עם חופשי זה טוב ליהודים?

השאלה המתבקשת בימים אלה היא לאו דווקא מה קורה במצרים, בתוניסיה ובעולם הערבי בכלל, אלא כמתבקש מעצם הכתיבה על הנושא בעברית, איך נקלטו ההתרחשויות בעין הישראלית?

אין עוררין כמעט שנתוני ה"כלכלי-חברתי" במצרים מעידים על נחשלות, על חלוקה בלתי צודקת ואף מרושעת של העושר, המרחב הפוליטי והכוח השלטוני, ועל ממשל אוליגרכי ומעמד בינוני קטן יחסי. במלים אחרות, כ-80 מיליון אנשים החיים בצל עיניהם הפקוחות ונחת זרוען של כוחות הביטחון, והכי משמעותי, ללא תקווה. על רקע זה עלו האנשים במצרים על בריקאדות כשהם דורשים: א. סילוקו של מובארכ מהשלטון. ב. החזרת העושר הציבורי לעם וחלוקתו מחדש. ג. השתתפות בשלטון. ד. חופש ביטוי מלא לרבות התבטאות, עיתונות והתארגנות.

המיוחד בתהליכים אלה, במצרים כמו בתוניסיה, הוא מאפייניהם של מחוללי השינויים. אין מדובר בקצינים פטריוטיים מתקני עולם, ולא במנהיגי מפלגות אופוזיציה שחוקים ודהויים מרוב התחככות בשלטון או לחלופין שקועים עד צוואר באידיאולוגיות ישנות ומיושנות כגון המרכסיזם הקלאסי. אלה לא האחים המוסלמים על גוניהם, חדורי אמונה או פנאטיות. מתברר, לאור השיח בפי דוברי השינוי המתרחש לפנינו והמיילים שאני מקבל מאותם פעילים ברחובות קהיר, שלפנינו דור חדש של אנשים ללא פרופיל.

מדובר במעמד ביניים חדש ולא מוכר, המוגדר באמצעות ידע ולא באמצעות כסף וממון, המנסה להחזיר לאנשיו ולעם כולו את צלם האדם שנגזל מהם ואת התקווה. אם נסכם את כל טיעוניהם המועלים בכל דרך אפשרית, הייתי אומר שהם פועלים למען ה-Dignity של העם המצרי. כבוד זה הופקע מהם משך עשורים והם קמים בשמו ולמענו. הדבר מקבל משנה תוקף בהקשר המצרי לאור ההיסטוריה של מדינה זו כליבה של האומה הערבית בעת המודרנית.

מתוך אלבום תמונות של מחאת נשים שהועלה לפייסבוק

הפעילות שלהם בשטח מאורגנת למהדרין. הם מקבלים הוראות פעולה במסרונים, בתקשורת אלקטרונית, ברשתות המדיה החברתית: להתקדם, לסגת, להתבצר, להתגונן, כל זה באמצעות מסרים מפורטים כולל חלוקת תפקידים והתנהלות במצבי חירום. יתרה מכך, הם מתגלים כיותר מתקדמים באמצעים שלרשותן ובמיומנויות הטכנולוגיות, הארגוניות, ההסברתיות שיש להם מאנשי השלטון והאופוזיציה המסורתית גם יחד. פעילים אלה מחויבים למאבק לא אלים, ולכן הם מביעים התנגדות נמרצת לכל צורה של אלימות, הרס וביזה. לא אחת הם מוציאים את עצמם מול פורעי סדר מגנים על הרכוש הציבורי ומוסדות ציבור, שכונות ובתי מגורים. כך השיח שלהם – רהוט, רציונאלי, מכוון הן לשלטון ולכוחותיו והן לעם, שוחרי דמוקרטיה, שינוי, חופש ביטוי לכל ושלטון תקין.

אם כן, ניתן להתעודד מעצם העובדה שהגרעין של הפעילים בשטח מאורגן, הן ברמה הרעיונית והן ברמה המבצעית. מאחוריו עשור וחצי לפחות של בניית ארגוני החברה האזרחית והתנסות בהפעלת פעילים ומתנדבים. מתברר, שאותן קבוצות פעולה קטנות המחויבות לשיח זכויות האדם, לרעיון הדמוקרטי, לחופש הביטוי וההתארגנות, סחפו ברגע האמת את העם המצרי לסוג של מהפכה לא אלימה בתכליתה. התרחשות מעניינת שדומה בחלק ממאפייניה לאותם תהליכים שהביאו את ברק אובמה לבית הלבן. אותן קבוצות שוליים המחויבות לערכים הומאניים הצליחו לסחוף את המוני האמריקאים לקלפי ולשינוי שמתברר שהיה עמוק יותר מאשר נראה בתחילה.

מחוללי המאבק במצרים וגם בתוניסיה, אם כן, הם שוחריו של הרעיון ההומאני, של כבוד האדם, צדק, חופש ושוויון, המנסים לשנות את פני מדינותיהם ברוח זו. ניתן לקבוע, אם כי בזהירות מה, שהם בניו הערביים של הדור הגלובאלי המחויב לערכים הללו. ומכאן, הנחתי שהם הצליחו להתחבר להמונים וגם לחוגי שלטון רחבים לרבות הצבא ומפקדיו, ולחולל את אשר לא הצליחו כל הכוחות האחרים לעשות. סבורני, שעצם הדגש שלהם על מהפכה לא אלימה, ועל שיח לא משיחי ועל רעיונות מוגדרים בתוך העשייה ולא רק בסוף העשייה הופך אותם לנאה דורש נאה מקיים גם בהתהוותו של השינוי ולא רק כהבטחה לעתיד שהולכים לבנות.

אתגר למשטרים הערביים

התרחיש המתואר לעיל אינו היחיד האפשרי. מתברר שהשלטון של מובארק לא מרים ידיים בקלות ולו משום סמליותה של מצרים וחשיבותה במתכונתה המיושנת לכוחות רבים באזור ומחוצה לו, לרבות ישראל. ניתן לצפות בלחצים אדירים על השלטון לתמרן ולשרוד כדי לעצור את אפקט תוניסיה בארץ הנילוס או בגבולות צפון אפריקה לפחות. לחצים אלה מנוגדים ללחצי העמים הערביים במקומותיהם בשינויים מקומיים כאלה או אחרים. ה-Dignity המדובר בהקשר המצאי קיים גם בהקשרים ערביים אחרים, ערב הסעודית, סוריה, לבנון, לוב וסודאן. גם במקומות אלה התהווה לו דור גלובאלי שוחר זכויות אדם ומחויבות לערכים אוניברסליים.

דור זה מהווה מקור לחץ פנימי על האליטות הערביות המיושנות האוחזת בשלטון ובסיכויי האומה הערבית להתפתח ככל האומות, מנחשלות לצמיחה ולדמוקרטיה סבירה. לחץ זה פועל מזה שנים ומתבטא במאות ארגונים של חברה אזרחית וירטואליות וממשיות בכל מדינה ומדינה, הפועלים בתוך המדינות ומחוצה להן, וכן, על-ידי דור חדש של פעילי שטח המתעמתים עם השלטונות במדינות האלה, כשהפעילות האזרחית שלהם בנושאי זכויות מקשות על השלטונות לדכאם. הדבר, מנוגד לפעילות האופוזיציונית בשלושה עשורים אחרונים של המאה הקודמת, בהם נראו כוחות אלה פועלים בהשראה של תיאוריות שחרור מהפכניות ומחתרתיות, מרכסיסטיות ואסלאמיות.

עובדה זו מהווה לדעתנו התנסות חשובה לשלטונות ולכוחות השינוי האלה בעימותים אזרחיים לקראת צורות מפותחות יותר של החברה והמדינה. לומר, שהמחוללים החדשים של השינוי במדינות ערב מנסים להציג בפועלם ובשיח שהם מביאים אלטרנטיבה לשלטון ולא רק שלילה כפי שהיה בחברה הערבית כל השנים מאז השחרור. רעיון המאבק האזרחי והשינוי ללא אלימות – לפחות מצד כוחות השינוי מהווה בסיס רעיוני חשוב לקראת השלב הבא של התפתחות החברה הערבית בכיוון המיטיב עם העמים ומשפר את חייהם. ראוי לציין בהקשר זה, שהתפתחות זו מאתגרת לא רק את המשטרים הערביים אלא גם את כל כוחות האופוזיציה המסורתיים הפועלים כנגד משטרים אלה, לרבות כוחות האסלאם  הפוליטי.

ניתן לראות בכוחות החדשים מעין ערעור גם על תפיסות ועל דפוסים מיושנים של האופוזיציה המסורתית, דתית כחילונית. לא מן הנמנע שדורות חדשים של מעמד הביניים של הידע ימצאו את עצמם בעימותים רעיוניים ופוליטיים מול כוחות אלה. הדבר אפשרי לאור העובדה שכוחות אלה, במצרים ובמקומות אחרים, סבלו בעשורים האחרונים מהידוק תנועת המלקחיים של המשטרים מזה ושל הכוחות הפונדמנטליסטיים, מצד שני.

האחרונים, אף הקדימו את השלטונות בדיכוי החופש והיצירה ורמיסת כבודו של אדם וזכותו לרבות רצח של אינטלקטואלים ויוצרים, מאלג'יריה בואך מצרימה עד לבנון ועיראק. לא מן הנמנע שתנועת המלקחיים הזו תתהדק דווקא עכשיו במקומות בהם עשויה לפרוץ פעילות המונית הממוקדת בשינוי שיטות המשטר. לא אופתע למשל אם אקרא או אשמע מחר או מחרתיים על מעצרי מנע בסוריה או על רציחות נוספות של מנהיגי הדור החדש בלבנון או בתימן.

ובינתיים, בישראל

דומני שכל שוחר חופש, צדק וכבוד האדם ישמח למראה אותה "מהפכת קטיפה" במצרים או "מהפכת יסמין" בפי התוניסאים, המייחלות להוציא את עמיהן מעידן הדיכוי והעוני אל הרווחה, ומהחצרות האחוריות והאשפתות אל קדמת ההיסטוריה. אלא שלא כך בישראל הרשמית והתקשורתית ברובה. שם, מבכים את משטרו של נשיא מצרים שהעמיק את הדוחק, העוני ואת האוליגרכיה שכילתה כל חלקה טובה במצרים, לרבות התקווה. הניתוחים הנשמעים מפי ראשי המדינה ומפי פרשנים ושדרים מבטאים יחס ישראלי מחפיר לאפשרות שעם המצרים השואף לחופש ולמדינה מתוקנת, ישיג את מבוקשו.

ישראל נשמעת בימים אלה כמצדדת בשלטון מדכא ואנטי דמוקרטי. לא מפריע לה להיות כמעט היחידה, בנוסף לערב הסעודית, המתייצבת מאחורי מובארכ. בכך היא מבטאת גישה מערבית קולוניאליסטית קלאסית המייחלת להמשך ההתבוססות של העם המצרי במדמנה אחת גדולה בצל משטר אימים, אחרת יקומו העמים לדרוש את עלבונם.

אפשר היה לצפות ליחס של הזדהות וכבוד לעם הנאבק על חירותו ועל כבודו, אלא שישראל הרשמית כל כך מקובעת בתוך קונספציה זו עד שהיא לא מוכנה להעלות על דעתה תרחישים אחרים. הכל נמדד בכלים פופוליסטיים: "טוב ליהודים, רע ליהודים". ישנם מי שבוחנים את האירועים בפריזמה של הנחת העבודה הפוליטית, יגבירו את הפחד ואיתו את מספר המנדטים. סוג שלישי של דוברים ינסה לטעון שהאירועים אכן מאששים את התיאוריה האוריינטליסטית שהם מחזיקים לגבי ערבים בכלל ומצרים בפרט.

במקרה שמופיעים מי שחורגים מדפוסים אלה בראייתם ובדרך מחשבתם על האירועים, הם מושתקים על-ידי פרשנים מוכרים צפויים מראש כאותה קונספציה, או תחקירנים היודעים היטב מה השדר מחפש. לא בחנו למשל את האפשרות שדווקא התפתחותה של מצרים כמדינה דמוקרטית תייצב את השלום עם ישראל ותנרמל את היחסים ולא להיפך. אלא שגם כאן, נתפסו הישראלים בקלקלתם, כשהניחו שמיזמים משותפים עם המצרים יספיקו. ומרוב קונספציה, לא רואים את העם בו מדובר, לא את כמיהתו להיות עם חופשי בארצו, את שאיפתו לצדק או שוועתו לרווחה ולחיים טובים ככל העמים. נעלם מעיני ישראל הרשמית, שלעמים יש לא רק צרכים אלא גם Dignity.

הכותב הוא סופר ועיתונאי, בעל טור קבוע בעיתון אלחיאת.