• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

סימנים של חולשה

כדי להבין את ההיגיון לפיו "הפגנת חולשה" מעוררת את הפונדמנטליזם האיסלאמי, צריך להבין את הקשר לניאו-ליברליות האמריקאית ואף להרחיק לכת למצרים של 48'
יריב מוהר

כמה וכמה טוקבקיסטים הציעו למובארק לפעול נגד המפגינים במצרים ביד קשה, כי "אם מראים לערבים חולשה הם עוד יותר מרימים את הראש". גם את האמריקאים ניסו מגיבינו לחנך נגד "הפגנת חולשה" שתעודד את הקיצוניים. בעצם, מאחורי האמירה הפסקנית, הגזענית והבוטחת הזאת, עומד ניסיון נואש לתת תשובה לשאלה המאיימת והמפחידה: מה מעורר באזורנו רדיקליות דתית אלימה המוכנה להרוג ולמות? ובהקשר הנוכחי: מה עלול לחזק את האחים המוסלמים?

התשובה של הטוקבקיסטים כאילו "גילויי חולשה" מעוררים את הפונדמנטליזם והטרור, יוצקת עבורם היגיון וסדר בעולם הכאוטי. היא לא רק חלק מהלכי רוח איזוטריים ברשת אלא הבסיס לברית האזורית המשולשת בין רודנים "מתונים", ארה"ב וישראל. היגיון זה מעודד רודנות פרו-מערבית ופרו-קפיטליסטית והוא גם הסכנה הגדולה ביותר למזרח התיכון. כדי להבין זאת, כדאי לחזור למקום בו הכל התחיל: למצרים של שנת 1948, אז נזרעו הזרעים לאיסלאם הרדיקלי הפוליטי ולפוליטיקה של הפחד וה"חולשה".

ב-48' נסע איש החינוך המצרי סעיד קותב (Sayyid Qutb) להשתלמות בארה"ב. קותב עתיד להיות האידיאולוג הראשי של האיסלאם הרדיקלי הפוליטי ושל האחים המוסלמים בפרט. לביקורו בארה"ב יש חלק חשוב בעיצוב השקפת עולמו האנטי-מערבית שנתנה השראה גם לבן-לאדן. הדוקומנטריסט הבריטי אדם קרטיס היטיב לתאר בסרטו החשוב "The Power of Nightmares: The Rise of the Politics of Fear" (לצפייה אונליין בגוגל-וידאו), את המהלך הזה. מה שקותב פוגש בארה"ב, טוען קרטיס על סמך מקורות רבים, הוא את התרבות האמריקאית הפופולרית. כמובן שהוא מזדעזע ממנה.

די צפוי לשער שמורה מוסלמי דתי יזדעזע ממתירנות מינית. אבל קותב היה אדם מעמיק יותר ואת המתירנות המינית הוא מקשר לתופעת עומק. כשהוא מנתח את סגנון הריקוד שהיה נהוג אז בקרב האמריקאים (בו נתקל דווקא בעיירה שמרנית בקולורדו), הוא מסיק ממנו על היחלשות הקשרים החברתיים, המוסר, המחוייבות ובעצם הלכידות החברתית. את כל אלו הוא רואה כאגואיזם וברבריות; כמחלה חברתית מדבקת ומפתה: "ג'הילייה", שמה.

החולשה שקותב ראה בתרבות האמריקאית היתה בה בעת גם סכנה: שכן את אותה מחלה תרבותית, הג'הילייה, מפיצה אמריקה גם במצרים עצמה. מתירנות מינית, צרכנות, התרופפות הלכידות החברתית ואגואיזם היו בעיניו חלק ממה שהמלך פארוק קידם בכך שהביא תרבות מערבית למצרים באמצעות קשרי סחר עם חברות אמריקאיות ובינלאומיות, קולנוע אמריקאי ושאר מרכיבים תרבותיים. קותב ראה בכך סכנה איומה על קיומו של האיסלאם ובו זמנית הוא התנשא מעל תרבות זו כפרימיטיבית. בנוסף, הריקבון המוסרי הזה היה בעיניו עדות למשהו שיכול להתפורר בנקל. וכך השילוב של סכנה להרס האיסלאם (בשל כוח הפיתוי של התרבות הצרכנית), לעומת החולשה של אותה תרבות (בשל ריקבונה הפנימי), הם שהובילו אותו למחשבה הרדיקלית, האוטופית והאקטיביסטית.

אז האם גילויי חולשה מעוררים קיצוניות? רק אם מדובר בחולשה, מהסוג שתואר מעלה: "חולשה משתלטת". זו חולשה שמצד אחד כובשת, מנכסת, חודרת באופן לא טבעי לרקמת חיים תרבותית מסורתית (תחת חסותו של מלך הדוניסט מושחת ותאגידים בינלאומיים). ומצד שני אכן מדובר בחולשה, שכן היא ביטוי לדגם חברתי רקוב, מתפורר וחסר כל דבק מוסרי או נורמטיווי.

אבל למה לייחס את הרגישות לחולשה כזו לערבים דווקא? והרי היה זה קרל מארקס, היהודי במוצאו, שיצא נגד סוג דומה של "חולשה": הקפיטליזם התעשייתי שמנצל כל חלקה טובה ומשתלט על כוח העבודה של הפועלים באופן נצלני ופועל לנכרם מהווייתם, הוא זה שגם מכיל את הסתירות הפנימיות שצפויות להוביל למשברים קשים ולקריסתו. מכאן ייתכן לשער שכשמערכת אידיאולוגית היא בעלת מאפיינים משתלטים מחד, אך גם בלתי-יציבים, מסוכסכים ושבירים מאידך, אז רדיקליות אלימה כנגדה היא אופציה פורחת. במצבים כאלו גם מתגבשת צורת ראייה של המאבק הפוליטי כמאבק טוטאלי בין להיות מושמד ללהשמיד. וכמובן שתגובות הנובעות מתפישה כזו בדרך כלל מחליפות רע ברע.

באור זה מעניין לראות את ההבדל שבין האינתיפאדה הראשונה לגל הפיגועים שלאחר חתימת הסכם אוסלו: האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות עממית שבמרכזה מטרה לאומית של שחרור. ואילו גל הפיגועים של החמאס עטה, לפחות בחלקו, אופי אוטופי יותר עם רטוריקה של מאבק טוטאלי. בהתאמה, תהליך אוסלו היה גם הזרז הגדול של כניסת התרבות הניאו-ליברלית לשטחים. זו אותה תרבות שמגלמת את "החולשה המשתלטת" בשיאה. לא פלא שכשנתניהו עלה לשלטון ועצר את התהליך, היה גם הרבה פחות בהילות לפעולתו של החמאס – שראה בהתמערבות הניאו-ליברלית שטן גדול יותר מהכיבוש. ממש כמו שהחרדים רואים בהליכה לצה"ל, פנייה לשמד תרבותי כתוצאה מחשיפה לנורמות אחרות, כך גם קבוצה מסתגרת זו של פונדמנטליסטים מוסלמים, לא מוכנה לפרסומות פתייניות בחוצות בשכם, לצד מפעלי תעשייה פלסטינים-ישראלים. מזרח תיכון חדש כזה ישמיד אותם רוחנית.

טעמו של החמאס לפעולה רדיקלית הוא פחות מרקסיסטי במובן של צדק חלוקתי מול עוולות הניצול החומרי שבניאו-ליברליזם (אם כי בשוליים יש גם היגיון כזה). להבדיל, נראה שמה שהניע ומניע פונדמנטליסטים כמו החמאס נוגע יותר לחשש מהתפרקות רקמת החיים השמרנית-דתית לנוכח נורמליזציה עם תרבות הג'הילייה הניאו-ליברלית (הרחבה על המתח בין שמרנות לליברליזם במחקר הסוציולוגי בישראל, כאן).

אפשר לראות את האיום הגדול של הניאו-ליברליזם בכך שהוא "בלתי נראה". מדובר באידיאולוגיה א-פוליטית כיביכול, השואפת לשנות את המרחב הציבורי במובן שהוא על פניו אסתטי בלבד. אך בלי משים מרחב חדש זה מכונן סובייקט צרכני מפותה תמידית. השינוי שתרבות זו מביאה למבנה היחסים הבינאישיים לא מגובה במשנה מוצהרת וערכים ברורים, אלא ב"סם" הפיתוי של המודל החדש להשגת אושר, מעמד חברתי, הצלחה וכבוד. היעדר בסיס ערכי הופך את הניאו-ליברליזם לחסר את ה"דבק" המוסרי שדרוש לחברה מלוכדת. אך בה בעת ה"נייטרליות" של הניאו-לברליזם הופכת את תפוצתו לטוטאלית. ומול הרע שהוא מציע לחיים התרבותיים, מציעים הפונדמנטליסטים רע טוטאלי אחר.

בעצם, חוסר הנכונות של פונדמנטליסטים דתיים ושל ניאו-ליברליים צרכניים להכיר בעצמם כעוד קהילה, אם היגיון משלה שאינו צריך לחייב את הכלל, הופכת את שניהם לכוחות הפועלים להשתלט על המרחב הציבורי ולצבוע אותו בדמותם. הפונדמנטליסטים עושים זאת בכפייה ואילו הניאו-ליברליים בכך שהם מציפים את המרחב הציבורי בדימויים ונראטיבים המבנים מחדש את הסובייקט מתחת להכרתו, ברוח כתיבתו של בודריאר, ג'יימסון ועוד שלל הוגים המנתחים את ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר.

מי שלא רוצה את עליית הפונדמנטליזם במצרים ובכלל, שיפקח עין על ארצות הברית. ארצות הברית במובן המופשט, כמדינה המגלמת ביתר שאת את ההיגיון הצרכני הניאו-ליברלי המפרק חברות מסורתיות. כזאת "חולשה משתלטת", יכולה ליצור תגובת נגד בכל מקום שבו לכידות חברתית ונורמות מסורתיות או אחרות חשובים ומוערכים יותר מהיגיון צרכני-פתייני. כזה היגיון מסוכן במיוחד שיתגבר במקביל לשינויים שעשויים לעבור על מצרים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    למותר לציין שהקורא הטיפוסי ל-"יד קשה כלפי הטרור המוסלמי" לא מנסה לרדת לעומקו של היריב, אלא פשוט מצפה ממנו לנהוג בהיגיון ולסגת במיקרה של התנגדות תקיפה.
    לעיניין ניתוח הפונדמנטליזם האיסלמי: ניתנה דוגמא אחת, של החמאס; יש דוגמאות הפוכות- למשל ההתמקדות של "האחים המוסלמים" במצרים בתקיפת תיירים (לא ממש "סוכני תרבות ניאו-ליברלית")ולא תאגידי מוצרי צריכה בינ"ל, או העובדה שבטוניס הליברלית-יחסית האיסלמיסטים תקפו דווקא את בית הכנסת בג'רבה ולא את השלטון. האם פסלי הבודהא בבמיאן היו איימו על "לכידות חברתית ונורמות מסורתיות"? נראה שהמטרה של הפונדמנטליזם המוסלמי מקיפה מכך בהרבה, וכוללת הגמוניה דתית ופוליטית- ולא רק תרבותית. משתמע מכך שהתגובה אליהם צריכה להיות גם פוליטית/צבאית, ולא רק, נאמר, דו-שיח תרבותי על הכרת האחר והגבלה-מרצון של החדירה לתחום הקהילה השכנה.

  2. משה

    אתה באמת מתווכח ברצינות עם טוקבקיסטים באמצעות מאמרי דעה? מה זה כאן, העוקץ הפך לפוסט מודרניסטי לחלוטין?

  3. דוד

    קודם כל, להאשים את ה"ניאו-ליברליזם" בעליית האחים המוסלמים זאת טעות היסטורית מובהק. פשוט מהעובדה שהאחים המוסלמים עלו במצרים בשנות ה-20 וה-30, כמה וכמה עשורים לפני שכתביו של מילטון פרידמן באו לעולם ולפני שבמצרים הופרטה חברה ממשלתית אחת. ההשפעה התרבותית האמריקאית שקותב זיהה במצרים של 48' היא לא יותר מאשר הזיה של איסלמיסט מטורף.
    אבל גם אם נזרום עם הטיעון הזה, שאומר שהמערביות יולדת את הפונדומנטליזם כמו איזה תאום מפחיד, למה הוא מכה ותוקף במדינות שהמערביות רחוקה מהן שנות אור? לפי ההגיון הזה, הפונדומנטליזם צריך לצמוח קודם כל בפאריז, ברלין וניו יורק ולא בטהרן או קהיר. אולי דווקא העוני והפיגור, כפי שהם מופיעים בחברה אגררית, הם הגורמים לחולשה אמיתית?

    בנוסף, בנוגע לסימטריה בין פונדומנטליסטים דתיים לבין ניאו-ליברלים היא דמגוגית ביותר, ואני מקווה שאני לא צריך להבהיר למה. יש איזשהו הבדל זעיר בין פרופסורים לכלכלה שמנסים להוכיח איך מתהווה צמיחה כלכלית באמצעות תיאורמות מדעיות (נכונות או לא נכונות, אבל עדיין מסתמכות על שיטת ההוכחה הרציונלית), לבין חבר'ה שחוטפים מטוסים ומרסקים אותם על בניינים הומי אדם.
    חוץ מזה שמדובר פשוט בהשוואה של בננות לגמלים דו דבשתיים: אין שום קשר בין אסכולה במחשבה הכלכלית לבין זרם פוליטי המוני. זה אולי מתחרז טוב ומצטייר יפה, אבל אין להשוואה הזאת שום ערך ממשי מבחינת הנכונות שלה.

    ולסיום, המחבר מזכיר את "ארצות הברית במובן המופשט, כמדינה המגלמת ביתר שאת את ההיגיון הצרכני הניאו-ליברלי המפרק חברות מסורתיות". איזה מסגרות מסורתיות בדיוק פירקה ארצות הברית? את הקהילה הנוצרית הפרוטסטנטית, המהווה את אבן היסוד של רוב החברה האמריקאית? את הדת והאמונה, שאותה האדיר ג'פרסון בתוך כוח חברתי ופוליטי שאמור למנוע עריצות? ומה לגבי המסגרות שהוציאו את קארטר, רייגן ובוש, שלושה נשיאים (too name a few) שהיו בעלי אמונה דתית חזקה מאוד ומוצהרת? ארצות הברית היא ככל הנראה הארץ הידידותית ביותר בעולם לאותן "חברות מסורתיות", כל עוד הן משחקות לפי הכללים ולא חוטפות מטוסים.

    בקיצור, נראה שהמחבר קיבל על פניו את הטיעון של קותב הפונדומנטליסט, שאומר שהחברה המערבית חולה ורק התרופה הקהילתית תציל אותה. אבל לא מניה ולא מקצתה. מי שחולה עד העצם היא החברה המזרחית ושאותה יש לתקן (ומן הסתם למערב יש אחריות היסטורית לא קטנה לחולי זה). המפגינים במצרים לא דורשים "קהילה" אלא זכויות פוליטיות, לחם וחירות. אם היו בוחרים להסתגר בקהילותיהם הקטנות, מצרים היתה כנראה נשארת רודנית לנצח.

  4. יריב מ

    ראשית,
    קותב הזעזע מאלמנטים של ליברליות שהוחרפו בניאו-ליברליזם. הניאו-ליברליזם אינו היגיון חדש לחלוטין, למרות שמו.

    שנית, אין בטור שום השוואה טוטאלית וגורפת בין ניאו-ליברליזם לפונדמנטליזם, אלא ביחס להשתלטות על המרחב הציבורי. למעשה, אוסיף ואומר שהניאו-ליברליזם לא "אשם", בהשתלטות, כי הוא לא מכוון לכך בכפייה. נכון יותר לומר שכוח הפיתוי של התרבות הצרכנית שהוא מביא כה גדול, עד שהתוצאה היא השתלטות. הטענה היא פחות שההשתלטות נעשתה בדרכים לא הוגנות (לעיתים גם זה נכון, אבל נניח שהכל הוגן); הבעיה העיקרית היא שזו השתלטות (או דומיננטיות) שמביאה מחלה חברתית בצדה: התפרקות הסולידריות החברתית היא זוועה אנושית.
    ולגבי השמרנות בארה"ב, היא מסורתית רק במובן ריאקציונרי ריק. חפש מה נעשה עם הבת של פיילין; בדוק את מית הסולידריות החברתית של רפובליקאים; או בחן את ערכי המשפחה שלהם דה-פאקטו. זו חברה מתפרקת, שעדיין נותרה בה איים של התנגדות, אבל כחברה היא איבדה את הדבק המוסרי שלה. היא מוכת אומללות. הדבר הטוב שיש לומר עליה שהיא מאפשרת מבנית את אותם איים של התנגדות.

  5. עדי בן יעקב

    בבודאי ששימוש בכוח כנגד הפגנת חולשה אינו פרורגטיבה רק של מתנגדי האיסלם הפונדמליסטי. השאלה היא מהם הערכים שלך והאם יש לך ערכים שהם יהרג ובל יעבור. והאם אתה חושב שאתה צודק.

    דוגמה נהדרת היא היחס לעבריני מין למשל בתוך החברה המערבית, איש למשל לא מציע להקל בעונשם של עבריני מין מטעמים של רב תרבויות ואין ספק אגב שהתיחסות האינסטרומנטאלית לנשים היא גם תרבותית.

    ישנם מצבים שבהם חברות מתגוננות גם אם הן שיכות לנאו ליבראליזם או יותר נכון הרשו לחלקים ממנו לחלחל אליהם מותר והן צריכות להפעיל כוח (ואם אפשר בלתי מדתי ) בכדי להלחם בכוחות שמאימים עליהם. אותו דבר משטרים לא דמוקראטים מהסוג של השאח של אירן שאת טרגדית אי השימוש שלו בכוח אנו משלמים ויותר מאיתנו תושבי אירן עד היום. או תושבי מדינת ישראל ותשובי הרשות הפלשתינאית שמשלמים עד היום את מחיר חולשת הרוח שהרשתה את האינתיפדה הראשונה והשניה . דבר שגרם לאלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים מיותרים.
    השאלה אינה האם שימוש בכוח בכדי לקדם את ערכיך הוא רע או טוב אלא האם ערכיךהם טובים או רעים…
    אגב הרב תרבותיות כפי הנראה מסיימת את דרכה בימים אלו בתור תפיסת עולם מקובלת בעולם האירופאי…

  6. גרי רשף

    בכלל- טוב לקרוא מאמרים מעמיקים,
    ולא פשטניים המניחים שיש צד אחד "טוב" וצד אחד "רע".

  7. שירה אוחיון

    יש כמה נקודות שמצריכות בירור היסטורי ופילוסופי עמוק יותר:
    1. עליית האחים המוסלמים איננה תולדה של ה"הניאו קפיטליזם" האמריקאי, יש לה שורשים עמוקים יותר קודם כל בניסיון של רפורמיסטים דוגמת עבדה ואפג'אני להתמודד עם חדירת הקולוניאליזם האירופאי, ובהמשך היא תולדה הכיבוש הבריטי של מצרים וניסיון לכפות משטר דמוקרטי ליברלי לכאורה. ופה שורש הבעיה. דמוקרטיה לכאורה. לא היתה כוונה אמיתית מצד בריטניה לכונן שם דמוקרטיה לוותר על שליטתה במצרים, אלא רק להמשיך לשלוט באופן עקיף ע"י פארוק בדיוק כפי שהאמריקאים אינם מעוניינים לוותר על אחיזתם הקולוניאליסטית במזרח התיכון כיום למען דמוקרטיה אמיתית ומקווים להמשיך לשלוט באמצעות סולימאן או בא כוח אחר שישרת את האינטרסים שלהם. מה שהוליד את האחים המוסלמים בשנות השלושים הוא קודם כל כישלון הניסיון הדמוקרטי והפערים העצומים שיצרה השיטה הליברלית בקרב ההמונים, העוני, העיור והאבטלה, המשך הנוכחות הקולוניאליסטית ויותר מכל תחושת ההשפלה והתבוסה אל מול אירופה הקולוניאליסטית שהשתלטה כמעט על כל חלקה בעולם.
    2. ההעמדה של הניאו- ליברליזם והניאו-קפיטליזם מול "השמרנות" של האיסלאמיסטים לוקה באוריינטליזם שכנגדו מנסה הכותב להתקומם. הרי הניאו ליברליזם שפרח בתקופתו של בוש הבן הוא שיא השמרנות הרפובליקנית וכפי שהעיר כאן מישהו הוא לא בהכרח מפרק מסורתיות, להיפך הוא רק מחזק את המבנים הפטריארכלים הישנים ובעיקר הוא אינו מקדם דמוקרטיות שוויוניות. האיסלאמיזם האיסלאמי אינו מייצג בהכרח שמרנות אלא ניסיון חדש ומודרני להתמודד עם תוצאותיו ההרסניות של הליברליזם והגלובליזציה בארצות האיסלאם. מרבית ההוגים האיסלאמיסטים הם אנשים שרכשו השכלה מערבית רחבה ועוסקים במקצועות שהם פרי המדע המודרני.
    2. הקביעה שהאלטרנטיבה שמציעים האיסלאמיסטים היא "רע טוטאלי אחר" לוקה גם היא באוריינטליזם. האם בעיני הכותב האלטרנטיבה שמציעות המפלגות החרדיות או המשיחיות בישראל אף היא בבחינת "רע טוטאלי" אחר או שרוע הוא אינהרנטי לאיסלאם בלבד? רע למי? אפשר לומר שהאלטרנטיבה הזו איננה דמוקרטית אבל לקבוע שהיא רעה יותר מהדיקטטורה הנוראית שבנה מובארכ בחסות ארה"ב במצרים זו ראייה קצת פטרונית בעיני. גם הניאו ליברליזם אינו דמוקרטי ואינו שוויוני במהותו. הוא מייצר חירות ויכולת השפעה על החקיקה והשלטון לשכבה צרה של בעלי הון ומשרתיהם בשלטון. סה טו.ואגב, אין שום דבר ב"ניאו" ליברליזם וקפיטליזם גלובאלי, שורשי הניצול והשעבוד הכלכלי של עמים שלמים לטובת אחרים באמצעות כפיית תרבות אוניברסאלית כביכול עמוקים מאד בהיסטוריה ואינם שונים במהותם משורשי הקולוניאליזם היווני וההליניסטי או מהאימפריאליזם הרומי. סופן של אימפריות לקרוס. נקודה.

  8. יריב מ

    הניאו-ליברליזם איננו שמרני. הוא מחזק אולי את הפטריאכליות במקרים מסויימים ומחליש אותה במקרים אחרים. בכל אופן פטריאכיליות היא רק צד אחד (ואפל) של ערכי המשפחה, שאותם מפרק הניאו-ליברליזם גם אם מקדמים אותו שמרנים נוטפי הטפה ורטוריקה על ערכי המשפחה. ניתן לראות כדוגמה אחת את בתה של שרה פיילין, ש"שמרנות" ניאו-ליברלית. אבל לא חסר טיפוסים כאלו שאין בהם לכידות משפחתית, אך הם מטיפים לה, ובכל אופן שיש שני זרמים סותרים בעולמם של צרכנות ומשפחתיות, כך שלעיתים המשפחתיות עצמה היא סוג של צרכנות (יחס אינסטרומנטלי לילדים וניסיון להנדס אותם כמוצלחים לפי קונספט קפיטליסטי מסויים).

  9. זכריה פינקלשטיין

    סָיד קֻטֻב (לא קותוב ובטח שלא סעיד).