על ריבונות ותרבות

בין התביעה ל"אותנטיות" לבין התבוללות יש אופציה שלישית – ריבונות תרבותית
עמוס נוי

*לעמאר, בגעגוע

בין התביעה ל"אותנטיות", שכשהיא מודעת לעצמה היא בלתי אפשרית מטבעה (ויש בה משהו מצמצם ודכאני ודוחק לפינה סגורה), ובין התבוללות – "חיקוי מתוך התבטלות" – שהוא אחד מאופני הדיכוי התרבותי (שהוא דיכוי פוליטי), יש אופציה שלישית: ריבונות תרבותית.

נדמה לי שהרבה מבקרים בערים כמו איסטנבול או קהיר מכירים את הפליאה שהופכת לסוג של שמחה בעצם ההתוודעות לעיר לבנטינית בוטחת, גאה בעצמה, מודעת למסורתה ופועלת מתוכה (אני מודע להרבה בעיות בערים הללו, ואין לי שום כוונה לעשות רומנטיזציה שלהן; אני מדבר על תחושות עמוקות). לישראלי (כלומר לי) שהכיר לצערו רק ערים מזרחיות כבושות, כנועות, נואשות, או עיירות רפאים עניות שחלומן העצוב הוא להיות עיירה אמריקאית במערב התיכון, יש בחוויה הזו – בטבעיות, בנורמליות, בכבוד העצמי, במובנות מאליה של שפה, מוסיקה, שירה שנשללו והוגחכו על יד התרבות השלטת שבה גדלנו – תחושה מפעימה של גילוי מחדש, הן של עולם תרבותי והן של רובד אישי נחבא, מוסתר, מודחק, עמוק בפנים. תחושה של ריבונות.

או: לשבת בבאר אלז'יראי (קָבִּילי) בפריז, בתוך מרחב קוסמופוליטי מגוון, שאינו תוצר של גלובליזציה משטיחה אלא דווקא של רבגוניות מתוך תרבות-נגד של "אחרים" וסולידריות של מהגרים, כשפס הקול של המקום מביא בזה אחר זה את אידירבילי הולידייסליף קייטהג'ניס ג'ופליןאנואר בראהםאילהאם אל מדפאעימיסיה,פאקו איבנז בבראסנס וראשיד טאהא מבצע את הקלאש, ושזה יגמר בבכי, כלומר ב"אתה האהבה" של האלוהית – לא מפני שאנחנו בערב על פלורליזם רב-תרבותי בסינמטק תל אביב, או באיזו תוכנית "טברנה" גרגרנית באחד מערוצי הטלוויזיה, ולא כהצהרה חובקת עולם, או התרסה פולמוסית, או אמירה נוקבת, אלא סתם, ככה, בלי שום סיבה, מפני שזה טעמו של בעל הבית עמאר, שלא שואל אף אחד מה לאהוב ומה (ולמה) להשמיע, שקולע לפעמים לטעמם – או לפחות לסקרנותם התרבותית הסובלנית, הנקייה מתיאוריות מורכבות – של אורחיו, המכוננים עימו בלי דעת בועה של ריבונות תרבותית.

בכלל, הרבה יותר מנויים של הפילהרמונית של קהיר שומעים מוצארט לצד אסמהאן וליילה מוראד בלי לדעת או לשים לב שבורגני אירופי או איזה טומי לפיד בורים וחסרי תרבות (וגם אולי טהרנים דקדקניים חובבי "אותנטיות" מכיוון "הפוך") תובעים מהם להכריע. כי הם פועלים מתוך "ריבונות תרבותית", ממש כמו כשעמיר בניון מבצע (יפה מאוד) צ'ייקובסקי, בלי יותר מדי התחכמויות על "מזרח" ו"מערב". בלי "טול כרם כבשה אותנו" או "התאשכנזת, אחי". כי אם מוסיקה היא מלחמה, אני נכנע בה ללא קרב, לכל הצדדים הלוחמים כאחד. על הגיטרה של וודי גאתרי היה כתוב: המכונה הזאת הורגת פשיסטים. ובוב מארלי שר: דבר אחד טוב בעניין מוסיקה – כשהיא מכה בך, אתה מרגיש טוב. כי ריבונות זה טוב.

הפוסט פורסם במסגרת שיתוף הפעולה של העוקץ עם בלוג המוסיקה קפה גיברלטר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אילנה ברנשטיין

    על פי מסורת הפייסבוק אומר כי: אהבתי. רשימה מעוררת ויפה. שפיות היא בהישג יד ואינה מצרך נדיר כפי שאנחנו שוגים לחשוב במקום המוטציוני שאנחנו מעבירים בו את חיינו.

  2. יריב מ

    במיוחד מעניינת החזרה לחוויה הפרה-רפלקסיבית של תרבות, לטבעיות שבה. שהיא כשלעצמה כאילו א-פוליטית, אבל היכולת לקיים אותה דורשת אי-כניעה (פוליטית) לגבולבליזצית המערב.

  3. שלום

    ומשיל מעליו את המזרח התיכון האירופוצנטרי! בקרוב נעמוד בזכות עצמנו… ללא צורך בתמיכה, תירבות וחימוש של המערב הפרוע…

  4. אופניק

    מקווה שהמזרח התיכון יכבש בסופו של דבר על ידי ערכי המערב, הליברליזם, האינדיבידואליזם, הפמיניזם והחירות האישית.