שירת הברבור של ירון זהבי

הוא דפק על דלתי באישון ליל. כך סתם, בלי להודיע מראש ובלי לבקש את רשותי. גבר בסתיו ימיו, כמעט קשיש ניתן לומר, גבה קומה ורזה, עם בלורית לבנה ועיני תכלת נוגעות ללב. בהליכה מדודה צעד פנימה, כאורח קרוא, והציג את עצמו ללא שהיות. כשהגה את שמו הייתי משוכנע שהוא לא יותר מאשר תעתוע של חלום.

"ירון זהבי?!" חזרתי אחריו בגיחוך. הוא התיישב על הכורסא והשמיע גניחה של עייפות תהומית.

"הוא ולא אחר," ענה בחיוך.

קפאתי על מקומי במבוכה. בנימוס חינני שאל אם אוכל להכין לו תה. נכנסתי למטבח והדלקתי את הקומקום החשמלי. לאחר מספר דקות שבתי ובידי ספל תה מהביל. הוא נראה תפוס שרעפים.

"אני צריך את עזרתך," אמר לאחר שלגם בזהירות מן הספל.

לא עניתי.

"אני צריך שתכתוב משהו בשבילי," המשיך.

"למה דווקא אני?" שאלתי לאחר שתיקה ארוכה. כשניסה להשיב קטעתי אותו והכרזתי שאיני האדם המתאים לעזור, מן הטעם הפשוט שאינני מכיר אותו בכלל. הרי מעולם לא קראתי את חסמב"ה, אף לא ספר אחד מן הסדרה המפורסמת, למרות שבשכונה שלנו היו כל הילדים מדברים על החבורה הסודית ומספרים בעיניים הוזות על אודות גבורותיה.

"לא קראת את חסמב"ה?"

"לא!" השבתי בזעם.

ולא אכפת לי מה יגידו. גם את 'שרה גיברות ניל"י' לא קראתי, למרות שהמורה ליאורה דרשה זאת במפורש ויום אחד אפילו השפילה אותי לפני כל הכיתה בשל סרבנותי המחוצפת. כבר אז שנאתי להיות חלק מעדר.

לא נראה שהתרשם במיוחד.

"אבל את הסרט ראית, לא?" עיניו נדלקו בציפייה.

"כמובן, אפילו יותר מפעם אחת."

כן, אני זוכר את המערה הסודית ואת שלמה ארצי ואת עוזי הרזה ואת אהוד השמן, ואפילו את מנשה התימני, שלא ממש נראה כמו תימני; להבדיל מאלימלך זורקין שבמזרחיותו אי אפשר היה לטעות, למרות שהייתה מופשטת ובעלת מאפיינים כלליים- מעין מזרחי משוקלל שכזה; כמו סלאח שבתי, שגם הוא היה יצור כלאיים חסר מוצא ייחודי, ללא חשיבות אם נולד בצפון אפריקה, בחצי האי ערב, במדבריות אסיה או באגן הים התיכון, כל עוד הוא מדבר בח' וע', משחק שש-בש, מוכר את בתו תמורת כסף ולא זוכר אם יש לו ששה או שבעה ילדים.

"אתה נסחף," אמר.

השתתקתי.

מתקפת שיעולים לחים אחזה בו ועל פניו הוטבעה ארשת מיוסרת. כשנרגע, לגם שוב מן התה ונשם עמוקות.

"אני גוסס," פלט במין נונשלאנטיות, כאילו דיקלם איזו אמירה טריוויאלית. "באתי לבקש ממך שתכתוב את צוואתי."

"סליחה?"

"טוב, לא ממש צוואה; כלומר, לא במובן המשפטי של המילה. אני מתכוון יותר לכתב וידוי."

שאלתי למה דווקא אני. הוא לא ענה. משהו בחזותו כבה, כאילו הלך והזקין ככל שנקפו הדקות. ריחמתי עליו. נטלתי דף חלק ועט והתיישבתי בכורסא שמנגד.

"ובכן," פתח, "נתחיל מזה שאני בכלל לא ירון זהבי."

"ידעתי! אתה שיקרת לי!" התקוממתי וכמעט שהטחתי את העט על הרצפה.

"התכוונתי לכך," אמר בנחישות רגועה, "שלא נולדתי עם שם הזה. זהו עיברות. זהות שאולה. כיסוי. לא רק לכם גנבו את העבר, אתה יודע."

שאלתי אותו לשמו המקורי. הוא היסס.

"יאנוש גולדמן," ענה לבסוף וכחכח בעוצמה בגרונו, מנסה לסלק גוש ליחה שהעיב על נשימתו.

מרוכז ועצום עיניים, מתעלם מגיחוך בלתי נשלט שיצא מפי, סיפר שהוא נולד בכלל בפולין ושבהיותו תינוק היגרה משפחתו לאנגליה. לפלשתינה הם הגיעו לאחר כמה שנים, עוד בטרם נסתיימה המלחמה באירופה.

"ומה עם חסמב"ה?" שאלתי.

הוא פקח את עיניו.

"חסמב"ה זה בולשיט. פיקציה. הזיה," ענה.

משכתי בכתפיי.

"אתה יודע," קרץ, "סינתזה מלאכותית. כמו השם שהדביקו לי, כמו אינספור מטבעות לשון שמציפות את חיינו: 'כור היתוך', 'צבא מוסרי', 'עיירת פיתוח', 'יהודית ודמוקרטית'. בחייך, אתה הרי כבר לא ילד."

"אז זה הווידוי שלך? שאתה לא ירון זהבי ושחסמב"ה זו אשליה?"

הוא הנהן והרכין את גבו לפנים במחווה של כאב אילם. בלבי חשתי שוב נקיפה של חמלה.

"אני רק מבקש שתכתוב את זה יפה…" גמגם, "ספרותי שכזה, אתה יודע."

הבטחתי שאעשה כמיטב יכולתי וניתרתי אל המטבח כדי להכין לו עוד ספל תה. כששבתי, היה שרוי בתרדמת חטופה ונשימותיו התכופות חרקו כצירי מתכת חלודים. כאשר פקח את עיניו היה התכלת שבהן מוקף אדמומית של לאות חסרת מרפא.

"אתה יודע," מלמלתי בחיוך, מתאמץ לשוות חיבה לקולי, "אתה האדם אחרון שהייתי משער שיבקר אותי כאן."

הוא זקף מבע בתמיהה.

"אתה מבין למה אני מתכוון. הרי אנחנו, איך אומרים… בניכר."

נשיפת צחוק קטועה נמלטה מפיו. "אתה שואל את עצמך מה עושה ירון זהבי בגרמניה."

הנהנתי בהידוק שפתיים. שעון הקיר שלמולי הצביע על השעה שלוש. טרטור מנוע של מכונית שחלפה ברחוב ניסר את הדממה.

"אני גר פה," השיב לבסוף.

"אתה רוצה לומר לי שירון זהבי ירד מהארץ?!"

"לא 'ירד'! 'היגר'!" שיניו המצהיבות נחשפו והוא הטיל את גבו על משען הכורסא. לאחר שהתנשם ונרגע, הוסיף: "כבר כמעט עשרים שנה, למען האמת. עסקים חובקי עולם, אתה יודע."

לא הבנתי.

"עסקי נשק!" נזף בי בחיבה, "בומבה של ביזנס. ביקושים מובטחים ורווחים אסטרונומיים."

"אתה מוכר או קונה?"

"גם וגם. אבל אני לא יכול לפרט אז אין טעם שתשאל. עניינים של שירותים חשאיים, ביטחון המדינה… בכל מקרה, עשיתי כסף טוב, אין תלונות."

מכאן המשיך וסיפר על משפחתו, ואני, כמזכיר חרוץ, העליתי על הכתב כל פרט אפשרי: אישתו, הלוא היא תמר היפה, עזבה אותו יום אחד בהפתעה, וכיום היא מבלה חצי מזמנה בהודו ומלמדת יוגה; בנו הבכור הוא אל"מ במיל' ומתפקד רק בזכות כדורי פרוזאק, בנו האחר חי בניו יורק ומנהל שם סניף מקומי של רשת גלידות, ובתו הצעירה חזרה בתשובה והתחתנה עם חב"דניק הדוק מירושלים. ככל שסיפר כך הלך קולו והצטרד והיה דומה שהוא הולך וקמל לנגד עיניי.

"הכול מתפורר," אמר לבסוף וחתם את פיו, כמנסה לעכל את שזה עתה אמר.

"המשפחה?" שאלתי בטון מדוד, תוהה אם הגיעה שאלתי להכרתו.

"הכול…" השיב לאחר שהייה קלה וניער את בלוריתו המלאה, המרשימה בלובנה.

"אתה מתכוון לירון זהבי?"

"גם, בוודאי. הוא הרי מלכתחילה היה לא יותר מאליל, פסל של גבס, פנטזיה שמגלמת את כל התקוות והכזבים שלנו."

שיעולו הלך ותכף ונעשה רועם ומיוסר יותר. הפצרתי בו להרגע ואף הצעתי שישכב לנוח על הספה. אך הוא התעלם ממני כאילו הייתי רק ניצב זניח בסצנה מלודרמטית.

"ירון זהבי לא יכול לעשות רע," המשיך ואיגרף את כף ידו על מסעד הכורסא, "הוא לא מנשל ולא מגרש, הוא לא מפלה אף אחד, הוא אינו כובש ובוודאי שאינו רוצח."

אז הפנה אלי מבט חצי מחוייך ופלט: "אתה מבין את גודל ההונאה?"

הוא עצם את עיניו ולרגע נראה מרוכז באיזו התרחשות שכמו חלפה לנגד עיני רוחו. שפתיו רטטו וגבו השתוחח עד שכמעט נגעה בלוריתו בברכיו.

"ואיפה הוא עכשיו?" העזתי לשאול לאחר כמה רגעים של מתח עצור.

"כבר אמרתי לך," צחקק במרירות, "התפורר."

"אתה חייב להרחיב בעניין הזה!" התעקשתי וגופי נדרך כאילו הוזרק בו מלט.

אני לא חייב כלום," השיב בקול משוייף, מוחלש "לא לך ולא לאף אחד. את שלי כבר עשיתי… האומה שוקעת והבית מתפרק… עכשיו נותר רק הביזנס…. אחלה ביזנס… למכור לכולם…  מצדי, שיהרגו אחד את השני ואנחנו נעשה עוד בוחטה… יש דרכון גרמני, לא צריך לדאוג… אני צמא… אני עייף…"

הוא מירר בבכי יבש, חלוד, כאילו הייתה סרעפתו טעונה בעופרת. הגשתי לפיו את ספל התה המתקרר, ולאחר ששתה דיו אחז בזרועי והתרומם על רגליו. עיניו נותרו עצומות והרטט שבפניו התפשט לכל גופו. עקב בצד אגודל צעדנו לעבר הספה, וכשהוא נשכב עליה פלט אנחת ישישים חרישית.

"לך לישון עכשיו, יאנוש," לחשתי באוזנו לאחר שכיסיתיו בשמיכת צמר עבה, "בבוקר תרגיש טוב יותר."

אבל בבוקר הוא כבר לא היה שם. גם שמיכת הצמר והספל נעלמו מן הזירה, ואפילו העט והדפים שעליהם רשמתי את דבריו. התנערתי אחוז בהלה וכמעט שנפלטה צווחה מפי.

"יאנוש," שמעתי את עצמי מלחש, "איפה אתה?"

"עם מי אתה מדבר," אמרה בת זוגי כשנכנסה לסלון, פניה סמוקים ובגדי השינה תלויים ברפיסות על גופה התמיר.

"ירון זהבי," עניתי.

"מי זה ירון זהבי?"

"זה… לא חשוב. סתם חלום."