זה קטן, זה רק ילד

דיווח מבית המשפט בעופר, אולם מספר 2, התיק של מחמד מח'יר, בן 13
איה קניוק ותמר גולדשמיד, מחסנמילים
photo: barnabywasson, cc by-nc-sa

מה משפיל אדם, זה עניין סובייקטיבי. תלוי מה מסמל מה לכל אחד. לי למשל, זה לא זה שהם השתינו עליו שנחווה לי כהכי משפיל, אלא יותר זה שהפשיטו אותו עירום. את עניין השתן אבא של מחמד בהתחלה התבייש לספר. אפילו להגות את המילים היה קשה לו. אני חושבת שבשבילו זה היה הדבר הכי משפיל שהם עשו לבנו, יותר מכל הדברים האחרים.

איזה מין בני אדם אני חושבת, לוקחים ילד בן שלוש עשרה ולא חשוב למה, ומענים אותו ככה. ואז אני עונה לעצמי, כל ישראלי כמעט. כל חייל בצבא כשמדובר בפלסטיני. כל אדם בעצם, אם רק הקודים המקומיים מסמנים לו שזה מותר.

היום שבו ראיתי אותו לראשונה היה באחד מימי השני האלה בבית המשפט עופר, באולם מספר 2, שם שופטים את הילדים. 20, 22, 23 ילדים ביום. ילדים ונערים שמגיעים בקבוצות של שניים, שלושה, לפעמים ארבעה, לבושים בגדי אסירים חומים, שרשראות על הרגליים של כל אחד, ויד מחוברת באזיקים לידו של ילד סמוך. אני שמתי אליו לב במיוחד כי היו לו תלתלים עגולים ורכים, וכי היה נראה מאוד צעיר, וכי בכה. זה לא שאחרים לא בוכים מדי פעם, מהקטנים אני מתכוונת, אבל לפחות על פי הניסיון שלי, לא ככה פתוח, ובלי לנסות להתגבר או להסתיר.

בית המשפט הצבאי הוא ברוב-רובו של הזמן הארכות מעצר. זו השיטה, גם כשמדובר בילדים. וזה גם לא משנה בכלל במה נאשם העצור, או מה סוג העדות שהביאה למעצרו. במובן הזה, יהיה אשר יהיה תפקידו של בית המשפט הצבאי, הוא בוודאי איננו רדיפת האמת וענישה תואמת. לא כשנלקחים ילדים מביתם בלילה, לרוב על פי הפללה של מישהו אחר, שלעתים קרובות איננו אלא ילד כמוהם. בדרך כלל על זריקת אבנים, או בקבוקי תבערה מאולתרים. ועל זה הם נעצרים, ללא שחרור בערבות עד תום ההליכים. למשך חודַשִים. שלושה לפחות. ומורשעים בסוף, כמעט תמיד, למרות שלרוב ההפללה בלבד היא גבולות העדות.

והרי גם אילו צודק לומר שלזרוק אבן על הכובש הוא פשע, וגם אם נכון לומר שילד זורק אבנים דינו כמבוגר, וגם אם אבן כמוה ככדור של רובה – גם אבן שלא פגעה באיש, הרי בתנאים האלה אין שום אפשרות לדעת את מה באמת קרה. ואין זה כשל במערכת או טעות, אלא מכיוון שמציאת האמת מראש איננה המטרה. כי בית המשפט הוא זרוע של הכיבוש, ומטרתו כמטרותיו; דיכוי, התעללות ושליטה, ולא שום דבר אחר.

בכל אופן באותו היום, כבימים רבים אחרים, נכנסו שוב ושוב גושי הילדים המחוברים זה לזה באזיקים, רובם מחייכים חיוך גדול למרות הכל. כי הארכות המעצר המגוחכות האלה (שנועדו במיוחד לתת לכוחות הכיבוש זמן למחוץ ולסחוט את הילדים האלה, ולגייס עוד משתפי פעולה), הן הזמן היחיד שמתאפשר לצעירים האלה לראות את משפחותיהם. ואז הגיע מחמד מח'יר הקטן, ולא חייך להוריו, ולא נופף, ומשום מה הלב פשוט עצר ונחתך כבר בשנייה הראשונה. וזה היה עוד לפני שלמדנו מה הילד הזה עבר. רק המראה הזה שלו, הרך כל כך והמפוחד, ותלתליו הילדיים כל כך, ועינייו המוגדלות מוצפות הדמעות, כבר היו חורכים את הנשמה.

וקרו הדברים הרגילים. הסוהר התיר את ידיו, והוא התיישב. היו לפניו כמה נערים וילדים אחרים, קצת יותר גדולים ממנו, שלכולם כמובן נדחה הדיון לעוד איזה זמן. אבל בזמן הזה לפחות, פיטפטו עם בני משפחותיהם כל זמן שנתנו להם החיילים והסוהרים, כולם מלבד מחמד. שהיה עם חולצה קצרה ורעד מקור, ולא דיבר רק בכה. והאמא שלו מררה בבכי ללא הפסקה אף היא. וגם זה היה יוצא דופן כי לרוב האמהות בוכות רק אחרי זה. אחרי שלוקחים את הבן. והאבא בהיסטריה עצורה כזו כתב שוב ושוב באצבעו על כף היד מספר טלפון מדומיין, וממלמל לילד שישנן את מספר הטלפון, ונראה שהוא מנסה לוודא שהילד זוכר את המספר.

אבל השפתיים של הילד הקטן היו קפואות, ורק הדמעות המשיכו ליזול. ואז הגיע תורו, והמתורגמן אמר לו לקום והוא קם. ושמו הוקרא. ואז נאמר לו לשבת וישב. מבטו היה מפוזר ולא ממוקד, ונראה צעיר יותר משלוש עשרה שנותיו. ותוך רגעים ספורים אמרה השופטת שבית המשפט יתכנס שוב בעוד שבועיים, והסוהר פקד על הקטן לקום. והוא קם. מבטו לפות במבטם של הוריו ושלהם בו. והסוהר שם עליו אזיקים, וסימן לו להתחיל ללכת. ופניו הרטובים מכל הדמעות היו חיוורים מאֵימה.

הילד כבר עמד כמעט בפתח היציאה מהאולם, והסוהר לידו, מאיץ בו, מבטו האחרון מכוון להוריו, מונח בהם, והאמא ספקה כפיה, והאבא באיזו נחישות אחרונה מלמל אליו: הסתפר. הסתפר, חזר שוב על תנועות השפתיים המסמנות את המילים, וסימן עם ידו לשיערו שלו, ואז לכיוון תלתליו של הקטן. כמו אם יסתפר יעשה רושם טוב יותר ומכובד, כך נראה שחשב. ואילו אנחנו חשבנו בתוכינו שהוא לא צודק. שטוב שיישאר הילד בדיוק כך. פרום וילדי. כי תלתליו הם העדות שלא צריך לטשטש, לעולם האמיתי אליו הוא שייך. לגילו הצעיר. ולזכותו העמוקה, המובנית, הצועקת מרכותם. ואז השופטת פתאום אמרה: למה הוא לא לבוש. והמילים נשלחו לתוך האוויר, והתפוררו ממתאריהם והפכו שקופות, והסוהר המשיך להוביל אותו, והוא נעלם, והיא לא יספה. וההורים ההמומים נעמדו. והרכינו ראש. ויצאו שפופים, ואנחנו מיהרנו אחריהם.

אנחנו, בעלות זכויות היתר המובנות, שמשוטטות עדיין בינות למסדרונות המקום הזה, כל עוד יתנו לנו.

"הוא שיקר על אמא שלו", סיפר טארק, אביו של מחמד. "אמר אני בכפר, והיה עם הילדים, ולא יודע מה בדיוק, ואז אמרו אנשים שראו אותו בג'יפ של החיילים, ושהרביצו לו… אני ידעתי איפה הוא. כי ליד ההתנחלות בית חורון יש בסיס. זה בכניסה לבית עור אתחתא, בין אלפוקה (העלית) ואתחתא. אז הלכתי לשם ישר. ושאלתי עליו. רציתי להגיד להם, זה ילד. אם זרק אבנים אני אעשה לו בית סוהר בבית. רציתי לראות מה קורה איתו. והחייל אמר לי שהוא לא שם. שאני אנסה ב'עופר'. סתם אמר לי. ואני ידעתי שהוא שם. אז אמרתי להם שאני יודע שהוא שם. ואמרו לי, יש לך חמש דקות עד שתלך או שהחייל יורה בך. זה החייל הזה מלמעלה. המשקיף. עם הרובה שלו עלי. אז הלכתי משם".

"ולא ידענו מה עשו לו שם. לא ידענו כלום. רק אחר כך ידענו".

"שבוע חיפשנו אותו עד שמצאנו איפה הוא", המשיך האבא לספר. "בכל מקום אמרו הוא לא פה. עכשיו אני יודע שאחרי שלושה ימים בבסיס, לקחו אותו ל'עופר'. והיה חודש ב'עופר'. ואחרי חודש שמו אותו ב'רימונים'. זה בית סוהר איפה שילדים ובחורות. ובחודש הזה לא דיברנו איתו. עד שהיה לו בית משפט פעם ראשונה. ורק בבית המשפט ראינו אותו. והוא לא דיבר, רק בכה. ולא יודע מה אמרו שם, וקבעו עוד פעם בית משפט, אולי לעוד שבועיים. לא זוכר בדיוק. ואז טלפנו אלינו מאיזה מקום מרמאללה. זה זכויות אדם. בשביל קטנים. אמרו לי הבן שלך לא במצב טוב. יש לו דברים על הרגליים שלו. שהרביצו לו. על האצבעות. עם הסיגריות. עם הנשק. והיינו אני והאמא שלו שבוע שלם בוכים. ולא אוכלים".

"תסתכלו באינטרנט מה שקרה לו", הוסיף. שפתיו היו חשוקות כשסיפר. אולי התקשה לומר הכל במפורש. ובאמת חיפשנו ומצאנו את מה שפורסם:

חיילים ישראלים עינו שני ילדים ואילצו אותם לשתות את מי האסלה

באב אלערב, 1.11.2010 – השר לענייני האסירים והמשוחררים ברשות הפלסטינית, עיסא קראקע, חשף שחיילי הכיבוש השתינו על שני אסירים פלסטינים קטינים, ואילצו אותם לשתות את מי האסלה, וצילמו אותם עירומים לאחר מעצרם וההתעללות בהם.

לפי מקורות מידע פלסטינים, קראקע אישר שהאסירים הקטינים מחמד טארק עבד אללטיפ מח'ימר محمد طارق عبد اللطيف مخيمر (בן 13), ומחמד נאצר עלי רצ'ואן (בן 13), אשר לומדים בכיתה ו' בבית ספר יסודי, מסרו את עדותם בזמן ביקור עורכת הדין של משרד האסירים, היבה מצאלחה, באגף הנוער בכלא "רימונים". הם אמרו שכוחות הכיבוש עצרו אותם ביולי האחרון, והיכו אותם באכזריות באמצעות הרובים שלהם וברגליים, אחר כך הם נאזקו, והעיניים כוסו, והם הובלו להתנחלות, ואילצו אותם לשתות את מי השירותים, וצילמו אותם עירומים, והשאירו אותם יומיים ללא בגדים בחדר ממוזג.

הילדים הוסיפו שכל פעם כשהם ניסו לישון, החיילים העירו אותם, ואמרו שהמבחיל ביותר שקרה להם היה שהחיילים השתינו על ראשיהם ועל פניהם. עורכת הדין מצאלחה חושבת שמה שקרה עם הקטינים הוא דבר מבחיל, ומעבר למה שניתן לתארו ולהעלות על הדעת האנושית.

במה הם מאשימים אותו? שאלנו.

"רק זרק אבנים. ככה אומרים לי". אמר טארק. "אבל עכשיו שמו עליו גם מולוטוב. זה ילד. עוד אין לו תעודת זהות. אם היה לו תעודת זהות זה משהו אחר. אבל זה קטן. כבר שלושה חודשים כאן. אז די. קיבל את העונש שלו. עכשיו אני רוצה לקחת אותו הביתה. ולראות את הרגליים שלו. מה עשו לו עם הנשק והסיגריות. לא יודע מה יש לו ברגליים. בבית המשפט אמרתי לו תהיה גבר. אבל רק בוכה. לא מדבר. לא מטלפן. ואמא שלו לוקחת כל הזמן כדורים. יש חבר שלו מבית הסוהר שמתקשר ואומר שהוא חולה. והוא לא מתקשר אלינו, אפילו שהשופטת אמרה שמותר לו להתקשר פעם אחת. החבר אומר שהם קורעים את הדף שקיבל מהשופטת שמאשר לו להתקשר ולא נותנים לו. ויש לו כחול מסביב לעין. ויורד לו דם מהאף. ולא נותנים לנו לבקר אותו, רק בעוד חודשיים אומרים שנוכל לבקר אותו. ולא יודעים כלום. קשה שלא יודעים כלום. זה ילד, זה רק ילד".

"לנו נשאר רק לחכות… רק לחכות".

אבל למה עורך הדין בעצם לא אומר לשופטת על העינויים, שאלנו. למה הוא לא מזכיר את מה שהילד הזה עבר.

"כי אז אולי יעשו לו יותר גרוע", הסביר האבא. "יתנו עוד חודשיים על זה שאמרנו. ככה אני חושב. כמו שגם בבית הסוהר לא נתנו לו מעיל. ראיתן שהוא בלי מעיל. ולא נותנים לו לטלפן. אולי מזה שדיברו איתו זכויות אדם בבית סוהר, בגלל זה ככה עושים לו. לא יודע. אז אולי לא טוב יהיה מזה".

וחשבנו שהוא בטח צודק, אפילו שזה ממש לא נסבל לחשוב כך.

שלוש פעמים היינו שם בהארכות המעצר של מחמד, בין הרבות שהיו מאז החל משפטו. בינתיים הסתפר. אולי על פי עצת אביו, או אולי כך נקבע לו בבית הסוהר. ובפעם השלישית שהיינו שם, אחרי הסדר הטיעון בין הסניגור של מחמד לתביעה, ביקשה התביעה שיגזרו על מחמד מח'יר הקטן שמונה חודשי מאסר בפועל, ואלפיים שקלים קנס או חודשיים מאסר במקום, ומאסר על תנאי.

אחרי שהוצגה עיסקת הטיעון, החלה הרוטינה הלשונית הקבועה שבה השופטת אמרה שהחליטה לכבד את עיסקת הטיעון מכל מיני טעמים. בשל גילו הצעיר, היותו ללא עבר פלילי, כי הודה וכך נחסך זמן בית המשפט, וכי בעצם האבן שכביכול זרק לא פגעה באיש, וכך גם בקבוק התבערה שהוא מואשם שזרק לא פגע מתברר באיש, אומרת השופטת, ובעצם איש לא נפגע היא מסכמת. אז בהתאם לכל זה היא בוחרת לכבד את עיסקת הטיעון, וגוזרת כמו שהציעה התביעה על מחמד הקטן שמונה חודשי מאסר בפועל, ואלפיים קנס או עוד חודשיים מאסר תמורתם.

אגב, כמעט בכל המקרים המגיעים לבית המשפט הצבאי ישנה עיסקת טיעון. וזה אומר שהנאשם מודה במה שהאשימו אותו, או בחלק מכתב האישום. והוא מודה לרוב ללא קשר אם ביצע את העבירה בה הואשם, או לא. זה כי הוא לומד מהר שאין לו כמעט סיכוי לצאת זכאי. וכי ממילא כבר ישב כמה חודָשִים, ועיסקת הטיעון לעתים מבטיחה לשבת פחות או יותר מה שכבר ישב ממילא. או קצת יותר. ואילו להילחם על חפות יגרור עוד זמן ארוך, ולרוב גם גזר דין של שנים רבות בבית הסוהר. והרוב באמת מודים.

כשמחמד שמע את גזר דינו הוא התיישב והליט את פניו. "אני לא רוצה להיות פה", בכה. והאב המבולבל הסיט ממנו פניו, חיוור. ושוב מצא כוח להביט בבנו, וחייך אליו חיוך מתוח, ואמר לו בקול מאולץ, "אבל מחר נתראה". מנסה לעודד אותו. וזה באמת היה מזל שביקור ההורים שסוף סוף אושר נקבע ליום המחרת, ועיני הילד המאוכזב היתרפו מעט, ופיו חדל לרעוד, והאיר עיניו. אולי כי בתודעת הילד שלו יש לו את מחר לחכות לו. ומחר יביאו לו ז'קט ושמיכה. כך אמרו עיניו. וחייך.

כן, חייך.

למרות שאולי גם לא.

שמונה חודשים בפועל וקנס ותנאי קיבל הילד בן ה-13, שגם לשיטתם של כוחות הכיבוש לא פגע באיש.

שמונה חודשים קיבל הילד כעיסקת טיעון משתלמת.

כך בבית המשפט הצבאי. כך כשמדובר בפלסטינים.

אני לא יודעת לומר מה מכל מה שעבר מחמד מח'יר נראה לי הכי נורא. האם העינויים שעבר מהחיילים, או הגילוי הקשה על חוסר יכולתם של הוריו להגן עליו. ועל תדמיתם הכל יכולה שהתנפצה לרסיסים. או האם זו ההבנה שהותכה בו בגיל כל כך צעיר שבכלל לא משנה מי הוא, ואיזה אדם הוא, לישראלים השונים שפגש ויפגוש בחייו, הוא לא "מי" אלא "מה". לא נראה, לא ממשי ולא אנושי. לרוב. ואולי הדבר הנורא לי מכל בסופו של דבר הוא שאני יודעת, שאחרי השתן שכבר מזמן נשטף ונוגב, והפצעים על כפות הרגליים שאני מקווה שיבריאו ולא יישארו מהם אלא צלקות, והאוכל הלא נורא משביע בבית הסוהר, והמכות שקיבל ויקבל, ואחרי שאולי והלוואי יתן לתלתליו החינניים לגדול שוב, יש משהו שנחתך ונחצה בחייו של מחמד מח'יר הקטן. משהו ששום דבר יותר לא ימחק. משהו שהוא כל מה שנעשה לו, ויותר מזה. והידיעה שלי על הדבר הזה צובעת לי את השמים של העתיד והעבר במשהו קשה ועצוב, שהוא כמו דופק. דופק של עצב. ואני רק מקווה, בשביל מחמד וגם בשבילי, שנזכה בחיינו לראות עולם אחר. שבו לי ולו יש את אותן זכויות על פני האדמה. שהוא יקבל פני אדם, וששלי תשארנה פני אדם. לפני שהדם ישטוף את הארץ והאדמה והשמים.

הפוסט פורסם לראשונה באתר מחסנמילים – דיווחים מהגדה המערבית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שחר

    המילואימניקית – השופטת – זה *אנחנו*. לא מטאפורית – מילולית

    הילדים המשתינים והמתעללים הם *הילדים שלנו*. לא מטאפורית – מילולית

    אני לא רוצה לכתוב פה עוד דברים שאצטער אח"כ שכתבתי אותם. וכן – אני מפחד לכתוב אותם.
    רק דבר אחד – לסרב לשרת בצבא הכיבוש היא חובה של כל אדם עם מצפון בישראל.

  2. שושנה גבאי

    הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם,
    אֲשֶׁר בֵית-יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ,אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ:
    הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם-
    אֶת-הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ-פֹה.
    ארורים יהיו כל אלה שפגעו בילד מחמד מח'יר וכל אלה ששלחו אותו לכלא.

  3. עמית כהן

    חבורת פעילים פלסטינים שאפילו לא מסוגלים להגיד את השם "צה"ל" בדיווחים שלהם אלא מחליפים אותו ב"כוחות הכיבוש", באו כביכול בקשר עם ילד בן 13 מבוהל ונסער שנעצר בגין זריקת אבנים.

    האם המצב הזה, לא נראה לך טיפה, מעט, קצת, בעל הפוטנציאל להעלות "עדות" שהיא הגזמות פרועות? על אחת כמה וכמה כאשר הילד לא מוכן לחזור על שאמר בפני שופטת?

    איך זה שמצד אחד עדות בבית משפט, מצד ילד אחד על ילד אחר, נראת לכם כדבר לא אמין שיש לפקפק בו.. ("ומורשעים בסוף, כמעט תמיד, למרות שלרוב ההפללה בלבד היא גבולות העדות…הרי בתנאים האלה אין שום אפשרות לדעת את מה באמת קרה").
    ומצד שני עדות של ילד נסער לפעילים פוליטים קיצונים, על מעשים נוראים כביכול של חיילי צבא אויב, עדות שהילד לא מוכן לעמוד מאחוריה בפני שופטת, נתפסת אצלכם כתורה מסיני?

  4. דרור בל"ד

    חבורת פעילים ציונים שאפילו לא מסוגלים להגיד את השם "הצבא הציוני" בדיווחים שלהם אלא מחליפים אותו ב"צהל", באו כביכול בקשר עם רוצח ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית מבוהל ונסער שנעצר בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

  5. איזי גור

    אל השרים בממשלת ישראל
    בשם, אם ישנו, בשם האל
    שבו ותחליטו סוף סוף
    כך או כך, לרע או לטוב
    אם כל ערבי,אפילו ילד קטן
    הוא ג'יאהדיסט ובכור שטן
    אז שימו אותם, שרי ישראל
    על משאיות וישר לעזאזאל
    ואם אינכם יכולים שוב להחליט
    כמו, במקרה של הנער שליט,
    אז לכו אתם, שרי ישראל
    לכל הרוחות –
    ל ע ז א ז ל !!
    נמאסתם- נמאסתם- נמאסתם!!

  6. עמנואל

    לפעמים אני כבר משתוקק שיגיע כבר זמן השילם והנקם, כדי שנתעורר.
    עמית כהן יקר, גם אם רק 10 אחוז מה שמתואר במאמר נכון, אם רק אחוז 1 בודד, לא היית רוצה שזה יקרה לך, לאחד מילדיך, לאחד מילדי קרוביך ואפילו – הרי יש לך נפש רחמניה- לאחד מילדי ישראל.
    עכשיו תאר לעצמך שהכול נכון.
    עכשיו תאר לעצמך שלא רק מחמד מח'יר, אלא עוד אלפי ילדים.

  7. ירדנה אלון

    על מה אתן מדברות?
    זה הרי מתחיל עוד הרבה לפני הגיוס לצבא
    זה מתחיל עוד בבית הספר היסודי, עבור לחטיבת הביניים ,ועד לסיום התיכון אז למה שזה לא ימשיך גם בצבא?
    מישהו עוצר אותם ביסודי?יש שם איזה מבוגר אחראי
    אם זה הורים או המורים שמפסיקים את ההתעללויות ואת הרשעות והאכזריות ביסודי?
    להורים כל מה שחשוב זה שהילד יהיה "תלמיד טוב" שיביא ציונים גבוהים,ויעמוד בסטנדרטים האלה
    למורות ולמורים לא איכפת באמת.יש צילצול הם יורדים לחדר המורים להפסקה שלהם מה קורה בינתיים בחצר בית הספר או במסדרונות או בכיתות בהפסקה לא מעניין אותם,הם באו להחתים כרטיס,לקבל את המשכורת הזעומה שלהם וללכת הביתה
    שיהיו כמה יותר תלמידים שסיימו בגרות,כמה שפחות שערוריות וסקנדלים שבית הספר יהיה מעורב בהם
    וזהו
    אז להפיל את הכל על הצבא ועל הגיוס זה נשמע נורא שמאלני ורחימאי אבל האמת היא שזה לא מתחיל בצבא ובפלשתינאי בגלל שהוא הנכבש או האחר המובחן או האוייב
    זה מתחיל אי שם בילדות המוקדמת
    וזה מתחיל בחיקוי של המבוגרים,כאילו שהמבוגרים בחברה הישראלית מתנהגים אחרת ימין או שמאל
    באמת לא משנה
    גם המבוגרים לא נראים יותר טוב
    תראו איזה זובור הם עושים אחד לשני בפוליטיקה ובאירגונים ממשלתיים או ציבוריים או פרטיים
    לכן לשאול איך הם יכלו לעשות את זה לילד בן 13 רק בגלל שהוא פלשתיני.
    ואני שואלת איך הם יכלו לעשות את זה ואפילו גרוע מזה לבת כיתתם? ועוד בקבוצה?
    ואיך הם יכלו לעשות את זה לחלש בכיתה שלהם?והפכו אותו ל "ילד כאפות"?
    ובדיוק כפי שבית המשפט הצבאי שופט ועוצר בסרט נע
    כך נעשה גם בין כתלי בית המשפט הישראלי,
    90% מבקשות מעצר ובקשות להארכת מעצר בישראל מסתיימות באישור חיובי של המערכת המשפטית לכל עצור יש לכל היותר 6 דקות להשמיע את טיעוניו לפני שהשופט מחליט אם כן או לא להאריך את המעצר
    אז מה תגידו על זה?

    המושחתות המוסרית והערכית איננה מוגבלת אך ורק ליחסי ישראלים פלשתינים
    המושחתות המוסרית והערכית הפכה לנורמה בחברה הישראלית

  8. עמית כהן

    מה הכוונה "אם רק 10 אחוז נכון"?
    אם 10 אחוז נכון אז מה נשאר? ילד שזרק אבנים ונעצר?

    הטענה פה היא טענה על עינויים, או שהם קרו או שהם לא קרו.
    אם היא נכונה, אז מדובר בסיפור זוועתי. אין אלפים כמוהו. גם לא מאות, לא עשרות, וספק אם יש ולו אחדים כמוהו. חיילי צה"ל לא משתינים במאותיהם על אנשים אחרים, וספק אם תמצא אדם שפוי שטוען אחרת.
    במקרה כזה, בן אדם שמותיר את הסיפור ללא סיום הוא בן אדם חסר אחריות. אם הסיפור נכון אז חייבים לשכנע את הילד לספר את הסיפור – אם לא בפני שופטת אז בפני אנשים שיוכלו לערוך תחקיר באמצעות מה שיספר – ואת תוצאות התחקיר להעביר למשטרה. (מי שלא עושה את זה, ומשאיר את הסיפור כמו שהוא עכשיו, גם כן מעלה חשד שהוא עצמו מבין שאין בסיפור הרבה מין האמת)

    אם הסיפור לא נכון, ובהתחשב בעובדה שמדובר בסיפור יוצא דופן בחומרתו, סיפור שלראשונה סופר על ידי ילד מבוהל לפעילים פוליטים קיצונים, סיפור שהילד לא מוכן לחזור עליו (בכלל?) לפני שופטת. אז הרי שיש סיכוי טוב שהוא לא נכון,ואז מה?
    איך אז תראה העובדה שאתה אומר שאתה מייחל לכך שיערכו בנו טרור "בשביל שנתעורר"? ("לפעמים אני כבר משתוקק שיגיע כבר זמן השילם והנקם").

  9. גם אני כהן

    כדי לשכנע אותו? הוא כלוא. הסבירו לך כבר שהוא לא מספר כי הוא בידיהם והם מאיימים עליו. תן גישה אליו, תן ערובה לבטחונו, ואז תציע את ההצעות הכה-הגיוניות שלך.

  10. עמית כהן

    את הדבר, אחרי מעצרו, במהלך שהעורך דין ביקר אותו בכלא. כלומר הבעיה היא לא ש"אין גישה אליו" או שהוא "עדיין בידיהם" אלא שכעת הוא לא רוצה לספר את הסיפור בפני אף אחד או לחילופין שאף אחד לא פעל כדי ליצור קשר איתו וכל המאמר מבוסס רק על אותה הודעה לתקשורת..

    בכל אופן, צריך לבדוק את הסיפור עד תום – אם אכן אין בעיה בגישה אליו, ואם הוא מתעקש לא להעיד בפני השופטת, מדוע אי אפשר לשלוח תחקירנים\עורך דין של אחד ארגוני זכויות האדם הידועים, שהילד יחזור על הסיפור בפניהם והם יצאו לחקור את העניין?

    הנקודה החשובה כאן היא שאסור להשאיר את הסיפור הזה פתוח. אם הסיפור הוא נכון הרי שהוא נוראי והחיילים שביצעו זאת צריכים להיות מאחורי סורג ובריח לשנים רבות. אם הוא לא נכון, אז מדובר בשקר דיי נאלח שאף גרם לכמה אנשים פה לא לשלוט בזעמם (איחולי נקמה וכו')..וגם ייסר את הורי הילד במידה והם לא שמעו ממנו אחרת.

    ב-2 המקרים (בין אם הסיפור נכון או לא) הרי שהגילויים הפוטנציאלים הם בעלי משמעות רבה. כך שאין כל הגיון בלא לבדוק את הסיפור עד תום ולהשאיר אותו פתוח במאמר מלא זעם (שבמידה והסיפור נכון הרי שהוא מוצדק) ושטנה (שבכל מקרה לא ממש מוצדקת) ב"העוקץ"..

  11. שחר

    עמית כהן. אני לא יודע אם אתה מנוול או עושה את עצמך, בכל מקרה, שתי האפשרויות מצמררות אותי.

    נניח שלא היתה כל התעללות. (ובכל זאת על פניו נראה שיש משהו, לפחות, בדברים. עשרות ילדים עוברים שם מדי יום, לדברי קניוק, ומתוכם רק שני ילדים התלוננו על עינויים? למה לא התלוננו כולם, אם התלונה שקרית? אבל נעזוב את זה)
    החוק הישראלי קובע שלל סייגים לחקירת ילדים (מתחת גיל 14) ראה כאן http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=1451&lang=HEB
    דבר מכל הרשום שם לא מתבצע, כנראה, בחקירת ילדים פלסטינים.
    האם שמעת על ילד יהודי שזרק אבנים, מעשה נפוץ במחוזותינו, שקיבל 8 חודשי מאסר, ועוד קנס ועוד עונש על תנאי? האם שמעת על בית משפט שהרשיע ילד רק על סמך עדות של ילד אחר, שנחקר גם הוא כאילו הוא מבוגר וללא זכויות המוקנות בחוק הישראלי לכל ילד נחקר? אולי שמעת על אברך שהכין פצצה לזרוק אותה במצעד הגאווה האחרון בירושלים, נתפס לפני שהרג מישהו, וקיבל 6 חודשי עבודת שרות?
    נסה להפעיל את הדמיון שלך, קראתי בתגובתך פה שאתה יודע לעשות את זה כשמדובר בפלסטינים קיצונים שלא יודעים להגיד אפילו צה"ל. אז נסה לדמיין ילד בן שלוש עשרה נחקר על ידי קפטן ג'ורג', או איזה סוטה אחר. מה ראית? כך חשבתי. בכלל, האם קוראות עיניך את מה שיוצא מהמקלדת שלך? האם היה אי פעם ילד יהודי שנעצר ונכלא והוריו לא ידעו איפה הוא ולא קיבלו על כך הודעה מסודרת מן השלטונות? על מה אתה מדבר בשם אלוהים? איך אתה יכול להצדיק דבר אחד ממה שקראנו בעדותה של קניוק?
    ברור לכל מי שעיניו בראשו – מדובר בשיטה. כך עושים כולם. זוהי מדינת ישראל. האם יש זכות קיום למדינה כזו, למשטר כזה? עדיף היה שתשתוק

  12. עמית כהן

    אתה מוזמן להמשיך לקלל אותי כמה שאתה רוצה אם זה מה שעושה לך טוב, זה לא ישנה את המציאות.

    לא ברור איך קבעת שאני מדמיין דברים, כאשר כל מה שכתבתי מבוסס על הכתוב. לעומת זאת אין ספק שאתה מדמיין דברים – כי משום מה אתה יודע איך חקרו את אותם ילדים (וגם יודע שהדרך בה עשו את זה אינה חוקית), בעוד שלא כתוב על הדרך שבה חקרו את הילדים דבר וחצי דבר. נטען שהם עברו התעללות, אולי בזמן החקירה ואולי לא [לא כתוב], ולא כתוב ולא ידוע איך נלקחה מהם עדות וכו'.

    העונש שבו הילד הורשע הוא אכן עונש מוגזם. לא בגלל שאברך שניסה לפוצץ את מצעד הגאווה קיבל רק 6 חודשי עבודות שירות (עונש נבזי אחד לא מפחית או מעלה בצדקתו של עונש אחר). אלא פשוט בגלל ש-8 חודשי מאסרי על ילד זה מוגזם מכל הבחינות.
    הילד הורשע בגין עדות של ילד אחר שאמר שהוא זרק בקבוק תבערה (לא רק אבנים). ולא, בקבוק תבערה זה לא "משהו נפוץ במקומותינו". כך שכן, להטיל עונש מאסר כל שהוא זה מוצדק לדעתי. עונש מאסר של 8 חודשים – לא.
    הפקפוק שלכם בכך שהרשיעו את הילד על סמך עדות של ילד אחר הייתה סבירה לולא העובדה שעדות אחרת, וחד פעמית, של ילד נסער בפני פעילים פוליטיים רדיקלים, נתפסת בעיניכם כתורה מסיני.
    בעיני גם העדות הזו (של ילד אחד כנגד ילד אחר) וגם העדות השנייה (על ההתעללות) כמעט ולא אמינות. וזו עוד סיבה למה העונש שהטילה השופטת הוא ללא ספק מוגזם.
    על כל פנים, התחמקת מהסוגיה הכי חשובה, וזה הצורך לבחון האם העדות על ההתעללות היא נכונה או לא. מה ש"קפטן ג'ורג'" עשה, הוא פשע שהוא עשה לאחד המנהיגים הבכירים של חיזבאללה, לא לילד בן 13. ועם כל הכבוד, קיים הבדל. רציני.

  13. עמנואל

    אני יודע זה קשה. זה קשה לכולנו. כולנו היינו רוצים, כבמטה קסם, למחוק את התמונות המציקות. אני מבין אותך. גם אני רוב הזמן כמוך. גם אנחנו רוב אזרחי ישראל רוב הזמן כמוך. אבל.
    אבל עמית, הרי אתה יודע שמקרים כאלה קורים, אתה יודע שיש חיילים שהמוסר הוא לא בדיוק אור לרגלם. ויש כאלה שהפחד גורם להם להתעלל.
    אתה מתפלא על המילה אלפים, תעשה חשבון בעשרות שנות כיבוש, וודאי ישנם אלפים אם לא עשרות אלפים.
    אתה תוהה מדוע אני מבקש שנתעורר, מציק לך שאני מבקש עלינו טרור כדי שנתעורר. לא טרור אני מבקש עלינו, עמית, טרור כבר יש לנו. צריך משהו אחר. תשלום כן ואמיתי. התפכחות אמיתית, חרטה אמיתית…
    חרטה אמיתית ולא עוד ניסיון לבקש את עדותו של ילד בן שלוש-עשרה שכבר העיד, לבקשו להתפשט מפחדיו ולספר לך ולכולנו עוד ועוד פעם עד שנשתכנע, אני כבר שוכנעתי, כמה פעמים הוא צריך לספר לך את הסיפור כדי שתשכנע.
    כבר היינו בסיפור הזה ובכול פעם שנדמה שיש אמת בעדות של ילד מוכה או נרצח (ראה מוחמד א-דורה) באים כמוך אנשים ומבקשים הוכחות נוספות, רוצים לכאורה שנשכנע אלא שמלכתחילה הם מאלה שאינם משתכנעים. לא יעזור כלום, הם לא משתכנעים.
     

  14. שחר

    אני לא חושב שקיללתי אותך. תיארתי אולי את האופי שלך כפי שאני חווה אותו מהתגובות שלך. תיאור שלילי, ללא ספק, אבל לא קללה.
    למען האמת, אני לא חושב שאתה מנוול. מעט אנשים מנוולים באמת, כך לדעתי לפחות. אבל התגובה שלך בהחלט מנוולת, והיטיב לתאר זאת עמנואל, כאן בתגובה שמעלי. אני חושב שקשה לך לראות את נוולותה של מדינת ישראל. אני חושב שאתה נוהג עקב כך בעצימת עינים ובהתחסדות.

  15. עמית כהן

    לפחות בניגוד לשחר נמנעת מקללות, אבל התחמקות מהטענות ותשובה לטענות מדומות (איפה ראית שתהיתי על כך שבקשת ש"נתעורר"?) מעיד גם כן על זלזול עמוק. (כי הבעתי דעות אחרות?)

    אני מבין שזה מפריע לך שלא כמותך קיבלתי את המסרים של פעילים פלסטינים רדיקלים לגבי תוכן המפגש בינם לבין ילד נסער במעצר כאיזה שהיא אמת אבסולוטית. אך זה לא שאני דורש "הוכחות נוספות", אני מבקש הוכחות כל שהן. דבר שלא קיים כעת. ואני גם מבקש שאם יהיו קיימות הוכחות שכאלה הרי שהן יופנו לטיפול בית משפט. וטוען שמי שחושב שהמקרה נכון ולא פועל בשביל שיטפלו בכך משפטית עושה מעשה נפשע.

    אני לא "מופתע" מזה שכתבת שהיו אלפי מקרים כאלה, אני מצר על כך שאנשים סתם זורקים טענות לאוויר למרות שאין שום דרך לגבות אותן. אתה מוזמן לחפש עוד מקרה -אחד- כמו זה שמתואר פה (חיילים משתינים על ילד קטן\מכריחים אותו לשתות מאסלה). ספק אם תמצא.
    ואם כך המצב לגבי מקרה נוסף אחד.. אז איך בדיוק אתה מגבה את הטענה שלך לגבי אלפים? שלא להגיד עשרות אלפים??

    מה שמתואר כאן ללא שמץ של ספק יוצא דופן בחומרתו, ולא תמצא ארגון זכויות אדם שיטען אחרת. יש מרחק בין בעיטה, דחיפה, או סגירה יותר מדי חזקה של אזיקים (לא שאני מצדיק אותם) לבין השתנה על ילד בן 13.
    העובדה שמה שמתואר כאן כל כך נוראי היא זו שגרמה לך ולכמה אנשים אחרים לא לשלוט בזעמם (וכבר כתבת את מה שכתבת – "זמן הנקם" לא קשור ל"התפכחות" בדבר). ולכן היה מצופה דווקא ממכם לרצות שיחקרו את הנושא עד תום ולא להסתפק בהודעה לתקשורת מפוקפקת של אותם פעילים פלסטינים.