התמונה המלאה

בתחילת השבוע פורסם בדה–מרקר כי ח"כ יריב לוין, המשמש גם כיו"ר ועדת הכנסת, מקדם בתמיכתו של בנימין נתניהו הצעת חוק שמטרתה להחליש את כוחה של הרגולציה על אחד ממנגנוני הכוח האדירים הפועלים בספירה התקשורתית – חברות החדשות של הערוצים המסחריים. לעת עתה, הגיעה שלשום (ד') ההצעה לדיון חוזר בוועדת השרים לחקיקה, בשל ההתנגדות שהשמיעו בני בגין ודן מרידור. אתמול בצהריים הודיעה גם מועצת הרשות השנייה כי היא מתנגדת להצעתו של לוין להחלשת כוחם של נציגי הציבור. גם אם הצעה זו תיפול בסופו של דבר, ראוי לתת עליה את הדעת ולהמשיך לעקוב בחשדנות אחר ההתנהלות הפרלמנטרית של חבר הכנסת לוין ומעודדיו מבפנים ומבחוץ.

הצעת החוק הזאת, אותה סיקרה בהרחבה הכתבת אופיר בר–זוהר, מבקשת לבטל את זכות הווטו המוקנית לנציגי הציבור בדירקטוריונים של חברות החדשות במינוי או בפיטורין של מנכ"ל חברת החדשות. היינו, לשנות המצב הקיים – המחייב בהליך ההצבעה רוב מיוחד של 75% מחברי הדירקטוריון – לרוב רגיל (51%) המרדד את כוחם היחסי של נציגי הציבור והופכם למיעוט נטול סמכות. בנוסף, מוצע כי תקוצר כהונת מנכ"ל חברת החדשות מחמש שנים לשלוש שנים – דבר המאפשר לבעלי עניין שדעתם אינה נוחה מתפקודו/ה להחליפו בפרק זמן קצר יותר.

למי שאינם מצויים בהסדרי הפיקוח והרגולציה, המספרים הללו עשויים להיראות חסרי חשיבות. אולם לאמיתו של דבר, הצעת החוק הזאת פירושה נעיצת מסמר נוסף בארון הקבורה של הרגולציה על חברות החדשות בישראל. בימים אלו בהם נראה כי רפורמת המעבר מזיכיונות לרישיונות מגיעה לאחת מתחנותיה האחרונות, וכאשר נראה קרוב מתמיד היום בו יזכו זכייני הערוצים המסחריים במשאב הציבורי ל-15 שנים ברציפות, יש להצעת החוק הזאת השלכה חמורה על חופש העיתונות בישראל, על זכות הציבור לדעת, על עצמאותן של החדשות ועל חופש הביטוי.

האינטרסים של בעלי המניות בקשת, רשת וערוץ 10 הינם כלכליים טהורים. שורת הרווח וההפסד המופיעה במאזניים היא המכתיבה לאנשים כמו מוזי ורטהיים, יצחק תשובה, אודי אנג'ל או יוסי מימן את המהלכים העסקיים שלהם בגופי התקשורת בהם בחרו להשקיע את כספם. לפיכך, על רקע המעורבות הבוטה של בעלי הון בישראל בהחלטות המדינה (עיינו ערך דו"ח ששינסקי, למשל) הצעת החוק הזאת, המאפשרת להם הלכה למעשה שליטה על זהות מנכ"ל חברות החדשות, מבשרת תיאורטית גם שליטה פוטנציאלית במה שנראה על המסך. במלים אחרות, הליין-אפ של החדשות בישראל עלול להיות תלוי בדעת בעלי הממון, בעמדתם החברתית, הפוליטית והכלכלית ובאינטרסים מסחריים שאמורים להיות זרים לשיקולי עריכת חדשות במדינה דמוקרטית.

נציגי הציבור בדירקטוריונים של חברות החדשות ממונים על-ידי מועצת הרשות השנייה, שהיא הגוף המסדיר את הרגולציה של ערוצי הברודקאסט בישראל.¹ בימים אלו ממש עסוקה הוועדה לבחירת דירקטורים של הרשות בסוגיה זו מתוקף סעיף 67 לחוק, והיא אמורה למנות בתקופה הקרובה שבעה דירקטורים מטעם הציבור – ארבעה בחדשות ערוץ 2 ושלושה בחדשות ערוץ 10. בשני המקרים ימונה גם יו"ר דירקטוריון חדש מטעם הציבור, שיהיה אחד מהדירקטורים שייבחרו לכהונה. דירקטורים אלו אמורים להבטיח את הפיקוח הציבורי על חברות החדשות ולייצג ולבטא מגוון הדעות וההשקפות של הציבור בישראל. בכוחם של נציגי הציבור הללו לשמור על מעין הפרדת רשויות פנימית במועצת המנהלים של חברת החדשות, בין מחלקת החדשות לבעלי המניות. אולם לכהונתם יש משמעות כאשר יש להם משקל נגד שאותו עיגן סעיף הרוב המיוחד, שחבר הכנסת לוין כה שש לבטלו.

מנגנוני הדרה

אי אפשר לנתק את הדיון ביוזמה הזאת מן ההקשר הכלכלי בתוכו פועלת העיתונות בישראל בעידן השידור המסחרי. תרבות הרייטינג חדרה זה מכבר לחדשות והטשטוש ביניהן לבידור החליש את מעמדן בספירה הציבורית. מיעוטם המופגן של תחקירים וכתבות מעמיקות אודות קשרי הון-שלטון בישראל הן תוצר ישיר של היחסים ההיררכיים הקיימים בין הקהילה העיתונאית לבעלי המאה המכתיבים את הדעה (כולנו זוכרים כיצד החרימו גופי השידור את סרטו המדובר של מיקי רוזנטל, "שיטת השקשוקה"). חולשתה של הביקורת העיתונאית ניכרת גם בהימנעות מדיון נוקב בנושאים שנויים במחלוקת הנמצאים מחוץ לקונסנסוס.

העיתונות הטלוויזיונית אף ממעטת לעסוק בסיקור הכשלים והעיוותים החברתיים והכלכליים בחברה בישראל ובשאלות של צדק חברתי ושוויון. גם כאשר היא סוקרת אירועים מעמדיים המסגור של הדיווח החדשותי נושא אופי ניאו-ליברלי ומעניק עדיפות לייצוג בעלי הכוח (ראו למשל, בנימין, גיגי, דהאן ואחרים, 2009). בשדה התקשורת פועלים גם מנגנוני הדרה סמויים וגלויים של קבוצות לא הגמוניות מן שידורי הפריים-טיים ובכללם ממהדורות החדשות, תוכניות תחקירים ואקטואליה (פירסט ואברהם, 2007). שיעור הופעתן של קבוצות מיעוט בתכניות אלו קטן משיעורן באוכלוסייה וחלקן אף מוכחדות כליל מן הסיקור. כאשר כבר ישנו ייצוג למיעוטים אופן הייצוג שלהן נוטה להיות שלילי (פירסט ואברהם, 2004).

הגברת כוחם של בעלי ההון בדירקטוריונים של חברות החדשות עלולה להוביל להתחזקותן של תפיסות כלכליות שמרניות בקרב עיתונאים ולחיזוק המגמה של הפרשנות הכלכלית הניאו-ליברלית המועדפת גם כך בעיתונות הישראלית. השיח החדשותי עלול אפוא להפוך עקר, קונפורמיסטי ורחוק עוד יותר מן הביקורתיות, מן הפלורליזם המחשבתי ומן ההעזה שאמורים לאפיין אותו.

מכל מקום, המציאות המורכבת הזאת בתוכה פועלים עיתונאים במדיה הנשלטת על ידי אנשי עסקים חובקי אימפריות כלכליות, אינו פוטר את העיתונאים מלהביע התנגדות למהלך הזה שבו מבקשים בעלי עניין לנכס לעצמם את מרחב המדיה. הקהילה העיתונאית אמורה להיות חרדה למעמדה, להעדר התלות שלה במקורות ההון וליכולתה לבקר מוקדי כוח בלא משוא פנים או מורא וללא התערבות זרה בעריכת החדשות. לפיכך, חשוב כי עיתונאים/יות המועסקים בקשת, רשת וערוץ 10 יגיבו להצעה הזאת ויביעו התנגדותם אליה מתוך הכרתם בחשיבותו של מרחב ציבורי קונטרוברסלי ופתוח ובהעברה מהימנה ובלתי משוחדת של המידע החדשותי. מוזר ומצער כי עד כה לא נשמעה מחאה עיתונאית משמעותית סביב העניין הזה.

מהו הדיווח ה"נכון"

המהלך החקיקתי הזה בעייתי גם במישור של יחסי הכנסת והגוף הרגולטורי, שכן הם מסמנים הבעת אי-אמון של המדינה במוסד הרגולציה ולמעשה הוא ביטוי לדה-רגולציה תקשורתית שהמדינה מקדמת כאן בניגוד לאינטרס הציבורי הכללי. לדברי לוין, "המדינה הופכת את הערוצים למשאב פרטי ואי אפשר להמשיך במודל הארכאי לפיו לבעלי הערוצים אין כוח ניהול, צריכה להיות גמישות בהחלפת מנהל על ידי כך שלא יהיה צורך ברוב גדול מדי כפי שנהוג כיום. סך הכל זה עסק שצריך לעבוד כמו שצריך ולהרוויח".

כלומר, אליבא דלוין, כנראה פילוסוף כלכלי דגול, לערוצים המסחריים אין שום מעמד ציבורי, ואל לה למדינה להופכם למשאב פרטי שלה. אבל כאשר המדינה הכריזה על מדיניות השמים הפתוחים, היא העניקה לזכיינים את התדרים יקרי הערך שלה בליווי שורה ארוכה של תנאים. בינה לבין הזכיינים נערך בעצם חוזה מתוך הכרה בחשיבות של הסדרה ופיקוח על השידורים. חוק הרשות השנייה מעניק לרגולטור מגוון סמכויות בתחום זה וכל כרסום שנעשה בהם מחליש אפוא את המדינה, שבהוראתה ובשליחותה פועלת הרשות. לוין לא שכח את העובדות הללו אבל הוא מבקש להשכיח אותן מהציבור.

ראוי לשאול את יו"ר ועדת הכנסת: מי סיפר לו שהעסק לא "עובד כמו שצריך ולא מרוויח" עד כי נדרש כאן תיקון מיידי ובהול? האם הוא המתיק סוד עם מישהו? האם היה מי ששטח בפניו בעצמו או דרך גורם שלישי – את קשייו? או שמא לוין הוא פשוט חבר כנסת חרוץ ויעיל, שהחליט מתוך עניין ציבורי תמים שיש לו בחברות החדשות כי מוטלת עליו החובה לבדוק את התנהלותם של הדירקטוריונים ומשנחרד מתוצאות בדיקתו – התיישב לכתוב את הצעת החוק שלו? השאלה הזו בנוגע למניע העומד מאחורי הצעת החוק הזה תמשיך לעמוד באוויר ולעורר תהיות ביחס למוטיבציות של מחוללה.

אם ההצעה תעבור בסופו של דבר, הפיקוח הפוליטי ההיסטורי האופייני לעידן רשות השידור עלול להתחלף בפיקוח כלכלי על מערכת החדשות או בצנזורה עצמית של העורך/ת מתוך קבלה מראש של כללי הדיווח החדשותי "הנכון" וגבולותיו. במחשבה נוספת, אולי כדאי לסייג את הקביעה הזאת בנוגע להמרת הפיקוח, שאינו נעלם מן הנוף אלא רק משנה את כיוון הזרימה שלו.

מה שמתגלה כאן הוא שיתוף הפעולה בין הסדר הפוליטי לסדר הכלכלי; שהרי ח"כ לוין משתמש בכוח הפוליטי שהעניק לו הציבור, כדי לחוקק חוק שמשמעו חיזוק האינטרסים הכלכליים של בעלי המניות בניגוד לטובת הציבור שבזכותו הוא יושב בכנסת. זאת ועוד, מעורבות פוליטית אינה מתבטאת רק בסמכות הממשלה למנות מנהלים ולפקח על שידורים ותכנים אלא גם בחיבורים הסמויים שיש בין הפוליטיקה לכוחות הכלכליים השונים הפועלים בתוך תעשיית המדיה.

לפיכך, יש לבחון בביקורתיות ובחשדנות מדוע שואף לוין לקדם את הצעת החוק שלו בדיוק כמו שיש לשאול מדוע חברי כנסת אחרים התנגדו לדו"ח ששינסקי, ונמצאו מסתודדים עם לוביסטים של חברות הגז.

—

1 מעמדה וסמכויותיה של הרשות השנייה נקבעו בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו התש"ן- 1990 המגדיר את אופייה של הרגולציה המדינתית על הטלוויזיה המסחרית כמו גם את גבולותיה.