עוזבים את הווילה

סופם של קצין המבחן הישראלי ו"הברברים"
אורי ביתן

הפיכה, קראו לזה בתקשורת הישראלית, לא מהפיכה. הפיכה זו כת של קצינים או אנשים בעלי כוח, שמפילים את הממשלה הלגיטימית. מהפיכה זה משהו שהעם עושה, ולכן היא נושאת עימה ניחוח מיתי של צדק. לא משנה מה קורה בכיכר תחריר בקהיר – אנחנו לא נקרא לזה מהפכה, כדי לא להרגיז את ידידנו מובארכ.

כן, פתאום שמנו לב שמובארכ היה ידידנו. פתאום שמנו לב שהוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל. פתאום מתחילים לדבר על כמה גרועה תהיה האלטרנטיבה, למובארכ, לאסד, לעבדאללה הירדני והסעודי. פתאום שמנו לב כמה היה נחמד להיות "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", כי המשטרים הדיקטטוריים המקיפים אותנו, אותם אויבים שבזכותם יכולנו לקרוא לעצמנו מדינה מוקפת אויבים, היו למעשה רצועת הביטחון שלנו, שהשקט שם הבטיח לנו את השקט כאן.

פתאום שמנו לב שבארבעים השנה האחרונות היה די שקט במזרח התיכון, המזרח התיכון "הבלתי יציב", שברטוריקה של הימין לעולם אי אפשר היה לסמוך על מנהיגיו, הפך לביצה מעופשת של מים עומדים – לכאורה, שום דבר לא זרם. התהפוכות במזרח התיכון חדלו לאיטן בשנות השבעים: המשטר המצרי, הקיים כבר ששים שנה, הפך לבן חסותה של ארה"ב. אסד האב עלה לשלטון בנובמבר 1970, ובנו עדיין עימנו. קדאפי עלה לשלטון בספטמבר 1969. אלו נוספו למשטרים הוותיקים יותר, עבדאללה בן חוסיין שכננו, נינו של עבדאללה בן חוסיין שבקרוב ימלאו תשעים שנה לשלטונו, ועבדאללה מלך סעודיה, בעלת בריתה של ארה"ב וספקית הנפט שלה מזה שמונים שנה. רק סדאם חוסיין שילם בראשו על התסתבכות עם הגנגסטר המסוכן ביותר בכפר הגלובלי.

מסביב המה הסער: ברה"מ ומזרח אירופה קרסו והתפוררו, באפגניסטן הדיח השמאל את המלוכה, ברה"מ את השמאל, המג'אהדין את ברה"מ והטאליבאן את המג'אהדין. בפאקיסטן התחלפו דמוקרטיות-למחצה עם דיקטטורות אסלאמיות פחות או יותר. אפריקה בערה במלחמות אזרחים עקובות מדם, מדינה חדשה קמה בקרן אפריקה – ורק המזרח התיכון היה אי של יציבות.

בין הדיקטטורות הללו שכנה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לבטח, כשהאריות הזקנים משמשים לה חגורת ביטחון ובולם זעזועים. מצרים וירדן חתמו עימה על הסכם שלום, ואילו סוריה של אסד – האב והבן, אריה (אסד) בלבנון וארנב בגולן, כמאמר הפתגם – הסתפקה בבחישה בפוליטיקה והלבנונית והפלסטינית ובמיליציות שלה, ואילו בגבולה עם ישראל שמרה על שקט מוחלט, אפילו כשהפציצה ישראל בשטחה. מרכבותינו לסימניהן מעולם לא זכו לבדוק את המיגון שלהן מול מפלצות השריון של האויב, והסתפקו במיליציות הלבנוניות והפלסטיניות.

לא שמנו לב שאין זה מקרה. יציבותו של המזרח התיכון לא היתה רק מתוצרת מקומית. ארה"ב, ידידתנו הגדולה, היא המחמשת גם את צבאות סעודיה ומצרים. היא המעבירה סיוע נדיב למצרים (אם כי פחות משלנו) והיא הקונה את הנפט הסעודי. יציבותן של הדיקטטורות המזרח תיכוניות היתה לא רק אינטרס ישראלי, אלא גם אמריקאי. גם אם יציבות זו לא היתה התוצאה הישירה והבלעדית של תמיכתה של ארה"ב, הרי שניתן לתהות אם לא היו הדברים שונים בלעדיה.

בניגוד לסימביוזה הגלויה בין ארה"ב לישראל, היתה הסימביוזיה בין ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" לבין המשטרים הערביים סמויה למחצה מין העין ורצופת עוינות מתוקשרת, שנועדה לשמור על הלגיטימציה של המשטרים הערביים ועל זהותה העצמית והעולמית של ישראל כמדינה נרדפת ומותקפת, נצורה וצודקת. המשטרים הערביים – גם אלה שכרתו עמה הסכמי שלום ומכרו לה את הדלק החיוני לקיום עליונותה הכלכלית – המשיכו לשלם מס שפתיים ל"ענין הפלסטיני", להציע תיווך ותכניות שלום, שיקלו עליהם את הנטל המוסרי. ישראל מצידה המשיכה להציגם כעוינים, מסוכנים ודיקטטוריים, דבר שאפשר לה להציג את עצמה כ"דמוקרטיה היחידה" ולהצדיק את קיומו של צבא ענק, המעסיק אחד מכל עשרים וחמישה ישראלים בגילאי העבודה, תובע קרוב לחמישית מתקציב המדינה, וסוחט מארה"ב מליארדים של סיוע על מנת להתחמש עד האזניים לקראת המלחמה האדירה שמעולם לא באה.

ארה"ב המשיכה לנזוף בישראל בנושא ההתנחלויות והשלום בעדינות המתחייבת ממעמדה המקודש, ובמשטרים הערביים בנוגע לדמוקרטיה. היה ברור שאין לצפות לשינוי ממשי. ישראל המשיכה לנהוג בפלסטינים כברברים טרוריסטים שצריכים להכיר תודה שמדינה מתורבתת כמוה מוכנה לדבר איתם ועוד לתת להם משהו שדומה למדינה.

photo- Al Jazeera English, cc by-nd

עד לפני קצת יותר משבוע. מעתה והלאה, רצועת הביטחון של המשטרים הערביים כבר לא תהיה בטוחה כשהייתה, וישראל תצטרך להתחיל לחשוב על דרך אחרת.

התגובה המובנת מאליה היא התגובה החרדית, סליחה, החרדתית. להגדיל את תקציב הביטחון ואת צבאנו הקטן והחכם (שמעסיק בכל רגע נתון 4% מהאוכלוסייה בגילאי עבודה בישראל). להגביה את החומות, לכסח את חמאס, לרכוש עוד כיפת ברזל, כיפת בטון, כיפה גרעינית, וכמובן לומר תהילים, הרבה תהילים.

ישנה, כמובן, דרך אחרת: לראות בשכנינו יצורים אנושיים: לא כעדר של ברברים או טרוריסטים מסוכנים שיש להחזיק מאחורי סורג וחומה, או לאלף אותם כדי שיהיו בני תרבות, אלא כציבור בעל אינטרסים וצרכים משלו. המשמעות היא שינוי יסודי בדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו ואת שכנותינו. לא "פתרון של שתי מדינות" שבו יקבלו הברבריות עצמאות מותנית בהתנהגות טובה בפיקוח קצין המבחן הישראלי; לא אזרחות המותנית ב"נאמנות" לאלו שדיכאו ודרסו אותם; לא עוד קינות על הג'ונגל הסובב אותנו, כאילו תעינו לתוכו באמצע הטיול בדרום אמריקה.

נצטרך לוותר על ההתנשאות, על זכויות היתר ובעיקר על ההתמכרות לכוח צבאי. האם נשכיל להיגמל? או שנחיה על חרבנו עוד עשרות שנים, עד לנפילה הבלתי-נמנעת?

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רחל

    אם זה יעזור ליצור לחץ על ישראל להגיע להסכמי שלום.. הלוואי.

    ואם זה יעזור לשפר את חיי האזרח הקטן במצריים- הלוואי.
    השאלה היא האם זה מה שיקרה- או שמה שיקרה שרמת החרדה תעלה את רמת הפאשיזם והתוקפנות

  2. מאור

    א. הפיכה/מהפיכה: מה לעשות, וייתכן ומה שאנו רואים הוא בסה"כ הפיכה ואולי גם זה לא. הרי במבט לאחור, גם ה-"מהפיכה האנטי-קומוניסטית האלימה" של רומניה בדצמבר 89' העלתה לשלטון כת שנשארה בשלטון עוד 10 שנים. אז אם בסוף מובארכ ישאר בשלטון, או שמצרים תידרדר לאנרכיה, מותר יהיה להמשיך להתמכר לכוח?!
    ב. טנקי מרכבה נלחמו בשריון סורי ב-לבנון ב-82'. (-: . כמו כן, בניגוד לתיזה שלך, צה"ל הצטמצם מאוד בעשור האחרון.
    ג. אני ממש מרגיש את התשוקה לאותו גורם חיצוני- אמריקאי, מצרי, אירני, סיני, בינלאומי או חייזרי- שיבוא כבר ויקדם את המאבק הפוליטי בארץ, ולעזאזל השאר. האם העם המצרי מעניין, מעבר לכך שההפגנות של חלקו מחזקות את התיזה של הכותב? האם הוא לא "מכור לאי-שימוש-בכוח"? למה הפוסט נקרא "עוזבים את הוילה" ולא "כבר לא ג'ונגל"?

  3. דרור בל"ד

    ההתנשאות, זכויות היתר ובעיקר ההתמכרות לכוח צבאי טבועות כה עמוק בDNA הציוני ואין טעם לחלום על שינוי מבפנים או להפחיד את הציבור בעוד מלחמה. מבחינה צבאית, ישראל חזקה יותר ותצליח לכפות את המשך קיומה, על חשבון רווחתם של אזרחיה, וחמור יותר, של נתיניה חסרי האזרחות.

    הדבר האופטימי היחידי הוא ההערכות שנפילתו של המשטר הציוני ייפול לא בעוד עשרות שנים, כפי נכתב במאמר, אלא הרבה קודם – בין עשר לעשרים שנה.

  4. אני רק שאלה

    מאיפה לקוח הנתון של: "צבא ענק, המעסיק אחד מכל עשרים וחמישה ישראלים בגילאי העבודה"?
    הוא מתייחס רק לצבא או לגםלשירותי הביטחון האחרים, תעשיות בטחוניות וכו'?
    ותודה על המאמר החשוב.

  5. מאור

    מתייחס כמובן לצבא הסדיר (חובה +קבע), מתוך הנחה שכולם משרתים שירות חובה. השימוש במונח "מעסיק" במקום "כולל" מטעה במקצת (הרי ב-600 ש"ח לחודש צה"ל לא ממש העסיק אותי אלא שירתתי בו). בפועל, צה"ל עצמו מעסיק בערך 1/40 מהישראלים בכלל (187,000 מתוך אוכלוסיה של 7.6 מיליון), בגלל שיעורי הפטור הגבוהים.

  6. דרור בל"ד

    187 אלף מתוך 7.6 מליון הוא אכן 1\40. מה שנכתב הוא שהצבא הציוני מעסיק בכל רגע נתון 4% מהאוכלוסייה בגילאי עבודה בישראל. (1 מתוך 25).

    אם הנתון שלך נכון, הרי אין סתירה, ודבר זה לא קשור לשיעורי הפטור הגבוהים (כן ירבו). מה שמדאיג את הכותב ואמור להדאיג גם אותך הם השיקולים הזרים של אלה המועסקים ע"י משרד הבטחון (אזרחים ואנשי צבא שמרוויחים יותר מ600 ש"ח) המלבים רוחות מלחמה כדי להצדיק את סכומי העתק אותם הם מקבלים הן כמשכורת אישית (כולל פנסייה שערוריתית) והן כהוצאות על כלי מלחמה ועל מי יודע מה עוד- תקציב בסך 54 מיליארד ש"ח בשנה.

  7. יוסףה

    החכמתי ולמדתי.

  8. אורי ביתן

    1. אמת,נלחמנו בשריון סורי לפני שלושים שנה, על אדמת לבנון – ולא מלחמה ישראלית סורית של ממש.
    2. המספר שהיה לי (2007) הוא 176 אלף בצבא הישראלי. גילאי עבודה, 18-65, הם כ-56% מאוכלוסיית ישראל – כ-4.3 מליון. 176 אלף זה 4% או 1/25. 187 זה קצת יותר. ואם כן הצבא הישראלי בהחלט גדל. השאלה היא הנטל הכלכלי – ולכן מדובר בכל הצבא הסדיר, לא כולל מילואים.