רקוויאם לעידן מובארק

אחרי רצח סאדאת הצליח מובארק לייצב את מצרים, שהייתה בתסיסה חברתית ופוליטית עזה. משטרו נשא מאפיינים של שרירות שלטונית לצד מהלכים של פתיחות פוליטית, בוודאי ביחס למשטרים שקדמו לו. הוא שאף להרחבת השוליים הדמוקרטיים, אך הציבור ביקש רפורמה

בין שתיושמנה תביעותיהם של מהפכני כיכר אל-תחריר במלואן, בחלקן או מקצתן, ובין שהמערכת המצרית הקיימת תכיל את המחאה ותרוקן אותה מעיקר תכניה; בין שתנועת האחים המוסלמים תתייצב כתנועה המובילה בקואליציה ההטרוגנית של המחאה, ובין שהמגמה הדומיננטית של השינוי תהיה ליברלית-דמוקרטית; בין שהנשיא מובארק יפרוש לאלתר, ובין שהעברת סמכויות השלטון תתמשך מספר חודשים עד לעריכת בחירות חדשות לפרלמנט ולנשיאות – לכל תכלית מעשית, עידן מובארק בן 30 השנים הגיע לסיומו. מתבקשת הערכה של העידן שתם לגווע, על הישגיו וכשליו.

בין השנים 2001-1997 כיהנתי כמנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, שהוא אחד מפירות השלום המצרי-ישראלי. הייתה זאת אחת החוויות המכוננות של חיי, אם לא המרשימה שבהן. ארבע שנים מרתקות אלו, וביקוריי התקופתיים במצרים מאז סיום תפקידי, אפשרו לי לחוות באורח בלתי אמצעי את המציאות המצרית, בשנים בהן שלטונו של הנשיא מובארק נראה יציב ועמיד. עם זאת, ניתן היה לזהות כבר אז סדקים הולכים ומעמיקים במערכות האיזונים והבלמים של המשטר. באורח בלתי נמנע תכלול ההערכה דלהלן כמה נגיעות אישיות.

שמחה בקהיר על הודעתו של מובארק. צילום: cc-by- 3arabawy – صَحـَـفي مِصـْـري

בתקופת שהותי במצרים קשרתי קשרים חברתיים אמיצים עם ידידים רבים, אנשים נבונים ודעתניים, רובם ככולם פעילי זכויות אדם, בעלי אוריינטציה "סוציאל-ליברלית". שוחחנו רבות על "תהליך השלום" הישראלי-פלסטיני התקוע והמוחמץ, וכן – ובעיקר – על המתרחש בזירה המצרית. ידידיי המצריים ביקרו בבוטות רבה את הנשיא מובארק ומשטרו, ואילו אני מצאתי את עצמי לעיתים קרובות מלמד עליו סניגוריה: "במונחים של זכויות אדם וחופש ביטוי", אמרתי לבני שיחי, "סאדאת היה טוב מנאצר, ומובארק טוב מסאדאת". הצבעתי על ההיצע הרחב של עיתונות הרואה אור במצרים של מובארק – עיתונות "לאומית" רשמית-למחצה, ביטאונים של מפלגות אופוזיציה, ועיתונות בבעלות פרטית, לרוב בעלת גוון צהבהב-סנסציוני.

בשנים האחרונות החלו לראות אור גם עיתונים עצמאיים איכותיים, ביקורתיים מאוד כנגד המשטר, ואף נגד הנשיא עצמו, שלא לדבר על התעצמותם הכמותית והאיכותית של אתרי האינטרנט והבלוגים האופוזיציוניים. אמרתי לידידיי כי עצם העובדה שמתאפשר להם לבקר את המשטר ואת העומד בראשו כמעט ללא חשש, היא אינדיקציה לכך שמצב זכויות האדם אינו כה גרוע כפי שעולה מדבריהם. הוספתי ואמרתי, כי "העיראקי, תחת ממשלו של סדאם חוסיין, חולם בלילות שהוא חי בסוריה, תחת מימשלו של חאפז אל-אסד, ואילו הסורי חולם בלילות שהוא חי במצרים, תחת ממשלו של חוסני מובארק".

בני שיחי לא אהבו את דברי הסנגוריה שלי. הם הצביעו על שלטונו המתמשך של הנשיא, קדנציה אחר קדנציה, ללא סיום נראה לעין; על המגמה המסתמנת של הורשת השלטון בבוא היום לבנו גמאל, וכינונה-למעשה של "גומלוכייה" (רפובליקה בעלת איפיונים מונרכיים); על מבנה מעוות של מערכת מפלגתית פלורליסטית כביכול, המבטיחה מראש את "המשחק המכור" של הבחירות לפרלמנט ולנשיאות; על תקנות שעת חירום שמכוחן נשלטת מצרים למן היום בו עלה מובארק לשלטון בעקבות רצח הנשיא סאדאת; על מעצרים מינהליים וכליאתם של יריבים פוליטיים לתקופות ממושכות ללא משפט; על משפטי ראווה ליריבים פוליטיים אחרים; על העמדתם לדין בבתי דין צבאיים של אזרחים שנטען כי ביצעו "עבירות כנגד בטחון המדינה"; על האיסור לקיים שביתות והפגנות רחוב (איסור שנשחק עם השנים); על צמיחתה של שכבת טייקונים והתעצמות יחסי הון-שלטון בצל ההפרטות הנרחבות של נכסי ציבור; על העוני המעמיק וההתייקרות הבלתי פוסקת של מוצרי יסוד, ובעיקר – על חוסר התקווה של צעירי מצרים, ועל תסכוליהם  שמשכפלים את עצמם, שנה אחר שנה.

סאדאת ומובראק, 1981. ירושה קשה. צילום: cc-by-IslamStory

המסקנה אליה הגעתי בסיכומם המצטבר של דיונים אלה עם ידידיי המצריים הייתה, שאיפיוני משטר מובארק הם "גם וגם": שיש בו סממנים של שרירות שלטונית לצד מהלכים של פתיחות פוליטית. יהיה זה מרחיק לכת מדי לכנות את מובארק "דיקטטור" – בוודאי בהשוואה למשטרים המצריים שקדמו לו, קל וחומר למשטרי עריצות אכזריים בסביבתה הערבית והאפריקאית של מצרים – אך לא יהיה זה מוגזם להגדיר את המשטר כ"אוטוריטארי" (סמכותני). אפשר שאין באבחנה זו כדי לשכך את זעמם המצטבר של מיליוני מצרים, ובכל זאת: יחי ההבדל הקטן!…

נסיבות עלייתו של מובארק לשלטון לא היו קלות. בהיותו סגנו של סאדאת כשאירע רצח הנשיא בעת המצעד הצבאי של ה-6 באוקטובר 1981, היה מובארק ברירת המחדל האחת והיחידה. סאדאת הוריש לסגנו ירושה קשה: כחודש לפני הירצחו חשף סאדאת מזימה של קבוצות אסלאמיות קיצוניות לרצוח אותו ולמוטט את המשטר. בעודו נושא נאום היסטרי בפני מועצת העם המצרית וחושף את הקשר, החלו כוחות בטחון הפנים שלו במסע מעצרים המוני, שבמסגרתו נעצרו אלפים: לא רק מי שנחשדו כפעילים אסלאמיים, אלא גם אנשי דת קופטיים, ופעילי מפלגות פוליטיות לגיטימיות, שסאדאת עצמו אישר בעבר את הקמתן, ולמעשה "כל מה שזז". (מעצרים אלה, בסופו של דבר, לא הושיעו את סאדאת, וחוליית טרור אסלאמית שפעלה בקרב הצבא המצרי חיסלה אותו). במישור החברתי פקדה את מצרים תסיסה עזה, עקב ביטול סובסידיות והעלאה דרסטית של מחירי מוצרי היסוד. במישור הבין-ערבי העמיק בידודה של מצרים שנכפה עליה עקב חתימת הסכם השלום עם ישראל.

משימתו המיידית של מובארק הייתה, איפוא, ייצובה של המערכת. בעודו מנהל מלחמה קשוחה כנגד קבוצות הטרור האסלאמי, נקט הנשיא צעדים פייסניים כלפי הכוחות הפוליטיים המצריים. הוא שיחרר את פעילי מפלגות האופוזיציה ממיתקני  המעצר שאליהם הושלכו בחודש האחרון לחייו של סאדאת, בעקבות "חשיפת המזימה", וזימן את מנהיגיהן לארמונו לפגישת פיוס ולפתיחת מה שנראה כדיאלוג לאומי. במישור הבין-ערבי הוא פעל, ובהצלחה, להחזרת מצרים לחיק העולם הערבי ולהחזרת העולם הערבי אל מצרים. זאת, מבלי לחזור בו מהסכם השלום עם ישראל, אותו הגדיר בעקביות כ"בחירה אסטרטגית מצרית", על אף העליות והמורדות ביחסים הבילטראליים בין מצרים לישראל.

התרשמותי היא כי מובארק רצה בדמוקרטיזציה הדרגתית של המשטר שהוריש לו סאדאת (פלורליזם מפלגתי מוגבל ומבוקר, שבו קיימת "מפלגת שלטון" שתפקידה לשלוט, ופירורי "מפלגות אופוזיציה", שתפקידן להעיר הערות לסדר היום הלאומי). אולם הוא חשש ממתן חופש בלתי מוגבל, שמא תישמט מידיו השליטה במצב, והמדינה תשקע בכאוס מוחלט.  אי לזאת, שיחרר את הרצועה במשורה ובמנות קצובות. מילת המפתח בכל נאומיו הפומביים הייתה "איסתיקראר" (יציבות). הוא לא דיבר מעולם על רפורמה דמוקרטית נרחבת, אלא על "הרחבת השוליים הדמוקרטיים", ניסוח המגדיר היטב את כוונותיו ומהלכיו לגבי החירויות הפוליטיות, ואת הקצב המדוד של הרפורמות שאותן היה מוכן לאפשר.

אחת מכרזות המאבק. דמוקרטיזציה הדרגתית לא הספיקה. צילום: cc-by-freestylee

צדקו בני שיחי המצריים בציינם את קיומן המתמשך של תקנות שעת החירום למן הרגע בו עלה מובארק לכס השלטון. יצויין, עם זאת, כי תקנות אלו הופעלו באורח סלקטיבי, לעיתים בבחינת "הלכה ואין מורין כן". לצד מאבק עיקש בתנועת האחים המוסלמים (אשר אין לבלבל בינה לבין הארגונים הרצחניים שמהם יצאו רוצחיו של סאדאת), הנהיג מובארק מהלכי ספיגה והכלה כלפי מפלגות האופוזיציה ה"לגיטימיות". כך, למשל, זכו כמה ממנהיגי מפלגות האופוזיציה למינוי נשיאותי ל"מועצת השורא" (הבית העליון בפרלמנט המצרי). לאינטלקטואלים המזוהים עם חוגי האופוזיציה הוענקו "פרסי ההערכה של המדינה", שהם פרסי ההוקרה היוקרתיים ביותר במצרים. לצד האיסור על קיום הפגנות רחוב, והגבלתן למתחמים סגורים, התאפשר, כאמור, חופש ביטוי נרחב בעיתונות על כל גווניה.

מהלכי הדמוקרטיזציה המוגבלים והמדודים יצרו, בסופו של דבר, תגובה הפוכה מזו שאליה התכוון הנשיא. הם לא הביאו לרגיעה ולהרמוניה פוליטית וחברתית, אלא יצרו ציפיות מוגברות לרפורמות דמוקרטיות הרבה יותר מרחיקות לכת. דווקא חופש הביטוי היחסי שהנהיג המשטר איפשר לאזרחים לדבר בגלוי על המצוקות החברתיות והפוליטיות – אותן מצוקות שעליהן הצביעו בני שיחי המצריים. המשטר הגיב תזזיתית על "מהפכת הציפיות העולות", בין היתר, באמצעות משפטי ראווה לאינטלקטואלים שהעזו יותר מדי. זכורים לי, למשל, מעצרו ומשפטו בשנת 2000 של הסוציולוג המצרי רב המוניטין סעד אל-דין אבראהים, שעמד בראש "מכון אבן ח'לדון לפיתוח חברתי", שהיה למעשה מקדש מעט לפעילי זכויות האדם במצרים. התביעה הכללית תפרה לאבראהים תיק של האשמות מופרכות על פניהן. למרות מחאות עזות של מיטב האינטלקטואלים המצריים, ועדויות מרשימות ואמיצות של כמה מהם לטובתו, הוא נדון לשבע שנות מאסר, אך שוחרר כעבור שנתיים עקב גלי המחאה ברחבי תבל. ניסיונותיו של מובארק לקיים מערכת מבוקרת של בלמים ואיזונים, של "יד אחת נותנת ויד אחת מונעת", הם שהכשילו אותו בסופו של דבר.

מובארק ופרס בפגישה בארמון בקהיר, 1999. צילום: Mark Neyman cc-by- IsraelMFA

בשולי הערכה זאת, אוסיף כמה מילים על יחסי מובארק ומימשלו עם ישראל. הבון-טון הישראלי בשנים האחרונות הוא להציג את מובארק כנפש תאומה של ממשלות ישראל, בעיקר נוכח מה שנראה כזהות אינטרסים מצרית-ישראלית אל מול איראן ושלוחיה האזוריים. אולם לא תמיד היו הדברים כך. מובארק מעולם לא הסכים לכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים. בהגיונו הפלאחי הפשוט והנוקב התריע תמיד באוזני בני שיחו הישראליים על קלקלותיו של הכיבוש, ועל ההחמצות הישראליות של חלונות הזדמנות הנפתחים מדי פעם. פעמים רבות הכעיסה ביקורתו את המנהיגים הישראליים.

זכורני כי בהקשר של ועידת קמפ דייויד השנייה האשימו "חוגים מדיניים" ישראליים את הנשיא המצרי כי הוא זה שגרם להקשחת עמדותיהם של הנושאים והנותנים הפלסטיניים, ואף איימו, בתגובה, כי ישראל תפעיל את קשריה בוושינגטון להפסקת הסיוע האמריקאי למצרים. הנשיא המצרי סירב בעקביות לבקר בישראל, כל עוד אינו משוכנע שהביקור יניב תוצאות במגמה של סיום הכיבוש וקידום השלום. את ההימנעות הזאת מאוד לא אהבו בישראל. ליברמן, בגסות האופיינית לו, אף שלח, מעל במת הכנסת, את מובארק לכל הרוחות. ואי אפשר שלא להזכיר את קריאתו של ליברמן להפצצת סכר אסואן. כל ניסיון ליצור למובארק תדמית של  משת"פ ישראלי הוא בלתי נכון עובדתית, מעוות את עמדותיו, ומזיק לעניין השלום.

באחד ממסעות הבחירות שלו, הוצג הנשיא המצרי כ"גיבור המלחמה והשלום" (עם ישראל). זוהי, לדעתי, הגדרה נכונה וקולעת. ראוי שגם היא תתווסף, כנקודת זכות, למאזנו של הנשיא בעת נעילת שער.

הכותב מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון. בעבר ניהל את המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Diogenes

    Looks to me that the author is carried away by his words to a meaningless (virtual ) reality.

    Where exactly in Egypt did he visit and experienced "first-hand" the Egyptian "reality?"

    Did he visit in prisons?
    Was he there when election ballots were counted?

    Did he assist in forging relationships between corrupt Israeli Gad Tycoons
    to Egyptian counterparts?

    The author needs to re-educate himself and meet poverty, harsh occupation, injustice and deprivations of civil rights not far away in Egypt, but all around Tel Aviv and Be'er Sheva.

    The list is infinite.

    We are all acquainted with researches who write books about fleas without seeing a even one flea.

  2. Yossi Amitay

    It seems Mr. Diogenes' who is attributing to me such evil intentions, has failed to read my article properly. It is highly recommended that he re-reads it all over again.

  3. עמית כהן

    אך שוכח שדבר-מה השתנה בשנה האחרונה. מצרים, שצעדה בצעדי תינוק לעבר דמוקרטיה (כפי שהיא עושה מהרגע שהוקמה בה "המועצה המייעצת" במאה ה-18) הלכה לפתע השנה צעד גדול אחורנית. הצעד הזה הוא לא חלק ממתכונת ה"1.5 צעדים קדימה, צעד אחורה" שהייתה עד אז, אלא היה צעד משמעותי בכיוון הנגדי לדמוקרטיזציה.

    הצעד הזה היה בבחירות האחרונות, שזויפו באופן המפורש ביותר, ללא עכבות. זה היה צעד של שחצנות מצד המשטר. צעד שאולי היה אחד הגורמים הראשיים לזעמם של המוני מצרים – לווא דווקא בגלל שהם תומכים באחים המוסלמים שנגדם בוצע הזיוף – אלא בגלל שנמאס להם לחיות במדינה שבה השלטון מזלזל בהם כל כך שהוא מזייף בחירות כך שיהיה רוב של למעלה מ90 אחוז בעדו (כמו בבחירות לנשיאות) או במקרה הזה, כאשר יש בקושי כסא אחד בפרלמנט למפלגת האופוזיציה הראשית.
    הזלזול שזיוף ברמות כאלה מעיד שיש לשלטון לגבי אזרחיו הוא עצום. וזה זלזול שאזרחי מצרים כנראה כבר לא מסכימים לסבול.
    על כך הם ראויים רק לכבוד, ומובארק יכול להאשים רק את עצמו ואת שחצנות משטרו. לנו רק נשאר לקוות שהמצרים יהיו חכמים מספיק בשביל לא להעלות משטר אף יותר גרוע לשלטון. יותר גרוע להם, ויותר גרוע לנו (במקרה הזה זה הולך ביחד).

  4. מאור

    טוב לשמוע דעה של מי שהיה בשטח.

  5. Diogenes

    I guess you too did not read properly the article …

  6. שרגא עילם

    הכל יחסי מנסה יוסי אמיתי להגיד. אז נכון שישראל יחסית למצרים היא יותר דמוקרטית והיום יחסית לשנות החמישים בישראל יש יותר דמוקרטיה. האם כל זה הוא נחמה?
    אמיתי מנסה ללכת לכיוון של תמונה שאינה שחור/לבן וזה כשלעצמו לגיטימי. צריך אבל פוליטיקאי למדוד לא רק לפי סיסמאות, אלא גם מעשים. התמיכה בנושא הפלסטיני של מובארק נשמעת יותר כמס שפתיים וגם סיסמאת היציבות היא בגדר של עלה תאנה מאוד שקוף.

  7. מושמט 258

    שבמידה ויבוטלו תקנות החירום שהנהיג מובראק ב1981, כבר תקדים מצרים בצעד אחד את ישראל, בה מצב החירום קיים מאז 1948 (מזמן המנדט למעשה) ועדיין לא בוטל. בעוד המפגינים במצרים קוראים לביטול מצב החירום, לא נשמעה קריאה מקבילה כזאת בישראל. אבל למה שנבטל, מה, אנחנו ערבים כמו מצרים???

  8. דן בן זכאי

    בס"ד
    ד"ר אמיתי,
    קראתי את מאמרך והתרשמתי מאד מהערכתך המאוזנת את האיש ופועלו לצד ציון מגרעותיו.
    המאמר שנון, קולע ורצוי להפיצו גם בין דפי
    העיתונות הארצית (הארץ, למשל, היה שמח מן הסתם לקבל מאמר זה).
    נ.ב.: שאלה אחת לי אליך- אם האחים המוסלמים לא היו אחראים לרצח סאדאת, מי היו האחראים?