סימנים של חולשה

כמה וכמה טוקבקיסטים הציעו למובארק לפעול נגד המפגינים במצרים ביד קשה, כי "אם מראים לערבים חולשה הם עוד יותר מרימים את הראש". גם את האמריקאים ניסו מגיבינו לחנך נגד "הפגנת חולשה" שתעודד את הקיצוניים. בעצם, מאחורי האמירה הפסקנית, הגזענית והבוטחת הזאת, עומד ניסיון נואש לתת תשובה לשאלה המאיימת והמפחידה: מה מעורר באזורנו רדיקליות דתית אלימה המוכנה להרוג ולמות? ובהקשר הנוכחי: מה עלול לחזק את האחים המוסלמים?

התשובה של הטוקבקיסטים כאילו "גילויי חולשה" מעוררים את הפונדמנטליזם והטרור, יוצקת עבורם היגיון וסדר בעולם הכאוטי. היא לא רק חלק מהלכי רוח איזוטריים ברשת אלא הבסיס לברית האזורית המשולשת בין רודנים "מתונים", ארה"ב וישראל. היגיון זה מעודד רודנות פרו-מערבית ופרו-קפיטליסטית והוא גם הסכנה הגדולה ביותר למזרח התיכון. כדי להבין זאת, כדאי לחזור למקום בו הכל התחיל: למצרים של שנת 1948, אז נזרעו הזרעים לאיסלאם הרדיקלי הפוליטי ולפוליטיקה של הפחד וה"חולשה".

ב-48' נסע איש החינוך המצרי סעיד קותב (Sayyid Qutb) להשתלמות בארה"ב. קותב עתיד להיות האידיאולוג הראשי של האיסלאם הרדיקלי הפוליטי ושל האחים המוסלמים בפרט. לביקורו בארה"ב יש חלק חשוב בעיצוב השקפת עולמו האנטי-מערבית שנתנה השראה גם לבן-לאדן. הדוקומנטריסט הבריטי אדם קרטיס היטיב לתאר בסרטו החשוב "The Power of Nightmares: The Rise of the Politics of Fear" (לצפייה אונליין בגוגל-וידאו), את המהלך הזה. מה שקותב פוגש בארה"ב, טוען קרטיס על סמך מקורות רבים, הוא את התרבות האמריקאית הפופולרית. כמובן שהוא מזדעזע ממנה.

די צפוי לשער שמורה מוסלמי דתי יזדעזע ממתירנות מינית. אבל קותב היה אדם מעמיק יותר ואת המתירנות המינית הוא מקשר לתופעת עומק. כשהוא מנתח את סגנון הריקוד שהיה נהוג אז בקרב האמריקאים (בו נתקל דווקא בעיירה שמרנית בקולורדו), הוא מסיק ממנו על היחלשות הקשרים החברתיים, המוסר, המחוייבות ובעצם הלכידות החברתית. את כל אלו הוא רואה כאגואיזם וברבריות; כמחלה חברתית מדבקת ומפתה: "ג'הילייה", שמה.

החולשה שקותב ראה בתרבות האמריקאית היתה בה בעת גם סכנה: שכן את אותה מחלה תרבותית, הג'הילייה, מפיצה אמריקה גם במצרים עצמה. מתירנות מינית, צרכנות, התרופפות הלכידות החברתית ואגואיזם היו בעיניו חלק ממה שהמלך פארוק קידם בכך שהביא תרבות מערבית למצרים באמצעות קשרי סחר עם חברות אמריקאיות ובינלאומיות, קולנוע אמריקאי ושאר מרכיבים תרבותיים. קותב ראה בכך סכנה איומה על קיומו של האיסלאם ובו זמנית הוא התנשא מעל תרבות זו כפרימיטיבית. בנוסף, הריקבון המוסרי הזה היה בעיניו עדות למשהו שיכול להתפורר בנקל. וכך השילוב של סכנה להרס האיסלאם (בשל כוח הפיתוי של התרבות הצרכנית), לעומת החולשה של אותה תרבות (בשל ריקבונה הפנימי), הם שהובילו אותו למחשבה הרדיקלית, האוטופית והאקטיביסטית.

אז האם גילויי חולשה מעוררים קיצוניות? רק אם מדובר בחולשה, מהסוג שתואר מעלה: "חולשה משתלטת". זו חולשה שמצד אחד כובשת, מנכסת, חודרת באופן לא טבעי לרקמת חיים תרבותית מסורתית (תחת חסותו של מלך הדוניסט מושחת ותאגידים בינלאומיים). ומצד שני אכן מדובר בחולשה, שכן היא ביטוי לדגם חברתי רקוב, מתפורר וחסר כל דבק מוסרי או נורמטיווי.

אבל למה לייחס את הרגישות לחולשה כזו לערבים דווקא? והרי היה זה קרל מארקס, היהודי במוצאו, שיצא נגד סוג דומה של "חולשה": הקפיטליזם התעשייתי שמנצל כל חלקה טובה ומשתלט על כוח העבודה של הפועלים באופן נצלני ופועל לנכרם מהווייתם, הוא זה שגם מכיל את הסתירות הפנימיות שצפויות להוביל למשברים קשים ולקריסתו. מכאן ייתכן לשער שכשמערכת אידיאולוגית היא בעלת מאפיינים משתלטים מחד, אך גם בלתי-יציבים, מסוכסכים ושבירים מאידך, אז רדיקליות אלימה כנגדה היא אופציה פורחת. במצבים כאלו גם מתגבשת צורת ראייה של המאבק הפוליטי כמאבק טוטאלי בין להיות מושמד ללהשמיד. וכמובן שתגובות הנובעות מתפישה כזו בדרך כלל מחליפות רע ברע.

באור זה מעניין לראות את ההבדל שבין האינתיפאדה הראשונה לגל הפיגועים שלאחר חתימת הסכם אוסלו: האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות עממית שבמרכזה מטרה לאומית של שחרור. ואילו גל הפיגועים של החמאס עטה, לפחות בחלקו, אופי אוטופי יותר עם רטוריקה של מאבק טוטאלי. בהתאמה, תהליך אוסלו היה גם הזרז הגדול של כניסת התרבות הניאו-ליברלית לשטחים. זו אותה תרבות שמגלמת את "החולשה המשתלטת" בשיאה. לא פלא שכשנתניהו עלה לשלטון ועצר את התהליך, היה גם הרבה פחות בהילות לפעולתו של החמאס – שראה בהתמערבות הניאו-ליברלית שטן גדול יותר מהכיבוש. ממש כמו שהחרדים רואים בהליכה לצה"ל, פנייה לשמד תרבותי כתוצאה מחשיפה לנורמות אחרות, כך גם קבוצה מסתגרת זו של פונדמנטליסטים מוסלמים, לא מוכנה לפרסומות פתייניות בחוצות בשכם, לצד מפעלי תעשייה פלסטינים-ישראלים. מזרח תיכון חדש כזה ישמיד אותם רוחנית.

טעמו של החמאס לפעולה רדיקלית הוא פחות מרקסיסטי במובן של צדק חלוקתי מול עוולות הניצול החומרי שבניאו-ליברליזם (אם כי בשוליים יש גם היגיון כזה). להבדיל, נראה שמה שהניע ומניע פונדמנטליסטים כמו החמאס נוגע יותר לחשש מהתפרקות רקמת החיים השמרנית-דתית לנוכח נורמליזציה עם תרבות הג'הילייה הניאו-ליברלית (הרחבה על המתח בין שמרנות לליברליזם במחקר הסוציולוגי בישראל, כאן).

אפשר לראות את האיום הגדול של הניאו-ליברליזם בכך שהוא "בלתי נראה". מדובר באידיאולוגיה א-פוליטית כיביכול, השואפת לשנות את המרחב הציבורי במובן שהוא על פניו אסתטי בלבד. אך בלי משים מרחב חדש זה מכונן סובייקט צרכני מפותה תמידית. השינוי שתרבות זו מביאה למבנה היחסים הבינאישיים לא מגובה במשנה מוצהרת וערכים ברורים, אלא ב"סם" הפיתוי של המודל החדש להשגת אושר, מעמד חברתי, הצלחה וכבוד. היעדר בסיס ערכי הופך את הניאו-ליברליזם לחסר את ה"דבק" המוסרי שדרוש לחברה מלוכדת. אך בה בעת ה"נייטרליות" של הניאו-לברליזם הופכת את תפוצתו לטוטאלית. ומול הרע שהוא מציע לחיים התרבותיים, מציעים הפונדמנטליסטים רע טוטאלי אחר.

בעצם, חוסר הנכונות של פונדמנטליסטים דתיים ושל ניאו-ליברליים צרכניים להכיר בעצמם כעוד קהילה, אם היגיון משלה שאינו צריך לחייב את הכלל, הופכת את שניהם לכוחות הפועלים להשתלט על המרחב הציבורי ולצבוע אותו בדמותם. הפונדמנטליסטים עושים זאת בכפייה ואילו הניאו-ליברליים בכך שהם מציפים את המרחב הציבורי בדימויים ונראטיבים המבנים מחדש את הסובייקט מתחת להכרתו, ברוח כתיבתו של בודריאר, ג'יימסון ועוד שלל הוגים המנתחים את ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר.

מי שלא רוצה את עליית הפונדמנטליזם במצרים ובכלל, שיפקח עין על ארצות הברית. ארצות הברית במובן המופשט, כמדינה המגלמת ביתר שאת את ההיגיון הצרכני הניאו-ליברלי המפרק חברות מסורתיות. כזאת "חולשה משתלטת", יכולה ליצור תגובת נגד בכל מקום שבו לכידות חברתית ונורמות מסורתיות או אחרות חשובים ומוערכים יותר מהיגיון צרכני-פתייני. כזה היגיון מסוכן במיוחד שיתגבר במקביל לשינויים שעשויים לעבור על מצרים.