כלכלה (לא) אנושית

הנתונים המאקרו-כלכליים אולי מרשימים, אבל מיליוני בני אדם בישראל לא נהנים מהפירות שלהם. אל תשכחו שהממשלה לא קיימת כדי לעשות רושם טוב על מדינות ה-OECD
טלי ניר

דו"ח החוסן הכלכלי, שהוצג השבוע בכנס הרצליה, מלמד על שתי מגמות הפוכות בתכלית שעוברות על הכלכלה הישראלית. מצד אחד, הנתונים המאקרו-כלכליים, כמו שמכנים אותם הפרשנים, טובים למדי: המשק שלנו ממשיך לצמוח, האבטלה נמוכה, התוצר גדל. מצד שני, העוני, אי השוויון והשחיתות גוברים.

כן, נתוני צמיחת המשק, מרשימים ככל שיהיו, לא מספרים את הסיפור כולו. מרבית אזרחי ישראל – מיליוני בני אדם, נשים וגברים – כלל לא נהנים מפירות הצמיחה. יותר ויותר אנשים נעשים יותר ויותר עניים. הפער בין העניים לבין העשירים ממשיך לגדול. הזעקה העכשווית על עליות מחירי הדלק, המים, הלחם ומוצרים נוספים היא עוד ביטוי למקום שאליו הגענו, שבו יותר מדי אנשים לא זוכים לחיות כאן בכבוד.

מנהיגי המשק – ראש הממשלה, שר האוצר – מרבים לדבר בגאווה על הסוג הראשון של הנתונים. בצדק מבחינתם. לאחרונה הם החלו לדבר גם על הצורך להוביל את ישראל לשיפור משמעותי באיכות החיים, אך הנימוקים שהשמיעו לכך היו בעיקר החשש מפגיעה בצמיחה עתידית של המשק. בדבריהם הפומביים הם דיברו על הסטטוס הכלכלי של ישראל יחסית לעולם ועל מיקומה בדירוג האשראי, אך לא על עתידה של החברה ושל הפרטים שמרכיבים אותה – בני האדם.

צמיחה, כן, אבל תלוי למי

כדאי לזכור: הממשלה לא כאן בשביל לקבל מחמאות מה-OECD או מקרן המטבע. היא כאן בשבילנו, האזרחים. היא כאן בשביל להגשים ולשמור בצורה שווה וצודקת את הזכויות החברתיות של כולנו, כך שלכל אזרחיות ואזרחי המדינה תהיה את האפשרות לחיות בכבוד, ללמוד כמו שצריך, לעבוד בשכר ראוי ובתנאי עבודה הולמים, להשיג דיור במחיר סביר ולקבל שירותים רפואיים טובים מבלי לפשוט את הרגל. זה תפקידה.

בלי שמירה על זכויות אלה, תידרדר בסופו של דבר, לא רק הכלכלה המהוללת שלנו, אלא גם האפשרות לקיים כאן מדינה דמוקרטית וחופשית.

ההיסטוריה מלמדת שמדינות שנפלו משלטון ליברלי נבחר לשלטון דכאני עברו בדרך משבר כלכלי והתרחבות של פערים חברתיים, ואין זה פלא. אי שוויון כלכלי פוגע בסולידריות החברתית וגורם לניכור בין החלקים השונים בחברה. עוני – מלבד הקשר הברור בינו לבין פשיעה, מחלות ותמותה – גם הופך את ההשתתפות הדמוקרטית לפריבילגיה ומרחיק אנשים ממעורבות אמיתית במשחק הפוליטי.

אבל לא צריך ללכת להיסטוריה כדי להבין את זה. תופעות שאנחנו עדים להן כבר היום בכלכלה הישראלית – אי שוויון מהגדולים בעולם המערבי; התנערות המדינה מאחריותה בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה וההגנה על האזרח; הדרתן של קבוצות אוכלוסיה שלמות מפירות הצמיחה; וגם גזענות ואפליה בקבלה למקומות עבודה – אם כל אלה יימשכו תיפגע לא רק הצמיחה הכלכלית, אלא גם, לא פחות, עצם המשטר הדמוקרטי החופשי במדינה.

לסיכום, כדי שנצא לדרך חדשה באמת לא די בהצהרות על חזון ותכנון. על ראשי המדינה להפנים ולהציב את האדם ואת זכויותיו במרכז המדיניות הכלכלית – רק כך נוכל להאמין בדרך הזו ורק כך יהיו מספיק אנשים שיתגייסו כדי לקדם שינוי אמיתי.

עו"ד ניר היא מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות כלכליות באגודה לזכויות האזרח

הפוסט פורסם במסגרת שיתוף הפעולה של העוקץ עם פרויקט דמוקרטיה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עמית כהן

    הרי תמיד התירוץ לאי השקעה בתיקון הפערים החברתיים היה שישראל במצב קשה מדי, בחובות גדולים מדי, עם בעיות כלכליות דחופות יותר וכן הלאה.

    אז מהו התירוץ עכשיו?
    רמת החוב-תוצר כיום יותר נמוכה בישראל מאשר בחלק גדול ממדינות המערב. הצמיחה יותר גדולה, והגירעון השנתי בתקציב הרבה יותר קטן (הגרעון בישראל הוא משהו באזור המחצית מהגרעון התקציבי הממוצע במערב כיום)

    כך שאין עוד שום תירוץ כלכלי שיכול להצדיק דחיית הטיפול בבעיות החברתיות, זה או עכשיו או לעולם לא.
    הטיפול בבעיות החברתיות לא רק ישפר את הדירוג שלנו מול הOECD במדדים החברתיים. והוא גם לא רק ישפר את רווחתם של אזרחי ישראל. הטיפול בבעיות החברתיות גם יתרום תרומה בלתי משוערת לכלכלת ישראל בטווח הבינוני-ארוך.
    להעניק הזדמנויות לפריפריה לצמוח, לשלב את האוכלוסייה הערבית, לשלב את האוכלוסייה החרדית.. מעבר לכך שכל זה יטפל בפצעים של החברה הישראלית – זה יתרום תרומה כלכלית עצומה למדינה כולה.

    נערי האוצר חיים במציאות מנותקת, ומי שכתבו להם את זה בדו"חות אינספור זה לא עוד איזה מכוני מחקר חברתיים כמו מכון אדווה, אלא זה הOECD בכבודו ובעצמו שאמר שהבעיות החברתיות והעוני הן הבעיה הכי גדולה של הכלכלה הישראלית (שוב, דגש על כלכלה).

  2. איזי גור

    מדיניותו של מיסטר בנג'מין נתניהו פשוטה מאין כמוה.
    חלקים גדולים מהעם היושב במדינת היהודים הם: חדורי פטריוטיות יצרית, או שסומכים על ההבטחה האלוהית "כי לנו נתת", או שהם בורים ועמי ארצות.
    אלה כמו אלה וכמו אלה,יתנו את קולם למי שמצליח לשלהב המון בכיכר ולהבטיח הבטחות סרק.
    צריך שהעם הזה ילמד סוף סוף מהצרפתים שזרקו את המלכים לקיבינמט, למשליכי התה בבוסטוןוכעת מהתוניסאים והמצרים.
    האם יש סיכוי?! כנראה שלא.
    "זכור כי עבד היית בארץ מצריים", אינו בא ללמד לקח כי אם "זכור ואל תשכח כי עדיין עבד הנך" מה גם שזה לא כבר עבדים היינו בכל רחבי העולם.
    ולכן אין שום סיכוי לאנשים כמו עמרם מצנע,אנשי מרצ, מיקי חיימוביץ, דן מרידור ןגם לא ליאיר לפיד!!!
    מי שימשיך לגלגל אותנו אל האבדון יהיו איווט ופאינה ודומיהם.

  3. אלון בן-ארי

    מסכים עם הכותבת אך צריך להבין שזו מדיניות מכוונת של ביבי ש"עושה לכולנו קרקס" כבר מעל 10 שנים הוא מוביל בעצם את המדיניות הכלכלית של המדינה – מאז כהונתו הקודמת כראש ממשלה. לא אופתע אם יתברר שהיתה לו גם השפעה רבה על הרכב האנשים במשרד. לכאורה, הוא מסתתר מאחורי שר האוצר אך אין פלא שבחר בשר אוצר חלש גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה מקצועית והעמיד אותו בחזית (נוהל שכן) בכדי שיחטוף את כל האש בעוד שביבי עצמו ימשיך להבתתר מאחורי ססמאות ריקות מתוכן של "הורדות מיסים".