• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

הערביות החדשה

מה חושב למשל אליאס ח'ורי על המהפכה במצרים? אלטייבּ ע'נאים ליקט ותרגם קטעים מהעיתונות הערבית
אלטייבּ ע'נאים

העם מביע את דעתו ומהמר על מכונת שינוי ענקית שהתפרצה וקשה לבלמה. מאות-אלפי אזרחים גודשים את רחובות קהיר, אלכסנדריה וערים מרכזיות אחרות. המדינה בוערת בסיסמאות גדולות, התלהבות, מיתוס בהתהוות. מחכים בכיליון עיניים לתוצאות. על מה מהמרים? על העם; על הממסד הצבאי השומר על הרגעה מאוזנת בזמן האירועים המהפכניים; על הגורל החופשי; על ערביות חדשה. ציבור הומה זועם, צעירים וקשישים, נשים, משפחות שלמות על ילדיהן מהשכבות החלשות והבינוניות – כולם בחיפוש אחר כבודם הרמוס, שניזוק בצל העריצות, הקיפוח, הדיכוי והקיפאון ההתפתחותי. כמובן שתהליך זה חסר חוליה רקובה אחת קטנה, הטייקונים, שכירסמו כמו במשחק מחשב ישן את כל רצועות האוכל, ולא השאירו כלום לכולם.

אלימות גואה בקהיר, אתמול:

שיחה מרגשת עם האקטיביסטית מונה סייף, בצל ירי חי, שמסבירה למה תישאר עד סוף המאבק:

המהפכה מחפשת את הקודים החדשים של החברה הערבית החדשה, שנכלאה בשיח הכפיפות המוחלטת לריבונות ששמרה עצמה בקונכיית זהב. ההתרגשות של העוקבים אחרי התפתחות המאורעות גלומה בין השאר באלמנט ההפתעה של האירוע, מתנה לא צפויה. סוף כל סוף לאדם המצוי, להרבה מאוד בני אדם, יש זכות לרדת לרחובותיהם ולהביע את דעתם. אנשים קשי יום החולמים על הקלה ולו קטנטנה, שתרפה מאחיזת המציאות המכאיבה.

המהפכה המתהווה משנה את כללי המשחק. קטבים חדשים נוצרים ומשפיעים. בעקבות תוניסיה שגמרה אומר כי אין הממסד יכול כיום להמשיך בשיטות הדיכוי של עידני החושך, התלקחה האש במצרים. כפועל יוצא, ערוצי המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות השונות הניבו פירות מדהימים. בערוץ "אל-ערבּייה", אשה בשנות החמישים לחייה, מטפחת על ראשהּ, כבר הפכה לאייקון כשהיא אומרת: "חשבתי שזהו דור של רשלנים, תקועים באינטרנט, אך מסתבר שלא, זהו דור מהפכה שאני מנשקת את רגליו".

"הוי מצרים, קומי והתאזרי בכוח, כל מה שאת מאחלת לעצמך גלום בתוכך", השיר המיתי שהלחין ושר הזמר המחתרתי המנוח שייח' אמאם חוזר כעת להחייאה קולנית – יומון "אל-א'כבּאר" הלבנוני שם אותו כפתיח בכניסה לאתר הרשמי שלו וגם ערוץ "אל-ג'זירה" משתמש בו בימים האחרונים.

על משמעות המהפכה הערבית החדשה, כותב הסופר הלבנוני הנודע אליאס ח'ורי ("אל-חיאת", 01.02):

"זוהי ערביות חסרת שפה לאומנית, שלא סגורה על עצמה. זו לא ערביות אידיאולוגית המקבלת השראה ממודלים חיצוניים, זוהי הערביות של הערבים…". ח'ורי מונה שני מרכיבים חשובים המלכדים ומאחדים את הערבים: השפה והאינטרסים. אחדות תרבותית ופוליטית שהוא מנסח את מהותה בצורה הבאה: "זוהי ערביות מציאותית צנועה, האופק שלה נובע ממציאות גיאו-תרבותית ומאחדות הגורל והאתגרים העומדים בפתחנו". אחדות שאמורה להניב פירות ולהעניק מוטיבציה ושיתוף פעולה אזורי, שדרכו ייווצר עולם ערבי חדש.

בסוף מאמרו, כותב ח'ורי בתיעוב על השכבה שיצרו שלטונות העריצות המתמוטטת: "הערבים כבר לא מסוגלים לסבול את 'גנבי העסקים' ומשפחותיהם ושושלותיהם ובני לוויתם. הם לא מסוגלים לשאת בתחושה הזו שהעולם הערבי הפך לאַיִן שעל המדינות השכנות למלאו".

הפרשן עבדאללה אסכנדר מעלה שאלות לגבי הממסד הצבאי במצרים ("אל-חיאת", 02.02):

"במצרים כולם מישירים מבט לעבר הממסד הצבאי, אחרי הנתק הגדול בין השלטון לאזרח. התוצאות של דרישות המפגינים… יישארו תלויות בעמדת הממסד הצבאי והבנתו ביחס לפתרון". אסכנדר עומד על טיב הממסד הצבאי השולט במצרים וטוען ש"ממסד זה הוא כוח כלכלי בעל אינטרסים מסועפים במישורי החברה, דבר שהופך אותו לנתח חברתי בעל אינטרסים, מדלג מעל לעמדות האידיאולוגיות שמבטאות המפלגות האזרחיות והגופים העממיים…".

לטענתו על הזירה המתפנה כעת ושיש למלאה, מתחרים הממסד הצבאי והאחים המוסלמים. הוא לא פוסל את שאר הכוחות, המאורגנים והפחות מאורגנים, כבעלי פוטנציאל להשתתף בשינוי, אך מדגיש ששני השחקנים בעלי המרות והסמכות הם אלו. החיסרון בלמצוא כוחות מאורגנים היטב שיכולים להתחרות על השלטון נובע מהיעדרה של אג'נדה אזרחית – לאורך יותר מחמישים שנות שלטון היה האזרח המצרי בלתי נראה, כאשר בעלי השררה דילגו מעליו במירוץ לעבר ההון, השלטון, המתירנות והפקרת צרכי העם, שלא בחר בהם.

אסכנדר מסיים את מאמרו בדגש על כך שהפתרון יישאר תלוי בידי הצבא, כל עוד אין גוף פוליטי עם אג'נדה אזרחית בראש ובראשונה בפזל המהווה את תמונת העולם המצרי החדש. שאיפתם של הרבה מצרים נשארה עד היום לנטרל את הצבא מאחיזתו בשליטת המדינה, כאשר הוא מפנה מקום לשורות האזרח המצרי.

המשורר הפלסטיני זכריא מחמד מגיב על האירועים בשמחה רבה ("אל-איאם", 01.02). במאמר רגשי צוהל משמחה ותקווה, מתאר מחמד בעיניים פואטיות של משורר את תהליך הנפילה של העריץ המתועב. הוא מכנה את מובארכ "דקאן הרודנים, דקאן המרצחים וראש הבוגדים". מחמד מדגיש שהעגלה שהחלה דוהרת לכיוון שחרור האזרח הכבול – אין סיכוי שתיבלם ותיעצר מסיבה כלשהי. הוא מבשר על הקמת-החייאת עולם ערבי חדש שלא נשען על המיליטריזם נגד האזרחים, אלא מגובה ברוחות חופש הביטוי, העיסוק וההתפקדות הפוליטית… ושאר החירויות אשר ייסדו את המדינה המודרנית המתוקנת. "הדמוקרטיה בעולם הערבי נראית כעת כמו אשה הצורחת בקולי קולות, רגע אחד לפני יציאתו לעולם של עוברה, תינוקה, ילדה, שילך ויגדל עמה. כך הם רחשי לבם של כל אלה המצטופפים ברחובות ובכיכרות כאשר לבם פועם ומחכה לרגע שבירת הנשיא הלא-לגיטימי שלהם".

מחמד כותב במאמרו על הקיפוח והעושק שנוקטת הרשות הפלסטינית נגד אזרחים פלסטיניים, שעל אף שאין להם עדיין מדינה משלהם השלטון תמיד יתעקש לכונן "משטר" שכל האזרחים בו יהיו כפופים ומכופפים לפקודותיו. הוא מסיים את מאמרו באזהרה שמפנה לכל השלטונות הערביים:

"הפיקו את הלקחים, ואל לכם להתנהג כמו שהתנהגו השלטונות. הפיקו לקחים חברים! …אם כך, אנו בפתחה של התחלה חדשה. השבח לאל שחייתי עד לרגע זה. השבח לאל שהייתי כאן…"

כיכר תחריר, 02.02.11. צילום: Nasser Nouri, cc by-sa-nc
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שלום

    תודה על הבאת נתח מהשיח הערבי לקוראים היהודים… תרומה חשובה להכרה עמוקה יותר בין שתי האוכלוסיות…
    האם בנוסף יש כותבים ערבים היוצאים נגד המהפיכה?

  2. גל לוי

    השאלה המהותית מבחינה פוליטית היא מה יהיה על הצבא. באיזה צד הצבא יעמוד, ועד כמה ישכילו הכוחות המהפכנים לגייס את הצבא לצידם, כאשר יש לקחת, כפי שעולה כאן, שלצבא עצמו יש אינטרס בשימור המצב הקיים. הניסיון מלמד שתהליך דמוקרטיזציה במקומות בהם הצבא היה עמוד תווך מרכזי בכינונו של השלטון יתאפשר אם הוא יהיה חלק מהמעבר, ולא ייחשב אך ורק כמכשול בדרכה של הדמוקרטיזציה. יתכן ויש לנו עוד למה לצפות מבחינת ההתפתחויות הצפויות במצרים. המילה האחרונה עדיין ממש לא נאמרה.