קץ הפנטזיה הדמוקרטית

בימים האחרונים מתחוור כי מובארק סולל בחוכמה ובעורמה את הדרך למשטר צבאי. האופוזיציה מתרופפת והציבור מבין שהוא צריך רק בטחון
רוברט ספרינגברג

בעוד חלק גדול מהתקשורת בארצות הברית מכנה את המאורעות האחרונים במצרים "התנגשויות בין תומכי הממשל לקבוצות האופוזיציה", זוהי אינה תמונת המתרחש ברחוב המצרי. הכוחות המכונים "פרו ממשלתיים" הם למעשה יחידות של בריונים המנוהלות בחוכמה, מחופשות למפגינים פרו-מובארק במטרה לתקוף את המפגינים בכיכר תחריר, כשהצבא מתנהג ככוח נייטראלי. האופוזיציה, למרות המודעות הנרחבת למשחק המלוכלך, עומדת בפני ברירה דחוקה ונאלצת להתגונן מפני בריוני המשטר בעזרת המשטר עצמו, היינו: הצבא. מובארק מתעורר ומפגין באופן זה את חוכמתו וניסיונו הרב. המשחק, לפיכך, פחות או יותר נגמר.

מפגינים בכיכר. רוצים בטחון אישי ולאומי. צילום: cc-by-monashosh

האיום על השליטה הצבאית במסגרת המערך הפוליטי המצרי חולף, מאחר שמליונים של מפגינים ברחובות לא הצליחו לשבור את שרשרת הפיקוד המסתיימת בראש במובארק. באופן פרדוכסלי, ההתקוממות העממית אפילו הבטיחה שהמשך השושלת הנשיאותית לא זו בלבד שיתוכנן על-ידי הצבא, אלא שקצין בכיר יחליף את מובארק. המועמד האזרחי האפשרי היחידי, ג'מאל מובארק, ברח לגלות כשהוא מפלס את הדרך לסגן הנשיא החדש, הגנרל עומר סולימאן. הפיקוד העליון של הצבא המצרי, שבשום נסיבות לא יציית לשליטה אזרחית הנטועה בשיטת ייצוג, יכול לנשום כעת לרווחה. יותר מאשר לפני ימים אחדים. עובדה זו יכולה לנטרל לחצים פוליטיים עתידיים מלמטה בארגון גלות לחוסני מובארק עצמו, אך ייתכן שלא יהיה בכך אפילו צורך.

הנשיא והצבא, בכוחות משותפים, הערימו על האופוזיציה כמו גם על הממשל של אובמה. בכישרון רב הם עמלו כדי לשמר את הקבילות ואת הפופולאריות של הצבא, תוך שהם מחדירים בהדרגה פחד וחרדה בקרב הציבור, המתלווים לשאיפה לנורמליזציה. כשנעשה ברור בשבוע האחרון שהכוחות שהופנו לריסון ההמון על-ידי משרד הפנים מצטרפים להמון במקום להשתלט עליו, הם נעלמו בפתאומיות ובמסתוריות מהרחובות. במקביל, באמצעות שחרור סמלי של מספר אסירים מהכלא, בעזרת בריונים לובשי אזרחי מטעם משרד הפנים שעסקו במעשי ונדליזם וביזה (קרוב לוודאי גם של המוזיאון המצרי הלאומי), ועל-ידי עיסוק נרחב בהתמוטטות הסדר בכלי התקשורת הממשלתיים, הממשל בחוכמתו הגביר את שאיפת ההמון לביטחון.

בעוד מענה חלקי לשאיפה זו ניתן על-ידי פעולות אזרחיות של מתנדבים, עדיין ברור שהצבא נתפס כמגן הבטחון האישי והלאומי. יחידות צבא ברחובות מצויות תחת הוראות ברורות להפגין הזדהות עם העם.

בינתיים, משטר מובארק ניצל את ההזדמנות למקם את הצבא בשליטה ישירה יותר על הממשלה, תוך שיגור המסר של עסקים כרגיל. בנוסף להבטחה של ירושת כס הנשיאות לגנרל סולימאן, פרש הגנרל וידיד הנשיא אחמד שפיק מהצבא, ונשבע אמונים כראש ממשלה, במקביל לקבינט חדש, ברוב פאר והדר טלוויזיוני. ידידיו בעלי ההון הבלתי פופולאריים של ג'מאל הושלכו מהקבינט, והיורשים שמונו להם הם יישויות א-פוליטיות בעליל. מובארק עצמו התחייב שהממשלה הבאה תתמקד בסיפוק ביטחון גשמי לעם.

טנקים בכיכר. האופציה הצבאית תנצח. צילום: אל ג'זירה cc by-nd

הבמה ערוכה, לפיכך, למשטר שיתקוף את האופוזיציה באמצעות שילוב של טקטיקות הפרד ומשול, היאבקות פוליטית ויישום גס של כוח. ההתחייבות של מובארק לא להציע את המועמדות שלו, ההשתמעות של סולימאן כיורש במקום ג'מאל, ההתחייבות לשפר את האמצעים החוקתיים השולטים בבחירת הנשיא וההחלטה להשעות את כינוסי הפרלמנט עד שבית המשפט יפסוק בעניין המועמדויות מבחירות נובמבר, היוו כולם שלב ב' לשכנוע גורמי אופוזיציה שיכריזו על ניצחון וילכו הביתה.

יסודות אלה, כולל הקואליציה שנוצרה מסביב למוחמד אלברדעי, שהעריך את הויתורים האלה מטעם הממשל כבלתי מספקים וכמשמרים את הסטטוס קוו, התגברו כשהממשל הציג פרובוקציות נוספות. מובארק תיאר את כוחות האופוזיציה כאופורטוניסטים והטיל ספק בפטריוטיות שלהם, רומז שהם מוקיונים של ארצות הברית ושהוא כנשיא מגן על עצמאות האומה ועל כבודה מפניהם. זה היה ג'יאוג'יצו פוליטי קלאסי,  משום שגרם להמון המשולהב להכפיל את מאמציו ודרישותיו, כשהוא משתמש בשפה מעליבה יותר לתיאור מובארק עצמו. בתגובה, שחרר מובארק את יחידות הבריונים לתקיפת המפגינים.

הצבא ייכנס עכשיו למשא ומתן עם גורמי האופוזיציה לפי בחירתו. האופוזיציה האמיתית תזכה בתחילה להתעלמות, ובהמשך ככל הנראה תמותן. המשטר יעשה ככל שביכולתו כדי לשמר את תחושת העסקים כרגיל.  רשתות האינטרנט והטלפוניה הסלולארית כבר הוקמו מחדש, ומכונות הכספומט מתפקדות, למרות שהבנקים נותרו סגורים, כך שאין להן למעשה תועלת. עסקים יזכו לעידוד כדי להיפתח מחדש וייעשה כל שאפשר כדי להבטיח זרימה של מצרכים חיוניים לקהיר, אלכסנדריה וסואץ.

האתגר האחרון שנותר הוא כלכלי. הכלכלה המצרית צולעת עוד מלפני פרוץ ההפגנות. כעת היא הרוסה. אפילו על פי התסריט הדמיוני הטוב ביותר של חזרה מהירה ליציבות, מצרים ניצבת בפני משבר מזומנים. בריחת הון, אובדן של השקעות זרות, מזעור ההכנסות מתיירות, החמרת הגרעון הלאומי ועלייה בריבית בהתאם, רווחים אבודים מהשקעות שהופרעו – כל אלה יהוו מכה ניצחת לצד ההכנסות במאזן הלאומי. צד ההוצאות, לעומת זאת, ישתולל בגלל האצת האינפלציה, שכבר הגיעה ל-10%, הפיחות במטבע והצורך לתקן את הנזקים שנגרמו בעקבות העימותים. מצרים תצטרך לחזור ל"חבריה", כדי למנוע אסון כלכלי ואם המשטר שנחלץ בעור שיניו מתבוסה יבקש להישמר ממתקפה נוספת.

ממשל אובמה, שהביע זה לא כבר את תמיכתו בצבא, אם לא במובארק בעצמו, מקל לפיכך על ההשתלשלות העגומה שתוארה לעיל, וניתן לצפות ממנו שיכפיל את ההימור הגרוע שעשה. הפחד מהתמוטטות המשטר יגרום למצרים להישען על האירופאים, הסעודים ואחרים שייחלצו לעזרה, מה שיהווה את המסמר האחרון בארון הקבורה של הניסיון לכונן דמוקרטיה במצרים. התוצאה שתתקבל היא חזרה לעסקים עם משטר צבאי דכאני בתמיכת ארצות הברית, אלא שעכשיו האופוזיציה תהיה רדיקלית הרבה פחות, ויש לשער שאיסלאמית הרבה יותר. ההזדמנות ההיסטורית למצרים דמוקרטית,  מובלת על-ידי מי שארצות הברית, אירופה ואפילו ישראל יכולים לשאת ולתת עימם, תוחמץ. אולי לתמיד. דוד סם יצטרך כנראה להמשיך ולאכול עוד מהדייסה שבישל הדיקטטור.

הכותב הוא פרופסור לביטחון לאומי באוניברסיטת נאבאל. המאמר פורסם לראשונה ב-Foreign Policy ב-3 בפברואר.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איזי גור

    נראה לי שדי היה בשלושה ארבעה משפטים כדי להציג את חוות דעתו של הכותב המלומד על המתחולל.
    אך כותרת המאמר גרמה לי להעיף מבט אל הנעשה תחת המשטר הדמוקרטי אצלינו ולתמוה. האם באמת משטרנו דמוקרטי?!
    אם יקבע מי שיקבע שדי בבחירות חופשיות כדי לראות זאת כמשטר דמוקרטי, אזי "תמו טענותיי כבוד השופט". אך אם דמוקרטיה
    כהגרתה בלקסיקון פירושה גם "משטר שבו נשמרות זכויות הפרט…" אזי חשוב מאוד שנסתכל היטב סביב סביב.
    אם, להבדיל אלף אלפי הבדלות,היה מישהו תחת שלטונם של פרנקו, מוסוליני, סטאלין ואותו חלאה תת אנושית!. היה קם לטעון נגד קיפוחו של בן מיעוט על ידי נציגיו של אותו שלטון, היה מוצא עצמו מאחורי סורג ובריח
    למרבה השמחה לכך עדיין לא הגענו, אבל לפשפש בקרביו של מי אשר מעז לטעון לזכויתיו של מיעוט נרדף. לזאת, תודה לאל ולנציגיו עלי אדמות , הגענו.
    ואצל זו הכנסת וזו הממשלה
    זוהי רבותיי רק ההתחלה
    כי כאן הדמוקרטיה- גם היא פרקמטיה

  2. נעם לוי

    השאלה היא אם יש מקום לסוג כזה של כמעט פטאליזם שעולה מבין השורות של הכותב. בכל זאת את המהומות הובילו מצרים רבים שרוצים מצרים אחרת – הם כגורם מהפכני/משנה לא ייעלמו או יימחקו כל כך מהר. ברור שיכולים להיות תהליכים דכאניים שיכולים להביא לכך, אך הדבר תלוי גם במידה רבה במעורבות האמריקאית (הלא צבאית) ובצורה שתלשבש. יש יותר מניתוח מדע-מדינתי ריאל-פוליטי יבש של ה"סיטואציה". מדובר באנשים ובתהליכים חברתיים שלאיש אין איזו שליטה מופתית – מתוחכם ככל שיהיה, ומסתמך על מצב גיאו פוליטי רגעי אופורטוניסטי – או יכולת בלתי מוגבלת לעשות בהם מניפולציה. העניין המרכזי עוד לפני "דמוקרטיה עכשיו" הוא האם נוצר כרסום כלשהו בכוחם של הגורמים החזקים ונפתח פתח לביזורו. רק ימים יגידו ורק מעשים נוספים מצד כל מי שמעניין אותו וראוי ורצוי בעיניו שכך יהיה, יגידו.

  3. אלי קליר

    מדהים לראות את הבדלי הדיווחים על הנעשה בקהיר בין המדווחים (עיתונאים
    כבמובן) השונים. ואינך יכול שלא להסיק שמשאלות לב
    משחקות תפקיד מרכזי בדיווחים הללו. אם לחזור
    למאמר הפותח- כלום חושב בעל המאמר שאותם השיקולים
    שהוא מביע לא ידועים למפגינים? הם ידועים גם ידועים.לכן תשובתם היא שהם,או ביתר דיוק משמרות
    תורניות שלהם, לא יעזבו את הכיכר עד שתתוקן החוקה לפי דרישתם, הפרלמנט המצרי
    יתפזר וכו'

    אלי קליר