או עיראקים שרק מחפשים למי להיכנע ונלחמים רק אם יש להם מפקד שעומד על גבעה מאחוריהם ויורה בכל מי שמסתובב לברוח. האם המחשבה על חייל תל אביבי ששומר על התנחלות, מתנחל שמשרת ביחידה לאבטחת אישים שמוצב לשמור על ח"כ מחד"ש או בל"ד או חייל מעיירת פיתוח ששומר בקריה או בגבול עם מצרים שיעדיפו לא לסכן את חייהם בהגנה על מה שהוצבו להגן עליו נראית לך הזויה? לי לא. לדעתי דווקא ראיית הנושא המדיני בטחוני כחזות הכול עלתה לשמאל באיבוד חצי מקולותיו. מרצ איבדה אותי ועוד רבים מחברי כשהבנו שבכל פעם הנושא החברתי מוקרב למען סיכוי לאיזושהי חתימה על נייר שברור לכל מי שעיניו בראשו ששני הצדדים מחפשים סיבות לא לכבד. פתאום שמתי לב שבזמן שהנציגים שלי דופקים את הראש בקיר הימני/פלסטיני המדינה לאט לאט מעבירה את המחויבויות שלה כלפי וכלפי עניי ארצי לאיזו חברה שהמחויבות שלה היא לדירקטוריון ולטייקון שבראשו בלבד. דווקא בנושאים החברתיים, כלכליים או סביבתיים ניתן ליצור מצבים בהם פלסטינים ישראלים ויהודים ישראלים עובדים יחד ונזכרים מי באמת הורס להם את החיים. לא תצליח להביא יהודי ימני קשה יום להפגנה למען הדמוקרטיה בתל-אביב. כן תצליח להביא אותו להפגנה משותפת עם יישובים בדואים נגד הזיהום מרמת חובב, ושם אולי יראה מי לצידו ומי נגדו ויפקחו לו העיניים. זה הסיכוי היחיד לדעתי להחזיר אנשים לשמאל. אז, אולי, הנושא המדיני יוכל להתקדם.

    4. שחר

      מעניין שהפלסטינים "מדוכאים" והיהודים "נהרגים" זה בדיוק מה שקורה, לא?
      ובלי קשר, לא צריך להיות מרכסיסט כדי להבין
      שהעובדה שהיהודים "ציונים" מקפלת בתוכה גם את דיכוי העובד הפלסטיני כחלק אינהרנטי מהציונות.

    5. יעל

      כמו שאמרו פעם נושאי המגבעת: לא חברה ולא משחקת.
      (אולי זאת פארפרזה על שני שמות שירים אבל זה מתאים מאוד לגברת יחימוביץ')
      וכשהיא כבר מביעה דעה, הרי באמת קשה להבחין בינה לבין ימני מצוי. ראה ההתקפה שלה על חנין.
      נ.ב: תודה על הלינק לארץ נהדרת. ענק ומדויק. בשטחים אין חוקים. רק נשקים. אכן…

    6. גל ז.

      אני חושב שפניה של יחימוביץ' נחשפו באמת בבחירות המונצפליות בתל אביב שם דחתה את חנין על בסיס עמודותיו ב"שאלות גדולות".

      דבר זה שופך אור על המאפיינים הלא דמוקרטיים של הא-פוליטקה אשר מנסה לצייר מצג שווא בה קיימת אחידות מחשבתית לגבי שאלות מסויימות וכך מכלה את השיח הדמוקרטי.

      לכן, על פי הגיון א-פוליטי, יחימוביץ' לא הפרה את התנזורתה.
      היא פשוט נאלצה להזהיר את הציבור בכלל, וציבור בוחריה בפרט, מפני פרוורט לבוש מעיל חברתי שמתחתיו מסתתרים שלל איומים על יסודות החברה.

      איומים שהם הרבה מעבר לפוליטיקה ואינם זקוקים להסבר מאחר וכל הדיוט יודע מה משמעותם.ולכן יחימוביץ' גם לא מתעכבת על הסבר מפני שאי טעם לנהל דיון כאשר "דב חנין אינו יכול להיות ראש עיריית תל אביב יפו".

      אני חושש שכמו שהופתענו מהתבטאותה האומללה במקרה זה עוד נופתע ממה שמסתתר מתחת למעיל של חברת הכנסת יחימוביץ'.

    7. בוריס

      המאמר חוזר על העמדה ששמעתי לא פעם בה ה"סכסוך" והמאבק נגדו הופך לחזות הכל ולמטרת על הדוחקת נושאים חשובים אחרים כמו זכויות נשים (סיפור הלבוש הצנוע בשייח ג'ראח), זכויות עובדים, מדיניות כלכלית ועוד ל"ימים טובים יותר".
      נושאים כלכליים-חברתיים חשובים ומשפיעים לא פחות מהסכסוך ואין כל פסול בלעסוק בזכויות ורווחת כלל האזרחים במקום לעסוק רק בזכויות ורווחת הפלסטינים.

      לאדם המשתכר שכר מינימום ונלחם על קיומו לא ממש אכפת ממצבו של אחיו הפלסטיני – לכל היותר הוא יראה בו כשעיר לעזעזל לעל בעיותיו.

      חבל שרבים ב"שמאל" לא מבינים זאת.

    8. עו"ס

      עו"ס מחוייבת מתוך הערכים החברתים ועשייתה גם לשלום ולנושאים מדיניים. המסורת והאידיאולוגיה של עו"ס מתייחסים לצדק חברתי במשמעויותיו הרחבות ויש עו"סיות שמממשות זאת.
      אז אולי אם שלי תהיה עו"ס זה רעיון די טוב !

    9. אלדד

      ראשית אני מסכים עם רוב המאמר, יש פוסט יותר קצר שכתבתי על הביקור של מיכל בירן ובו אני מתווכח ארוכות עם רמי, דור ונדב גורדון בדיוק על זה
      בית פוליטי מבחינתי חייב להניח את המדיני על השולחן כל העת.
      כך שאני מסכים עם הניתוח
      אני חושב שהאסטרטגיה הזו של העבודה היא גם אסטרטגיית ייאוש ומיאוס
      גם הם מאסו בתהליך המדיני ומרגישים שזו זירה שלא ייתכנו בה הצלחות על כן הם מפנים אנרגיה לזירה קונסנצואלית חברתית
      שם יש להם סיכוי טוב להצליח לנוכח הגדלת הפערים.
      הם גם ללא ספק מבוהלים מההסתה הפרועה נגד השמאך ובאופן פרדוכסלי מצילים את עורם דרך הקרבת השמאל-ההוא-האנטי-ציוני. העובדה ששלי יחימוביץ' מתארחת בארץ נהדרת עם רוחחל ועוסקת בזכויות עובדים היא כמעט פרודיה בפני עצמה. ההשוואה לאם תרצו מעניינת ואומר שהא-פוליטיות של הקמפיין להחזרת גלעד שליט היא בעיניי עוד סימפטום של אותה תופעה.
      אף על פי כן, לא הייתי מרחיק ומכנה את התופעה יחימוביצ'יזם. בקצרה: כי אין תופעה. יחימוביץ' היא מן העופות המוזרים של מפלגת העבודה שפעילה בתחמומים החברתיים. כל שאר חבריה היו עד כה עופות ערופי ראש בכנסת שלא פעלו בשום תחום. יחימוביץ' היא עבור הצעירים האידיאליסטים השמאלנים ציונים דמות שמשקפת עמדה של מעשה בתחום כלשהו. בסייעה שבה רק מסדרים את הכריות של הכסא זה הרבה וגם הכותב מסכים עם זה. יחימוביץ' פועלת בנושא שקרוב לליבה. זהו מקור ההשראה כמעט היחיד שיש לצעירי העבודה להתרפק עליו.
      האם אפשר לנתח את הכיבוש באספקלריה מרקסיסטית ולומר שוויון חברתי תחילה? כמובן. אבל זה לא הניתוח המועדף עליי (וכנראה גם לא על הכותב).

    10. מאור

      כמעט 40 פעם מופיע הביטוי "פוליטי" להטייתיו, ולא נזכרה העובדה הפשוטה שמאז ההנתקות קמה לה מפלגה חדשה וגדולה משמאל לליכוד- קדימה. רוב מוחלט של המצביעים נמצא בקדימה וימינה. אין סיכוי אמיתי לממשלה בראשות העבודה- רוב מופקרי העורף, המפוטרים ומקוצצי הקצבאות מחשיבים את הנושא ה-"פוליטי" (קרי, המדיני) יותר מהחברתי. כך שהעבודה יכולה לבחור בין שותפות זוטרה לקואליציה ימנית/מרכזית לעמדת אופוזיציה שמאלית . בין עו"ס למפגין.

    11. סמולן

      כלומר, אם אני מבין נכון את כבודו – ואני רחוק מלחבב את ח"כ יחימוביץ' – הרי שפתרון בעיות חברתיות וכלכליות לא מוביל ולוא כזית לפתרון הסכסוך.

      זו טענה מגניבה מצד מי שמכנה את עצמו שמאל בלהט שכזה. חשבתי שההוויה קובעת את התודעה, שהתודעה כוללת את אשליית הלאום, ושאם ההוויה הכלכלית תשתנה, הלאומים ימוגו כשלג דהשתא. שלפחות משהו מהתיזה הזו נותר.

      מרתק. קודמיך התיאורטיים באנטי ציונות, מסורת שיונקת מהפק"פ ולפני כן ישירות מלנין ומרכס, נטו למה שאפשר היום לזהות כמרכסיזם אסלי. ערעור שהכיר בחשיבות לאומים, בחשיבות הקפיטליסטים, ובעוד דברים הגיע מארץ ישראל הציונית, בורוכוב, בן גוריון, ברל, בובר. מדהים כמה בי"תים. והנה כעת חיה, מתהפך הגלגל. יחימוביץ, שריד גאה של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי מנוחתו עדן, אוחזת ב"קודם כל תיקון כלכלי-חברתי", ואילו צאצא של מסורת השמאל העקבי מדבר על החשיבות הבלתי תלויה של המאבק הלאומי. נגד הציונים, כמובן. איך אמר הפסיכולוג ב"הישראלים" ? מרתק.

    12. איתן מיכאלי

      הציר הפוליטי המרכזי בישראל הוא באמת הסכסוך והכיבוש.
      אולם לא מספיק להכיר בחשיבות הנושאים החברתיים לחיי היום יום של אנשים. חשוב להבין כי בחברה לאומנית, בה נוהגת רק דמוקרטיה פורמלית, הדרך לגיוס ההמונים לפתרון הסכסוך וסיום הכיבוש עוברת בשותפות יומיומית איתם במאבקי חייהם.
      אי אפשר לנתק בין מאבק חברתי, כלכלי, דמוקרטי, למאבק על סיום הכיבוש.

    13. בן אנוש

      ועוד "סקופ" שלי יחימוביץ ממפלגת העבודה הציונית מכריזה על עצמה שהיא ציונית! שומו שמיים!

      ולסיום סקופ עיתונאי נוסף: היא תמכה בפרץ בפריימריז לראשות העבודה בסיבוב הראשון. לאחר שלא עבר היא נאלצה לבחור בין עמי אילון לברק. איפה כאן הבגידה בפרץ?

      מספיק לבלבל אותכם בעובדות. לילה טוב.

    14. טלי

      כשאתה חושב על דיכוי הפלסטינאים בארץ ישראל מה אתה מדמיין? האים אתה מדמיין אוסף של חיילי צה"ל מרושעים ואכזריים שמכים באכזריות פלסטינאים חסרי ישע? אם זה מה שאתה מדמיין אז תהיה לך בעיה כשתיכנס לויכוח עם ימני מושכל, זהו דיכוי הרבה יותר פאסיבי שהוא בראש ובראשונה כלכלי, בראש ובראשונה נובע מגזירות כלכליות שהופכות את הפרנסה לבלתי אפשרית עבור הפלסטינאים. אתה אומר שהתושבים בשדרות עדיין לא חולקים גורל זהה לפלסטינאים למרות מעמדם הנמוך? אני אומרת נכון, בגלל שעדיין יש קצת מודעות כלכלית חברתית בארץ, כמה שנים בלי שלי יחימוביצ'ים ותראה שפתאום יהיו עוד "פלסטינאים" בארץ, עוד אנשים שמונעים מהם חיים בכבוד ושפעולות המחאה שלהם מסווגות כטרור,

    15. ירדנה אלון

      שקראתי מאז שהתחלתי להיות מגיבה כאן באתר,מצטערת לומר זאת.
      בשביל מה כל הביוגראפיה הזאת של שלי יחמוביץ' כאילו שנפלנו מאיזה כוכב לכת אחר ואנחנו לא מכירים את הגברת.
      וכל זה כדי לכנות אותה ואת מפלגת העבודה עו"ס,
      קודם כל מה רע בלהיות עו"ס?(מקצוע שנשים רבות עוסקות בו,האם יש כאן איזשהו רמז לזילזול?).
      שנית, כמגיבה כמעט קבועה כאן באתר כבר הבעתי דעתי לא אחת בנושא ששמאלנים חושבים שהם שמאל בעיקר רדיקלי אם הם מתעסקים בנושא הכיבוש והסכסוך הישראלי פלשתיני וכל השאר לא מעניין עד שהסכסוך ייושב
      בעצם גם משה דיין אמר את אותו הדבר בזמנו(להשוות את אנשי חד"ש לדיין זה קצת חילול הקודש אני מודעת לכך)

      אבל מה לעשות ששמאל אמיתי מתעסק ראשית לכל בבעיות של חברה וכלכלה ובמאבק עקבי ובלתי מתפשר בבעלי ההון בחיבור של הון שילטון ואיך החיבור הזה מנצל את האזרח הפשוט.
      כנגד זה יוצאת שלי יחימוביץ' וטוב שכך
      אמהמה?בשבועיים האחרונים נפל דבר בישראל,ברק פרש מהעבודה ונוצרה סיטואציה שאיש לא צפה אותה והנה בזמן קצר יחסית שלי יחמוביץ' נהייתה אופציה אלטרנטיבית להיות בעמדת השפעה גבוהה יותר מסתם חכית זוטרה
      וזה מרגיז ,וזה מאיים על לא מעט אנשים ועל כן אנחנו עדים למסע של המעטה בערכה כפוליטיקאית, לא בגלל שהיא לא צודקת,בגלל שהיא קיימת ויש לה סיכוי טוב להיות קיימת בעמדת השפעה על הפוליטיקה הישראלית,שישנם רבים שמעדיפים שתשאר כפי שהיא עכשיו.
      מהצד של עיתונאי החצר של החיבור הון שילטון,שלי יחימוביץ' בעמדת השפעה,זה לא טוב על כן מנסים לקעקע את עמדותיה הסוציאל דמוקרטיות.
      מצידו של השמאל הרדיקלי כגון חד"ש,יש כאן עניין של קולות בקלפי שהעבודה עלולה לגרוף אם שלי יחמוביץ' תעמוד בעמדת השפעה,וקולות חברתיים שנשמעים גם בחד"ש יעברו למקום שמבחינת חד"ש יצמצמו את מספר מצביעיה ויחלש קולה בכנסת.
      ואני אומרת

      תראי שלי,
      בימין ובחיבור של הון שלטון לא אוהבים אותך
      בשמאל הרדיקאלי את חזקה ומאיימת ולא אוהבים אותך
      את יכולה לעשות מהלימון הזה לימונדה
      "הם" לא מקבלים אותך בכל מקרה,יש לך אם כן את כל החופש שבעולם להיות את כפי שאת,לעשות אך ורק את מה שאת מאמינה בו.כי לא משנה מה תעשי "הם" לא יקבלו אותך בכל מקרה,