• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

עם חופשי זה טוב ליהודים?

פרופיל המהפכנים בעולם הערבי חושף דור חדש של שוחרי חופש, מאורגן להפליא, המתנגד לאלימות. קבוצות אלה מביאות בשורה לעמים הערבים ולחוגי השלטון, ומאתגרות את האופוזיציה המסורתית
מרזוק אלחלבי

השאלה המתבקשת בימים אלה היא לאו דווקא מה קורה במצרים, בתוניסיה ובעולם הערבי בכלל, אלא כמתבקש מעצם הכתיבה על הנושא בעברית, איך נקלטו ההתרחשויות בעין הישראלית?

אין עוררין כמעט שנתוני ה"כלכלי-חברתי" במצרים מעידים על נחשלות, על חלוקה בלתי צודקת ואף מרושעת של העושר, המרחב הפוליטי והכוח השלטוני, ועל ממשל אוליגרכי ומעמד בינוני קטן יחסי. במלים אחרות, כ-80 מיליון אנשים החיים בצל עיניהם הפקוחות ונחת זרוען של כוחות הביטחון, והכי משמעותי, ללא תקווה. על רקע זה עלו האנשים במצרים על בריקאדות כשהם דורשים: א. סילוקו של מובארכ מהשלטון. ב. החזרת העושר הציבורי לעם וחלוקתו מחדש. ג. השתתפות בשלטון. ד. חופש ביטוי מלא לרבות התבטאות, עיתונות והתארגנות.

המיוחד בתהליכים אלה, במצרים כמו בתוניסיה, הוא מאפייניהם של מחוללי השינויים. אין מדובר בקצינים פטריוטיים מתקני עולם, ולא במנהיגי מפלגות אופוזיציה שחוקים ודהויים מרוב התחככות בשלטון או לחלופין שקועים עד צוואר באידיאולוגיות ישנות ומיושנות כגון המרכסיזם הקלאסי. אלה לא האחים המוסלמים על גוניהם, חדורי אמונה או פנאטיות. מתברר, לאור השיח בפי דוברי השינוי המתרחש לפנינו והמיילים שאני מקבל מאותם פעילים ברחובות קהיר, שלפנינו דור חדש של אנשים ללא פרופיל.

מדובר במעמד ביניים חדש ולא מוכר, המוגדר באמצעות ידע ולא באמצעות כסף וממון, המנסה להחזיר לאנשיו ולעם כולו את צלם האדם שנגזל מהם ואת התקווה. אם נסכם את כל טיעוניהם המועלים בכל דרך אפשרית, הייתי אומר שהם פועלים למען ה-Dignity של העם המצרי. כבוד זה הופקע מהם משך עשורים והם קמים בשמו ולמענו. הדבר מקבל משנה תוקף בהקשר המצרי לאור ההיסטוריה של מדינה זו כליבה של האומה הערבית בעת המודרנית.

מתוך אלבום תמונות של מחאת נשים שהועלה לפייסבוק

הפעילות שלהם בשטח מאורגנת למהדרין. הם מקבלים הוראות פעולה במסרונים, בתקשורת אלקטרונית, ברשתות המדיה החברתית: להתקדם, לסגת, להתבצר, להתגונן, כל זה באמצעות מסרים מפורטים כולל חלוקת תפקידים והתנהלות במצבי חירום. יתרה מכך, הם מתגלים כיותר מתקדמים באמצעים שלרשותן ובמיומנויות הטכנולוגיות, הארגוניות, ההסברתיות שיש להם מאנשי השלטון והאופוזיציה המסורתית גם יחד. פעילים אלה מחויבים למאבק לא אלים, ולכן הם מביעים התנגדות נמרצת לכל צורה של אלימות, הרס וביזה. לא אחת הם מוציאים את עצמם מול פורעי סדר מגנים על הרכוש הציבורי ומוסדות ציבור, שכונות ובתי מגורים. כך השיח שלהם – רהוט, רציונאלי, מכוון הן לשלטון ולכוחותיו והן לעם, שוחרי דמוקרטיה, שינוי, חופש ביטוי לכל ושלטון תקין.

אם כן, ניתן להתעודד מעצם העובדה שהגרעין של הפעילים בשטח מאורגן, הן ברמה הרעיונית והן ברמה המבצעית. מאחוריו עשור וחצי לפחות של בניית ארגוני החברה האזרחית והתנסות בהפעלת פעילים ומתנדבים. מתברר, שאותן קבוצות פעולה קטנות המחויבות לשיח זכויות האדם, לרעיון הדמוקרטי, לחופש הביטוי וההתארגנות, סחפו ברגע האמת את העם המצרי לסוג של מהפכה לא אלימה בתכליתה. התרחשות מעניינת שדומה בחלק ממאפייניה לאותם תהליכים שהביאו את ברק אובמה לבית הלבן. אותן קבוצות שוליים המחויבות לערכים הומאניים הצליחו לסחוף את המוני האמריקאים לקלפי ולשינוי שמתברר שהיה עמוק יותר מאשר נראה בתחילה.

מחוללי המאבק במצרים וגם בתוניסיה, אם כן, הם שוחריו של הרעיון ההומאני, של כבוד האדם, צדק, חופש ושוויון, המנסים לשנות את פני מדינותיהם ברוח זו. ניתן לקבוע, אם כי בזהירות מה, שהם בניו הערביים של הדור הגלובאלי המחויב לערכים הללו. ומכאן, הנחתי שהם הצליחו להתחבר להמונים וגם לחוגי שלטון רחבים לרבות הצבא ומפקדיו, ולחולל את אשר לא הצליחו כל הכוחות האחרים לעשות. סבורני, שעצם הדגש שלהם על מהפכה לא אלימה, ועל שיח לא משיחי ועל רעיונות מוגדרים בתוך העשייה ולא רק בסוף העשייה הופך אותם לנאה דורש נאה מקיים גם בהתהוותו של השינוי ולא רק כהבטחה לעתיד שהולכים לבנות.

אתגר למשטרים הערביים

התרחיש המתואר לעיל אינו היחיד האפשרי. מתברר שהשלטון של מובארק לא מרים ידיים בקלות ולו משום סמליותה של מצרים וחשיבותה במתכונתה המיושנת לכוחות רבים באזור ומחוצה לו, לרבות ישראל. ניתן לצפות בלחצים אדירים על השלטון לתמרן ולשרוד כדי לעצור את אפקט תוניסיה בארץ הנילוס או בגבולות צפון אפריקה לפחות. לחצים אלה מנוגדים ללחצי העמים הערביים במקומותיהם בשינויים מקומיים כאלה או אחרים. ה-Dignity המדובר בהקשר המצאי קיים גם בהקשרים ערביים אחרים, ערב הסעודית, סוריה, לבנון, לוב וסודאן. גם במקומות אלה התהווה לו דור גלובאלי שוחר זכויות אדם ומחויבות לערכים אוניברסליים.

דור זה מהווה מקור לחץ פנימי על האליטות הערביות המיושנות האוחזת בשלטון ובסיכויי האומה הערבית להתפתח ככל האומות, מנחשלות לצמיחה ולדמוקרטיה סבירה. לחץ זה פועל מזה שנים ומתבטא במאות ארגונים של חברה אזרחית וירטואליות וממשיות בכל מדינה ומדינה, הפועלים בתוך המדינות ומחוצה להן, וכן, על-ידי דור חדש של פעילי שטח המתעמתים עם השלטונות במדינות האלה, כשהפעילות האזרחית שלהם בנושאי זכויות מקשות על השלטונות לדכאם. הדבר, מנוגד לפעילות האופוזיציונית בשלושה עשורים אחרונים של המאה הקודמת, בהם נראו כוחות אלה פועלים בהשראה של תיאוריות שחרור מהפכניות ומחתרתיות, מרכסיסטיות ואסלאמיות.

עובדה זו מהווה לדעתנו התנסות חשובה לשלטונות ולכוחות השינוי האלה בעימותים אזרחיים לקראת צורות מפותחות יותר של החברה והמדינה. לומר, שהמחוללים החדשים של השינוי במדינות ערב מנסים להציג בפועלם ובשיח שהם מביאים אלטרנטיבה לשלטון ולא רק שלילה כפי שהיה בחברה הערבית כל השנים מאז השחרור. רעיון המאבק האזרחי והשינוי ללא אלימות – לפחות מצד כוחות השינוי מהווה בסיס רעיוני חשוב לקראת השלב הבא של התפתחות החברה הערבית בכיוון המיטיב עם העמים ומשפר את חייהם. ראוי לציין בהקשר זה, שהתפתחות זו מאתגרת לא רק את המשטרים הערביים אלא גם את כל כוחות האופוזיציה המסורתיים הפועלים כנגד משטרים אלה, לרבות כוחות האסלאם  הפוליטי.

ניתן לראות בכוחות החדשים מעין ערעור גם על תפיסות ועל דפוסים מיושנים של האופוזיציה המסורתית, דתית כחילונית. לא מן הנמנע שדורות חדשים של מעמד הביניים של הידע ימצאו את עצמם בעימותים רעיוניים ופוליטיים מול כוחות אלה. הדבר אפשרי לאור העובדה שכוחות אלה, במצרים ובמקומות אחרים, סבלו בעשורים האחרונים מהידוק תנועת המלקחיים של המשטרים מזה ושל הכוחות הפונדמנטליסטיים, מצד שני.

האחרונים, אף הקדימו את השלטונות בדיכוי החופש והיצירה ורמיסת כבודו של אדם וזכותו לרבות רצח של אינטלקטואלים ויוצרים, מאלג'יריה בואך מצרימה עד לבנון ועיראק. לא מן הנמנע שתנועת המלקחיים הזו תתהדק דווקא עכשיו במקומות בהם עשויה לפרוץ פעילות המונית הממוקדת בשינוי שיטות המשטר. לא אופתע למשל אם אקרא או אשמע מחר או מחרתיים על מעצרי מנע בסוריה או על רציחות נוספות של מנהיגי הדור החדש בלבנון או בתימן.

הפגנה בכיכר תחריר, 29.01. נאה דורש נאה מקיים

ובינתיים, בישראל

דומני שכל שוחר חופש, צדק וכבוד האדם ישמח למראה אותה "מהפכת קטיפה" במצרים או "מהפכת יסמין" בפי התוניסאים, המייחלות להוציא את עמיהן מעידן הדיכוי והעוני אל הרווחה, ומהחצרות האחוריות והאשפתות אל קדמת ההיסטוריה. אלא שלא כך בישראל הרשמית והתקשורתית ברובה. שם, מבכים את משטרו של נשיא מצרים שהעמיק את הדוחק, העוני ואת האוליגרכיה שכילתה כל חלקה טובה במצרים, לרבות התקווה. הניתוחים הנשמעים מפי ראשי המדינה ומפי פרשנים ושדרים מבטאים יחס ישראלי מחפיר לאפשרות שעם המצרים השואף לחופש ולמדינה מתוקנת, ישיג את מבוקשו.

ישראל נשמעת בימים אלה כמצדדת בשלטון מדכא ואנטי דמוקרטי. לא מפריע לה להיות כמעט היחידה, בנוסף לערב הסעודית, המתייצבת מאחורי מובארכ. בכך היא מבטאת גישה מערבית קולוניאליסטית קלאסית המייחלת להמשך ההתבוססות של העם המצרי במדמנה אחת גדולה בצל משטר אימים, אחרת יקומו העמים לדרוש את עלבונם.

אפשר היה לצפות ליחס של הזדהות וכבוד לעם הנאבק על חירותו ועל כבודו, אלא שישראל הרשמית כל כך מקובעת בתוך קונספציה זו עד שהיא לא מוכנה להעלות על דעתה תרחישים אחרים. הכל נמדד בכלים פופוליסטיים: "טוב ליהודים, רע ליהודים". ישנם מי שבוחנים את האירועים בפריזמה של הנחת העבודה הפוליטית, יגבירו את הפחד ואיתו את מספר המנדטים. סוג שלישי של דוברים ינסה לטעון שהאירועים אכן מאששים את התיאוריה האוריינטליסטית שהם מחזיקים לגבי ערבים בכלל ומצרים בפרט.

במקרה שמופיעים מי שחורגים מדפוסים אלה בראייתם ובדרך מחשבתם על האירועים, הם מושתקים על-ידי פרשנים מוכרים צפויים מראש כאותה קונספציה, או תחקירנים היודעים היטב מה השדר מחפש. לא בחנו למשל את האפשרות שדווקא התפתחותה של מצרים כמדינה דמוקרטית תייצב את השלום עם ישראל ותנרמל את היחסים ולא להיפך. אלא שגם כאן, נתפסו הישראלים בקלקלתם, כשהניחו שמיזמים משותפים עם המצרים יספיקו. ומרוב קונספציה, לא רואים את העם בו מדובר, לא את כמיהתו להיות עם חופשי בארצו, את שאיפתו לצדק או שוועתו לרווחה ולחיים טובים ככל העמים. נעלם מעיני ישראל הרשמית, שלעמים יש לא רק צרכים אלא גם Dignity.

הכותב הוא סופר ועיתונאי, בעל טור קבוע בעיתון אלחיאת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אשר עידן

    מה שנחשף באירועי "מזרח תיכון חדש 2.0", זה שמקבלי ההחלטות בישראל חושבים שייש רק 2 אפשרויות: או שלטון איסלאמי או שחיתות. מקבלי ההחלטות בישראל, העדיפו את אופציית השחיתות. אבל יש אפשרות שלישית: לא איסלאם קיצוני ולא שחיתות

  2. מאור

    כרגע יש לפני כמה עובדות:
    א. ארגוני החברה האזרחית במצריים, כמו ארגוני העובדים, הם מאוד אנטי-ישראליים. יש חרם חברתי על מי שמתקרב לישראל.
    ב. המפגינים מקללים את מובארק שהוא שליח של הציונים (וארה"ב), ומעליבים אות ע"י ציור מגני דוד ליד פרצופו.

  3. עמית כהן

    ב1979 יכלו להופיע אותן אמירות בדיוק על הקורה באיראן. קבוצות ליבראליות ושפויות שיצאו להפגין, מנסות להמנע מאלימות, מאורגנים למהדרין, שוחרי דמוקרטיה שינוי חופש ביטוי ושלטון תקין.

    וזה אכן היה מדוייק לחלוטין להגיד את כל זה. כמו שזה מדוייק להגיד את זה כיום -לגבי חלק מסוים מהמפגינים.

    לא כל המפגינים הם ליבראלים רהוטים ודמוקרטים. חלק פשוט צועקים למצלמות הCNN "מובארק מפריע להשמיד את ישראל" (במילים אלו ממש). או שהם רוצים שה"אסלאם" ישלוט במדינה וכו'.

    הישראלים אכן מתנהגים בישרא-צנטריות בכל הנוגע למה שקורה עכשיו בעולם הערבי. וטבעי שהם ינהגו כך, אם התחזיות השחורות יתגשמו – המשמעות של זה יכולה להיות חזרה לעידן של מלחמות הענק עם אלפי ועשרות אלפי הרוגים מ-2 הצדדים.
    אז נכון שזה לא שהתחזיות השחורות הן אלה שהכי סבירות להתממש, או שיש הכי הרבה סיכוי שיתממשו – אבל עדין יש סיכוי שכזה, והישראלים ממש לא אוהבים שהוא קיים. בצד'.

  4. ירדנה אלון

    שלום מרזוק,
    אני בהחלט מסכימה עם התיאור שלך את הלך הרוחות הישראלי כפי שהוא משתקף בתקשורת הישראלית ובעיקר ע"י "פרשניינו לענייני"
    אמש הראו בטלויזיה מפגין ומפגינה מצרים שדיברו בגנות ישראל והאשימואותה,מכל מאות האלפים שהפגינו בכיכרות של קהיר ואלכסנדריה,הביאו דווקא את הקולות האלה,והקרינו אותם שוב ושוב

    יחד עם זאת אני מביאה כאן בפעם השנייה את תגובתי שהתפרסמה באתר זה תחת הרשימה של יוסי גורביץ'
    כי הייתי מאוד רוצה וחשוב לי שידעו שיש בהחלט גם קולות כאלה והם רבים בין הישראלים,והייתי רוצה רק אני לא יודעת איך שהצעירים במצרים ידעו על קיומם של קולות כאלהואם יש באפשרותך להעביר את הקול שלי שאני מאמינה שהוא גם קולם של ישראלים רבים אודה לך מאוד על כך.

    והרי תגובתי כפי שהופיעה כאן באתר כאמור לפני ימים ספורים

    אני מאחלת לעם המצרי שהתהליכים הדמוקרטיים סוף סוף יתחילו אצלם,ושהם יהנו מפירות הדמוקרטיה,זכויות אדם וזכויות אזרח,ושמצבם הכלכלי ישתפר
    זה לא שייך בכלל לעניין האם זה טוב לישראלים או לא טוב לישראלים זה בכלל לא החשבון שלי כשאני מאחלת את זה לעם המצרי
    מאחר וזכויות אדם וזכויות אזרח הם עקרונות אוניברסאלים
    הרי כל עם שמשתחרר מעולו של דיקטאטור או קבוצת דיקטאטורים שמשתררת עליו,גורמת לי לשמחה בלי שום קשר למידת התועלת שזה יביא לי.
    מדוכא שלומד להשתחרר מהמדכא שלו,תמיד גורם לי לשמוח
    ונותן תקווה שזה אפשרי

  5. טלי

    כשאתה מדבר על איראן נשמע כאילו אתה חושב שהיינו צריכים ללמוד איזה שהוא לקח מהמהפכה שם, מהו הלקח שלדעתך היינו צריכים ללמוד?

    מה הופך הפגנה להפגנה "חיובית" ומה ל"שלילית"?

  6. דרור בל"ד

    לכאורה החשש מפני שלטון דתי במצרים מונע מההמונים במדינה הציונית לתמוך במהפכה המבורכת הזו. כהרגלם, אין הציונים מוכנים לקבל אינפורמציה מרשתות זרות ומפרשנים שאינם זורים חול בעיניים. נתניהו בן אליעזר ושופריהם בתקשורת הציונית מתעקשים להפחיד את הציבור בתחזיות בטחוניות קודרות, ואילו הציבור הציוני מצידו נבהל בכל פעם שמישהו הוגה את המושג בטחון. את הביטוי לכך נתן היום משה ארנס | שלום עושים עם רודנים, אך עוד קודם לכך, במאמר על אירוע שולי כביכול אלוף בן | כשהייתי עדן אברג'יל, ביטא (או למעשה הסגיר) אלוף בן את תפיסתם של הציונים (ולא של היהודים) מדוע אינם יכולים להזדהות עם מאבק עממי בדרישה לערכים אותם מציין מרזוק אל חלבי.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1212708.html
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1187476.html

    "ישראל נשמעת בימים אלה כמצדדת בשלטון מדכא ואנטי דמוקרטי. לא מפריע לה להיות כמעט היחידה, בנוסף לערב הסעודית, המתייצבת מאחורי מובארכ. בכך היא מבטאת גישה מערבית קולוניאליסטית קלאסית המייחלת להמשך ההתבוססות של העם המצרי במדמנה אחת גדולה בצל משטר אימים, אחרת יקומו העמים לדרוש את עלבונם".

    ישראל מיום היווסדה מצדדת בשלטון מדכא ואנטי דמוקרטי. הפונדמנטליזם הבטחוני, כפי שהיטיב לתאר אותו אלוף בן, הוא זה הגורם לשבויים בקונספציה זו לייחל להתבוססות של עם אחר, מצרי, פלסטיני, או כל עם אחר (כולל התבוססות של חלקים גדולים מתוכו – השקעה במה שמכונה בטחון במקום בצרכים האמיתיים של התושבים), במדמנה שאין בינה ובין דמוקרטיה ולא כלום.

    כדאי לראות למשל מה אומר מוחמד אל בראדעי היום בראיון לCNN (דקה 2:40 ואילך)
    http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=777397
    "למען האמת, קיימות פיקציות בקרב גורמים מסויימים בארה"ב. האחת היא שאם מצרים תהיה דמוקרטית, ייתכן כי אוטומטית השלטון יהיה עויין כלפי ישראל. זה כלל לא נכון. שלום בין שתי מדינות דמוקרטיות הוא יציב הרבה יותר משלום בין דיקטטורים".

    כפי שאיבחן יפה מתי שמואלוף בבלוג שלו – מצרים נותנת לנו שיעור בדמוקרטיה. גם אל בראדעי – מומחה למשפט בינ"ל – נותן שיעור בדמוקרטיה. כדי שגם המדינה הציונית תהיה דמוקרטיה ולא דיקטטורה יהיה על האזרחים במדינה הציונית לדרוש את הסגרתו של פושע המלחמה אהוד ברק להאג. מכך פוחדים הציונים, זה הרי יפגע בבטחון. שוב לא יוכלו בעילה בטחונית כזו או אחרת לצאת למלחמות שולל, לטבוח בפלסטינים או לקיים משטר אפרטהייד באצטלה של ניהול הסכסוך. מדינות דמוקרטיות אמורות להתנגד, להחרים ואף להפיל משטרים כאלה. רוצח הילדים לצלילי מוסיקה קלאסית יודע זאת. גם המגיב הציוני מאור יודע זאת.

    שר הגנה דרוש כאן – כמו בכל דמוקרטיה בעולם – ולא שר בטחון.

  7. עמית כהן

    מה הלקח שאפשר ללמוד מהמהפכה באיראן? שגם כאשר יש הפגנות עם מעטה ליבראלי ודמוקרטי, הן יכולות לההפך למשהו הכי רחוק מזה. עד היום עשרות ומאות אלפי איראנים וילדיהם מבכים את העובדה שיציאתם לרחובות בשם הדמוקרטיה הביאה לעליית האייתוללות.
    אני לא אומר שזה בהכרח נכון לגבי מה שקורה\יקרה בהפגנות במצרים, אני אומר שקיים סיכוי כזה. סיכוי שבהחלט הופך את ההפגנות הנוכחיות במצרים למשהו שיש בו גם סיכון, סיכון גדול.
    מלחמה, שיכולה להתחולל במידה ויעלה משטר איסלמיסטי, תוביל לעשרות אלפי הרוגים מ-2 הצדדים. זה לא צריך להיות סכנה ותסריט אימים רק בעיני הישראלים, אלא בעיני כל אדם חובב חיים.
    שוב, אני לא אומר שבהכרח לזה יביאו ההפגנות במצרים, אבל אני כן אומר שזה ראוי שלכל הפחות הישראלים יסתכלו עליהם בעין חשדנית..

    מה הופך הפגנה מ"חיובית" ל"שלילית"? לא נראה לי שיש הגדרות ברורות, וזאת כנראה הבעיה. הפגנות שבאמת ובתמים מתחילות למען חופש חירות ודמוקרטיה, יכולות לההפך לדבר שלילי. וגם ההפך – הפגנות שמתחילות מסיבות לאומניות\דתיות, יכולות בהמשך להתפתח למשהו אחר, חיובי, וגם לזה יש דוגמאות.

  8. טלי

    אכן הפגנה שמתחילה כרצון תמים לדמוקרטיה יכולה לבסוף להסתיים בעלייתו של שלטון מזיק למפגינים עצמם, זוהי עובדה.
    אבל מה גורם לך, עמית כהן להחליט מתי לכתוב טוקבק שמזכיר את העובדה הזאת ומתי לא? האים היית כותב טוקבק כזה אם היה מדובר בצרפת או באפריקה או בארה"ב או בישראל?

  9. נתן

    אם רע לשכנך רע גם לך.
    כל כך פשוט – כל כך נכון.

  10. עמית כהן

    סביר להניח שאם ההפגנות היו במדינה אחרת באפריקה, או בדרום אמריקה, או אפילו במדינה ערבית רחוקה יותר (כמו נסיכויות המפרץ וכו') אז הייתי פחות מסתכל על הסיכונים הגלומים בה.
    אבל כאשר הדברים קרובים לבית אין את המותרות של להתמקד בחיובי. אם יעלה משטר איסלמיסטי במצרים זה יזיק לא רק למצרים אלא זה גם יסכן אותי, את משפחתי, את מכריי. כך שבנוגע להפגנות הללו אני הרבה יותר זהיר, ואני מתמקד יותר בסיכונים. מה שכנראה לא הייתי עושה אם הן היו מתרחשות במקום אחר.

    מגיב אחר קרא לזה ישרא-צנטריות, ואכן הוא צודק.

  11. טלי

    כי נדמה לי שהרבה מאוד אנשים סביבנו, פה בישראל.
    חושבים שערבים פשוט לא יודעים לעורר מהפכות אזרחיות ושסביר להניח שכל מהפכה שלהם תסתיים בעליה של שלטון דתי קיצוני וטרוריסטי. אנשים שאפילו לא מאמינים שערבים יכולים באמת לרצות דמוקרטיה.כי תכלס הם פרמטיבים ולעולם לא יכלו לחיות כארופאים מתורבתים.
    ולכן הם אוטמים את עצמם מפני רגשות האמפטיה האנושיים והבלתי נמנעים, ובפני ההגיון המעמדי שמתעורר בהם.

  12. יגאל

    העם היהודי היוצא ממצרים אחרי 400 שנה של עבדות לפרעה במצרים מפגין במדבר "זכרנו את השומים… את הבצלים… ואת הדגה… אשר אכלנו חינם במצרים…למה הבאתנו למות במדבר הזה" מפרש רש"י -חינם מן המצוות.זה טבעו של האדם- כפוי טובה.פרוש המלה מצווה -צוותא ולאיו צווי. והעם היושב בציון אחרי 2000 שנות גלות וחושב שהוא "חופשי" הוא עם "משועבד" לטיפשותו. כתוב בפרקי אבות "אין בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה" לא צריך לחפש דוגמאות לדיכוי החופש, היצירה ורמיסת כבוד האדם,אצל שכנינו הקרובים והרחוקים. מספיק להביט בארון הספרים הדל של היהודי המזרחי ולהבין באיזה בית מדרש "נאור" באלגיריה בואך מצרימה עד לבנון,עיראק ועד תימן…וכמו שאמר אבא אבן "בסוף חוזרים לספר"…יהדות זה לא רק …זה גם…

  13. أدم

    כפי שמתקשה המבקר לבחור בין גוף ראשון רבים לבין גוף ראשון יחיד כך מתקשה העברית לבחור בין תעתיק הנאמן למקור לבין תעתיק הנאמן למוכר.

  14. חנן שליב

    מאמר מעולה ומציב מראה כפולה.הן למצב החברתי במצרים ובמזה> כולו והן ובמיוחד ליכולת ההתמודדות החשיבתית והחברתית הישראלית.כל הדברים והתגובות המצופים אכן התרחשו אבל וכאן ההחמצה הגדולה,משום מה לא הושמע הקול השפוי המתבקש והפועל באופן הבא: לאחל למצרים "התחדשות" פוליטית וחברתית שונה ומתקדמת ,לתמוך בכך באינספור מיזמים (שרובם ככולם יזרקו אכן לפח המצרי)גם ללא תמורה מידית מצדים ובצד זה ,בשקט!!! לבצר ולבנות את הסד"כ הנדרש.נכון זה יהיה א"ח רמת החיים ויתכן מאד שגם יחייב הסתלקות מהשטחים (מה שמימלא יעשה ע"י אובמה בקרוב ביותר),אבל כך
    מייצרים מצידנו מזה"ת חדש ולא עוד מאותו דבר כפי שכרגע נשמע מכל כלי תיקשורת.