אסירים הם יונים

כאן חומות וגדרות

המקיפות נפשות

יש אומרים רעות ויש אומרים טובות

יש חושבים אמיתות

יש כאן יונים שאוכלות,

עפות ויוצאות

עולות מעלה בלי שלשלאות

לשמים אין גבולות

אסירים לבושים בכתומים

סוהרים לבושים בשחורים

בני אדם כולם נפשות

אמנם חיים בגבולות

גם אם אין חופשות

אך יש כאן שגעונות

כן מרירות הטעימות

ויש קנטינות

אנחנו חופשיים בקניות

במידה כי לכל דבר גבולות

***

על הכותב:

נורי אל עוקבי הוא יו"ר האגודה להגנה על זכויות הבדווים. הוא נולד בשנת 1942 בכפר אלעראקיב שבנגב. כילד ראה את צבאה של המדינה החדשה מגיע לאזור מגוריו. שלוש שנים אחר כך, ב-1951, חייליו של אותו צבא גירשו אותו ואת בני משפחתו מביתם ומכפרם – לחצי שנה בלבד נאמר להם, אך מעולם לא הורשו לשוב.

כשגדל ובגר עבר, כמו רבים מהבדואים בנגב שאיבדו את אדמותיהם ואורח חייהם המסורתי, אל העיר לוד. שם פתח מוסך בשנת 1964, לפרנסתו ופרנסת משפחתו – אך מעולם לא שכח את הכפר ממנו נעקר. לפני מספר שנים, כשכבר היה איש לא צעיר ולא לגמרי בקו הבריאות הוא קם ועשה מעשה, חזר לבדו אל אלעראקיב והקים אוהל ליד חורבות הבית בו נולד. שם חי כמה שנים ברציפות, בחום היום ובקור הלילה במדבר. עד אשר באה המשטרה לעצרו, ובבית המשפט בבאר שבע הואשם שהוא "מסיג גבול סדרתי באדמות המדינה". שחרורו הותנה בכך ששוב לא יציב את כף רגלו במקום בו נולד. במאמץ רב השיג לו עורך דינו את הזכות לפחות לנסוע בכביש מבאר שבע לתל אביב, ממנו אפשר לרגע לראות מרחוק את המקום ההוא. "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא…"

בכאב רב קיבל אל-עוקבי את רוע הגזרה וההגליה המחודשת והקדיש עצמו אל מה שעדיין היה מותר לו – לבלות קצת יותר זמן עם בני משפחתו, ולהשתתף במאבקי בני עמו וקהילתו. אך הנה הגיעו אל אל עוקבי רשויות החוק גם בעיר לוד, והוא הואשם בניהול עסק בלתי חוקי – דהיינו, אותו מוסך קטן וצנוע שהוקם לפני כמעט חמישים שנה.

בית המשפט קבע כי מכיוון שכבר לפני מספר שנים ביטלה עירית לוד מסיבות השמורות עמה את רישיון העסק, היה על אל עוקבי לסגור מיד את המוסך, והוא לא עשה זאת ופקחי העירייה ערכו ביקורת ומצאו אותו עובד שם. בית המשפט מצא אותו אשם. השופט ציין כי עונשי מאסר עד שישה חודשים ניתן להמיר בעבודות קהילתיות לתועלת הציבור, ויעץ לאל עוקבי למצוא מקום בו יוכל לעשות עבודות כאלה. ואל עוקבי אכן מצא בית תמחוי ברמלה שמנהליו שמחו לקבלו אליהם.

אך כאשר הגיע לבית המשפט למתן גזר דינו, ב-24.12.10, נחתה עליו מהלומה בלתי צפויה נוספת. לא שישה חודשים נגזרו עליו אלא שבעה – בחודש יותר מן המקסימום שניתן להמרה לעבודות שירות. לא עבודות שירות, לא בית תמחוי אלא שבעה חודשים מאחורי סורג ובריח על הפשע של המשך ניהול מוסך שהרשיון לו נשלל על ידי עיריית לוד. ובנוסף, על אל עוקבי לשלם קנס בסך 40,000 שקל או להישאר בכלא עוד 400 יום תמורתם.

ופירט השופט זכריה ימיני במלים מפורשות בגזר הדין מדוע בחר להחמיר כל כך עם נורי אל עוקבי. דווקא בגלל שהוא פעיל לזכויות הבדואים יש להחמיר איתו מעל ומעבר, "כדי להעביר מסר לפזורה הבדואית".

בדרך לכלא התמוטט ובילה מספר ימים בבית החולים אסף הרופא, תחת שמירה כבדה.

על מצבו אפשר לקרוא במלותיו של נורי עצמו, בשיר זה שכתב בין חומות כלא מעשיהו והכתיב דרך הטלפון לחיה נח, פעילת הפורום לדו-קיום בנגב.

(מתוך "ארץ משוגעת," הבלוג של אדם קלר). לקריאה נוספת: פרופ' אלון  הראל, עו"ד יעל אונגר, חיה נח