סמל בוזפוז ומר שקשוקה

תמורות רבות חלו בענף עורכי הדין מאז ברא דיקנס את דמותו של הסמל בוזפוז, וגם מאז חז"ל שהתייחסו למקצוע בחשד. קשה להאשים אותם
צבי בן-דור

היתרון הגדול הגלום בכינון סוציאליזם הוא, ללא ספק, העובדה שהסוציאליזם ישחרר אותנו מן הצורך הנקלה לחיות עבור אחרים שהוא, במצב העניינים הנוכחי, לוחץ כלכך על חזק על כל אחד, עד שבקושי יש מי שנמלט ממנו.

(אוסקר ויילד, "על נשמת האדם תחת הסוציאליזם")

באחד מרגעי השיא של הספר הנפלא "מועדון הפיקוויקים" של צ'רלס דיקנס, עומד מר פיקוויק למשפט בעוון הפרת הבטחת נישואין לאלמנה ברדל (אני נשען כאן על זכרוני מן הספר בתרגומו של אריה סיוון שיצא בשנת 1947). במשפט חוקר אותו אחד, הסמל בוזפוז המייצג את האלמנה הנפגעת. הסמל בוזפוז (בפ' רפה, אחרת זה נשמע גס מדי), הוא טוען נמרץ ודיקנס מלגלג עליו כשהוא מתאר אותו מתרוצץ אנה ואנה בבית המשפט ומתמודד בהצלחה עם מר פיקוויק, אבל נכשל לגמרי בחקירת משרתו הקוקני של פיקוויק, סאם וולר. וולר מציג את בוזפוז ככלי ריק ומתעלל בו עד שהאחרון מאבד את שלוותו.

הסמל בוזפוז. לא יותר, לא פחות

הסמל בוזפוז עוין את פיקוויק. זה נכון. אבל תפקידו הוא להיות נציגה של האלמנה. להיות ה"אדבוקאט" שלה, מי שאחראי על הגנת האינטרסים שלה בבית המשפט. גם התואר "סמל" (וישנו סמל נוסף, הסמל סנאבין) מעיד שבוזפוז הוא "אופיסר אוף דה קורט", חלק מבית המשפט, אחד מאותם אנשים שעיקר תפקידם הוא לדאוג שהחוק יבוצע ככתבו וכלשונו, לטובת הצדק, הסדר הטוב, והחברה. אופיסר, אבל בכל זאת רק סמל, כיאה וכראוי. לא יותר, לא פחות. אפשר לומר שיש משהו נחמד בכך שסאם וולר, המשרת הקוקני, מנצח את בוזפוז בוויכוח בבית המשפט. זה מזכיר לנו שגם פשוט-עם, חסר השכלה אבל עם הרבה שכל ישר, יכול לעמוד על שלו בבית המשפט. בוזפוז, אגב, גם מודה שוולר ניצח אותו. אחרי הכל, גם הוא יודע שהוא לא אמור לדרוס אנשים. הוא סמל. לא פחות. לא יותר.

בוזפוז אם כן, הוא עורך דין במובן הקלאסי של המילה. אחד מאותם האנשים, "עורכי הדיינין", שרבי יהודה בן טבאי ורבי שמעון בן שטח המליצו שלא להיות כמותם (משנה, אבות, פרק א' מ"ח): "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". חז"ל חשדו כבר אז בעורכי הדיינין, אבל פרשן המשנה הגדול רבי עובדיה מברטנורא הבין שהיות המקצוע כשלעצמו הוא כורח בל יגונה: עורכי הדיינין הם "כאותן אנשים שעורכים ומסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים". כלומר עורכי הדיינין הם אדבוקאטים, מסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים כלומר בבית המשפט. בוזפוזים כאלה.

מאז ברטנורא נפל דבר או שניים בתולדות העם היהודי, וייתכן שהמהפכה הכי גדולה בעידן המודרני הייתה התרבות עורכי הדיינין בקרב הציבור היהודי. בכל תולדות עמנו לא הייתה כזו ויעידו על כך מיליוני פרחי הסמלים בעשרות המכללות והמחלקות למשפטים ברחבי הארץ. והנה מתברר שיש משבר במקצוע, והעיתון "כלכליסט" ערך משאל קצר בין בכירי הענף מהו לדעתם המשבר ומה יש לעשות כדי לתקן אותו. הנה מה שהם אמרו.

ז'אק חן, מתמחה במשפט פלילי ועבירות צווארון ללבן, ביכה את הירידה בערך המקצוע (נו, טוב כשיש הרבה מדיי מדבר מסוים ערכו יורד): "הפכנו לקריקטורה בעיני הציבור". באותה הדיעה מחזיקה גם רחל תורן, יו"ר הפורום למשפט פלילי בלשכת עורכי הדין, "חלה זילות במעמד עורכי הדין". ציון אמיר, מתמחה בעבירות פליליות, יורה באותו כיוון, אבל יותר גבוה, "אובדן האמון במערכת המשפט הוא בעיה קשה", אמנון לורך, מתמחה בליטיגציה, נדל"ן ומשפט מסחרי, מצר על כך ש"משפטנים מתערבים בהחלטות ניהוליות". אלי זהר, מתמחה במשפט עסקי־מסחרי ובעבירות צווארון לבן, גם הוא חושב כך, "המשפטנים משתלטים על חיינו". רון גזית, ממלא מקום ראש לשכת עורכי הדין, גם הוא מתבאס מחלק מעורכי הדיינין, "עורכי דין מתנסחים בבוטות כדי להרשים לקוחות". דני שינמן, מתמחה בעבירות צווארון לבן, בוכה מאיפה שכואב לו, "הגדרות העבירות הכלכליות לא תואמות את המציאות".

אפשר לומר שאין מתום בתלונות הללו והן כולן לגיטימיות. אדם סביר צריך לנהוג על פי רוחו של ברטנורא ולהשעות את יצר הרע כלפי עורכי הדיינין ולקבל טענותיהם כלטיגימיות ואמיתיות שיוצאות מלב. ואולם דבריו של אחד, רם כספי, מבקשים כנראה התיחסות אחרת. הנה דבריו:

למשפטנים יש יותר מדי כוח… לצערי הוקנו למשפטנים כוחות וסמכויות מעבר לאלה המגיעים להם, וכל זאת עקב חולשת הממשלה. כוחות וסמכויות אלה מחייבים אותם להתערב ולהחליט בנושאים לבר־משפטיים (מעבר למשפט), ודבר זה יוצר בלבי דאגה עמוקה לעתיד המקצוע. במקום לעסוק אך ורק בנושאים משפטיים טהורים, המשפטנים פורצים גבולות לכל עבר. צריך להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר את המשפטנים לד' אמות המקצוע: לייעץ ללקוחות מה עולה בקנה אחד עם החוק ומה לא, להדיר את רגליהם מקביעת מדיניות, וללמדם שייעוץ משפטי בתחום השלטוני אינו מתמצה רק ב'מה לא ניתן לעשות', אלא גם ב'איך ניתן לעשות', גם אם לצורך זה צריך לתקן חוק, צו או תקנה.

כשהייתי סטודנט במדעי הרוח, תמיד התפלאתי לראות כיצד סטודנטים חילונים אשכנזים מן המחלקה למשפטים מתחילים פתאום לדבר ארמית. פעם כמעט נחנקתי מצחוק, וזה היה בזמן שנטלתי ידיים בשירותים ליד הקפיטריה של ה"פורום" בהר הצופים, כששמעתי שניים כאלה מדברים מבעד לקירות תאי המחראות על משמעות המושג "נפקות". כמה ידע וחכמה נפקו מהם באותם חמישה רגעים…

גם כספי לא טומן ידו בצלחת ואנו לומדים מפיו את המושג "לבר-משפטית". "לבר" היא סמיכות של "בר" (אותו הבר של "חיות בר"), שהיא מילה ארמית שפירושה "חוץ". למשל, במקום לומר "הפריה חוץ-גופית" אמרו מעתה הפריה "לבר-גופית", או במקום משרד החוץ, אמרו מעתה "משרד הבר". השם החדש עשוי להתאים להפליא לסטייל היותר פראי שהמשרד נוקט בשנים האחרונות.

משעשע. אבל קריאתו של רם כספי "להחזיר עטרה ליושנה" משעשעת יותר. הקריאה היא, במילים של דיקנס, להחזיר את עורכי הדיינין למעמדם הבוזפוזי, ל"בזפז" אותם (בפ' רפה, אחרת זה נשמע גס מדי), כדי שבמקום להיות אלופים יחזרו להיות סמלים. הבעיה היא שקשה לקרוא את דברי כספי בלי שצחוק רע, לא מהמקום של רבי עובדיה מברטנורא, יחלחל מהגרון. זה הבוזפוז? לא!! זה מר שקשוקה!

רק לפני יומיים או שלושה, עמד מר שקשוקה, וצעק כאחרון הבוזפוזים (של עשירי ישראל) שהוא רוצה "אלפי תשובה", "אלפי דנקנר" כאילו שתשובה או דנקנר היו מאפשרים בכלל שיהיו עוד עשרה או אפילו חמישה כמוהם. בכלל, בראיון איתו לפני כמה חודשים בהארץ הוא היה הרבה יותר צנוע. אז ביקש שיהיו רק  "מאה נוחים". אמנם ניצחנו את האינפלציה, אבל כנראה שהיא נדדה למקום אחר במוחו של הבוזפוז והוא רוצה עכשיו אלפים במקום מאות. אבל על זה אפשר לקרוא אצל שלי יחימוביץ' גם בהארץ וגם במעריב. מה שצריך להידרש אליו הוא הקריאה לבוזפוזיציה של מקצוע עריכת הדין וההסבר שכספי נותן לו. אומר הסמל בוזפוז: "לצערי הוקנו למשפטנים כוחות וסמכויות מעבר לאלה המגיעים להם, וכל זאת עקב חולשת הממשלה". מה באמת…"הוקנו"? או שמא מישהו נטל אותן כמעט בכוח. כך אמר מר שקשוקה באותו ראיון להארץ רק לפני פחות משנה (!):

זו חובה על השרים לפגוש את דנקנר ואם שר האוצר וראש הממשלה האזינו לנוחי, שיש לו הרבה מה לומר על מה שקורה, על מה שצריך לקרות, אני רואה בזה ברכה. ולשאלתך, הוא עומד בראש חברות ציבוריות גדולות במשק, וחשוב מאוד שהשרים והרגולטורים ישמעו את הדעות שלו. הוא יכול לתרום להם.

בנושא התרומה אין כל ספק שדנקנר יכול "לתרום" לשרים. על כך אין כל חולק, השרים גם יודעים את זה היטב. תנוח דעתך, מר שקשוקה. מה שמענין הוא שמר שקשוקה קובע, מה זה קובע, פוסק ממש, שעל השרים לשבת עם דנקנר, שהוא גורם חוץ-שלטוני, סליחה "לבר-שלטוני", ו"לשמוע מה שיש לו לומר". ואת זה צריכים לעשות הפוליטיקאים שלנו, שהענווה של רבים מהם אמיתית כמו הענווה של דמות דיקנסית אחרת, אוריה היפ. הם צריכים לעשות את זה בלי לזכור כל רגע ורגע כמה עוצמה יש בידיו של דנקנר. ודוק, על פי כספי יש לנוחי דנקנר יש מה לומר לא רק על "מה שקורה" אלא גם אלא "מה שצריך לקרות"…

נניח למר שקשוקה מהארץ שלפני פחות משנה, ונחזור לסמל בוזפוז שלפני פחות משבוע. שימו לב לשימוש המצטנע מתמם משהו במילה "הוקנו": "לצערי הוקנו למשפטנים כוחות וסמכויות…" מי הקנה? איך הקנו? זאת אין לדעת. אין זה מתפקידו של הבוזפוז לדעת. בוזפוזים לא עוסקים בשכאלה. אבל בכל מבצבץ מכספי השקשוקה: "עקב חולשת הממשלה". אבל גם כאן אנו לא ממש רואים את השקשוקה במלוא טוהרתה, שהרי כספי כבר נתון בתהליך מתקדם של התבזפזות לפחות מאז הראיון בהארץ. "חולשת הממשלה"? מי החליש את הממשלה? איך נחלשה הממשלה? אנו לא יכולים לדעת. אולי מדובר באלפי פרחי-שקשוקה לבר-פרלמנטריים שממלאים את מסדרונות הפרלמנט עד כדי כך שגם חברי הכנסת מודים שכוחם רב עד כדי כך שלפרלמנט שלנו אין כל משמעות. בראיון להארץ, אגב, אמר שקשוקה בפטרונות שאין כדוגמתה: "ישראל אינה מדינה מושחתת. הממשל שלנו אינו מושחת, יש לנו עובדי ציבור נאמנים ואני חושב שזו בושה איך שאנחנו מדברים כל הזמן בשחיתות ושחיתות ושחיתות". והפוליטיקאים? "מאוד ישרים ומאוד הגונים". כך אמר מר שקשוקה, והייתי נותן המון כדי ליטול ידיים בשירותים של משרד עורכי-הדין כספי ולשמוע מה הוא באמת אומר, בין תאי המחראות, על הפוליטיקאים שלנו.

בוזפוז מצטער על התהליך שבו "הוקנו" לעורכי הדיינין סמכויות עד שחלק מהם הפכו לשקשוקות. קורא תמים, בוזפוזי, עד עלול לטעות ולחשוב שלכספי לא היתה יד בתהליך. אבל הוא עצמו מעיד שהוא היה שם מלכתחילה, מה שמעורר תהיה אם היה תהליך כזה או שמא הכל היה כך מלידה. בראיון להארץ הוא סיפר איך "סגר" דברים "עם לוי אשכול" ולא "היה צריך את בן גוריון", עוד טיפל בדברים "עם ספיר" בשביל קרינצי ראש העיר רמת גן, ובעבור ראש העיר של יבנה שאותו הוא לא מזכיר בשמו (נו טוב, יבנה היא עיר בוזפוזית). "ספיר" "בן גוריון" ו"קרינצי" זה הכי עבר רחוק שיכול להיות. ומתעורר השאלה מתי היה עבר אחר, בו לא היו לעורכי הדיינין כוחות וסמכויות והם לא היו שקשוקות. כספי נותן להבין שמדובר בתהליך התרחש בשלב מסוים, כלומר לא תמיד היו פני כאלה.

הכי מאלף הוא הסיפור של מתן החנינות לאנשי השב"כ הנאשמים בבידוי ראיות בפרשת קו 300 (לפני יותר מעשרים וחמש שנים). היועץ למשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, התנגד למתן חנינות:

בישיבה שבה הודעתי כי בכוונתי להמשיך את החקירה המשטרתית, דרשו ממני במפגיע שאורה להפסיק את החקירה. סירבתי והתפתח ויכוח ביני ובין מר שמיר שחזר ואמר: 'אתה יכול להפסיק את החקירה'. אמרתי שאיני יכול, וכך זה נמשך. בשלב מסוים שמיר אמר לי: 'זה אפשרי, תתייעץ עם עורכי דין אחרים'. "בלילה הודיעו רם כספי ויעקב נאמן שהנשיא ייתן חנינות. זו הפעם הראשונה שבה שמעתי שמישהו חושב על הרעיון המוזר, ואז התפתח ויכוח נוסף. שמיר התלהב ואמר שלנשיא יש אומץ לב ציבורי ואילו אני אמרתי: 'אם למישהו היה כאן אומץ לב ציבורי, הוא לא היה צריך לנקוט פעולה כזאת. למה לכם חנינה? בבוא הזמן, אחרי שהמשטרה תסיים את חקירתה, אם יהיה צורך אשים את ראשי על המערפת ואסגור את התיק'. שמיר ביקש בזעם שאתן תשובה עכשיו אם ניתן לתת להם חנינה. אחרי מחשבה חשבתי שזה אפשרי כיוון שהנשיא יכול לחון עבריינים, ואמרתי שעבריין הוא מי שמודה באשמתו ומכה על חטא.

כלומר: חריש לא רצה לתת חנינות. הוא אמון על החוק, בכל זאת. וצריך לייצג את התביעה. שמיר כעס וביקש התיעצות עם "עורכי דין אחרים". כאילו אין פרקליטות, אין בית משפט. למרבה המזל היו במקרה בסביבה "עורכי דין אחרים": יעקב נאמן ורם כספי.  ואיכשהוא באותו לילה, הם, כאמור גורמים לבר-ממשלתיים, הודיעו שה"נשיא יחון את העברינים" (כאילו מדובר בשליח הציבור בערב "כל נדרי" ולא בנשיא מדינת ישראל שיש לו סמכות חוקית וחוקתית לחון עבריניים, ומצופה ממנו שיעשה את זה באחריות). כספי עצמו טוען באותו ראיון שדבר לא נעשה מאחורי גבו של חריש והוא עצמו חתם על החנינות.

לכאורה סתירה בין הגרסאות. אבל אני דווקא לא חושב כך. מה קרה באותו לילה? הנה פרשנות אפשרית ליישוב הסתירה: באותו לילה נוצח הבוזפוז חריש. ולא  על-ידי סאם וולר, אלא על-ידי מר שקשוקה ודומיו. עכשיו מר שקשוקה רוצה שיוחזר הבוזפוז. אבל רצון זה הוא כן ואמיתי ויעזור לנו בערך כמו הסיפור, שדיקנס מזכיר ב"מועדון הפיקוויקים", על אותו אב שכרת את ראשו של בנו כדי לרפאו מפזילה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דובר ארמית

    עוד רשימה פופולארית ואופנתית בגנותם של משפטנים, שפיטות וכן הלאה (בלי נימוק כלשהו). זמנים יפים ב"העוקץ" אם מכיני שקשוקות למיניהם, כרם כספי, הופכים לאסמכתא. אכן, כדאי לעורכי הדיינים למיניהם להצר את מידותיהם. בעיקר לאלו בהם שעוסקים בשינוי חברתי, זכויות חברתיות והגנה על אוכלוסיות מוחלשות. צודקים רם כספי, אלי זוהר והכותב המחרה-מחזיק אחריהם (ביטוי לבר-משפטי). איך לא חשבנו על זה קודם?

  2. ירדנה אלון

    בית קדרות הוא ספרו הסאטירי החריף ביותר ויש האומרים (אני בינהם)הטוב ביותר של צ'ארלס דיקנס על המערכת המשפטית של אנגליה במאה התשע עשרה.הוא התחיל לפרסם אותו בחלקים ב- 1853 ,
    דיקנס,עצמו עבד כלבלר של בית המשפט בתקופה מסויימת בחייו כהכנה לקריירה של עריכת דין, ובבית קדרות
    bleak house הוא העלה את רשמיו מהדרך בה נטחנים בני אדם לאבק אדם תחת טחנות הצדק האנגלי
    בין היתר מתאר דיקנס בספר את הזמן הרב שלוקח מרגע שתהליך משפטי מתחיל ועד שהוא מסתיים ואיך המערכת המשפטית עושה כסף על גבו של הנזקק לשרותיה
    הנה ציטוט קטן
    the one great principle of the english law is to make business for itself

    מאחר והמורשת האנגלית מימי המנדט הבריטי היא חלק מובנה בתוך המערכת המשפטית הישראלית,ככה היא נראית בימנו אלה,חישבו על הזמן הרב שלוקח מעת תחילת ההליך המשפטי בישראל ועד קבלת פסק דין ואיך נסחט האזרח הישראלי תוך כדי כך ומי גורף את הרווחים לכיסו לא רק עוה"ד שהאזרח מקבל את שרותיהם
    כל הליך משפטי עולה כסף שלא לדבר על עירעור ומעבר מאינסטנציה אחת לגבוהה יותר
    כל זה נעשה בכוונת מכוון ולא כפי שבתי המשפט והשופטים בעיקר מיתממים לומר
    אין שום סיבה בעולם שפסק דין בארץ שמתיימרת להיות מתוקנת ומודרנית יקח למעלה משבע או עשר שנים אלא אם כן יש כאן כוונה כפי שציטטתי למעלה את דיקנס
    ובכן המערכת המשפטית הישראלית במאה העשרים ואחת נראית בדיוק כמו המערכת המשפטית של אנגליה במאה התשע עשרה.
    למרבה הצער בית קדרות לא תורגם לעברית
    עירית לינור שתרגמה נפלא את דיקנס (ניקולאס ניקלבי)אנא שנסי מתניים הפשילי שרוולים
    ושבי לתרגם , אני מבטיחה באופן אישי למחול לך על כל מיני דעות ואמירות שלא אהדתי במיוחד תמורת תרגום טוב של בית קדרות

  3. נפתלי אור-נר

    משרתו הנאמן של הימין בישראל פועל כ"סוס טרויאני" במשרד המשפטים, וכל זאת מטעם ממשלת ישראל המבינה שהחוק נועד לשימוש לצרכיה הלאומניים, לכן ניתן ל"כופפו" עד עיוות מושגי צדק ויושר אלמנטריים. ראה, למשל, יישימו של "חוק נכסי נפקדים" מכוחם מגורשים פלשתינאים מבתיהם אך לא, חלילה, יהודים

  4. ירושלמית

    מסכימה מאוד עם התגובה האחרונה! עורכי דין שהם רק פקידים צנועים של הממסד, כפי שנראה שכותב המאמר שואף שיהיו, לא יוכלו לתקן אף עוול חברתי. וכן, בכוח הזה חולקים גם עורכי דין דוגמת כספי, שמשרתים אדונים אחרים: וגם כדי להילחם בפועלם של אלה תצטרך עורכי דין. מה לעשות.