• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

האם אפשר להרוויח מהבלוג

אנחנו הרי מכורים לבריחה מעצמנו וממילא קונים רעיונות. תוכן גולשים מקורי באינטרנט ראוי לזכות את הכותבים בתמורה כספית, באמצעות שילוב בין מנוי קבוע על בלוגים לסכומים נמוכים על פוסטים בודדים
אסף פדרמן

סוף שנות התשעים. אני יושב שעות על גבי שעות בחדר המחשבים בבצלאל ומתפעל מעצם האפשרות לקרוא משהו שכתב מישהו בצד השני של העולם. אני לא זוכר שקראתי משהו מעניין באמת, אבל עצם החידוש היה מרגש. עדיין את רוב הידע השוטף על העולם המקוון רכשתי מקריאה במגזין מודפס שנכתב על-ידי קשיש סקרן בשם המשונה קפטן אינטרנט.

תוך עשור החידוש הפך למובן מאליו. תוכן מקורי וחופשי ברשת נראה כמו משהו שהיה כאן תמיד ותמיד יהיה. לא רק כתבות ועיתונים אלא גם רדיו, הרצאות מצולמות, הקלטות וכמובן בלוגים. הצמיחה הפראית ממש של עיתונות ברשת ושל "תוכן גולשים", מושג בעייתי בפני עצמו, מלווה את הדעיכה המרשימה של העיתונות המודפסת, כפי שאפשר לקרוא למשל במהדורה המקוונת של הניו יורק טיימס, שמהדורתו המודפסת התכווצה ב-5.2% בין 2009 ל-2010.

בניין הניו יורק טיימס. המהדורה המודפסת התכווצה. צילום: cc-by-B Tes

אני מעדיף לא להתשתמש ב"תוכן גולשים" בהקשר של בלוגים, כאילו הכתיבה בבלוגים היא עממית כזו, סחבקית, פשוטה, שמגיעה מלמטה. הבלוגרים שאני קורא לא מייצרים תוכן כזה דווקא, אלא תוכן שמתחרה ועולה על מה שמייצרים עיתונאים. כמובן שחלק מהם עיתונאים בעצמם.

ההבדל בין אלה לאלה הולך ומיטשטש ולפעמים נדמה לי שכל ההבדל הוא שבעיתון מרוויחים כסף על הכתיבה, ובבלוג לא. אני יודע שיש הבדלים נוספים כמו עריכה, והעובדה שעדיין עיתונים מודפסים ומופצים, אבל אלה הבדלים קוסמטיים בעיני שהולכים ומצטמצמים ככל שתפוצת העיתונים קטנה בדפוס וגדלה ברשת, וככל שעולה קרנם של הבלוגים.

עידן לנדו, בלוגר שבלי ספק מייצר תוכן רציני ומושקע, החליט לבקש מקוראיו תרומה. הוא לא היחיד שניסה לגייס הכנסה בתמורה לכתיבה שלו, וכמו אחרים, אני צופה שיזכה לטפטוף של תמיכה כלכלית שיספיק פחות או יותר לכסות את הוצאות האכסון של האתר והתה שהוא שותה במהלך הכתיבה (לא שאני רוצה לרפות את ידיכם. תרמו לו! הוא עושה עבודה חשובה).

אבל יותר מזה, עידן קרא לקריאה שלו "הקץ לניצול" ורמז (או אמר) שיש בעייה אתית בעובדה שאדם כותב ואחרים קוראים בלי לשקול אפילו או להסכים להעניק לו תמורה. אבל לפני שאני מתחיל אפילו לחשוב על האספקט המוסרי של זה, אני תוהה איך יראה מודל כלכלי שיאפשר הכנסה מבלוג בלי רגשות האשם הדדיים שרומז עליהם לנדו.

מודל כלכלי

במילה אחת: הדיילי. למי שישן, הדיילי הוא העיתון החדש של רופרט מרדוק שיוצא רק במהדורה מקוונת לאייפד ונמכר ב-99 סנט. כמובן עוד מוקדם להגיד אם זה פליפ או פלופ, אבל כבר אפשר ללמוד משהו מהאסטרטגיה של מרדוק ואפל. אבל לפני זה, כדאי לשאול בעצם למה בעצם לא לשלם בשביל לקרוא את בלוג כמו שמשלמים בעבור עיתון?

בלוגרים שמבקשים תשלום (וכנ"ל מגזין אחר ז"ל) מניחים שאנשים משלמים, או לפחות שילמו פעם, על תוכן. הם גם מניחים שהחסם הוא כלכלי – כלומר שאם הם יגידו "זה רק שקל בשבוע" אז נהיה מוכנים לשלם. זה היה אולי נכון פעם כשתוכן או מידע היה משהו קשה להשגה שיוצר במקומות אקסקלוסיביים והופץ במשורה. אז באמת היינו מוכנים לשלם, אפילו הרבה יותר, בשביל לדעת. אנחנו כבר מזמן לא שם.

מקלדת. כתיבה בבלוגים כבריחה והרהור. צילום: MichaelMaggs cc-by-sa

עם הזמן התוכן העיתונאי, ובכלל זה הבלוגים, הפך לתוצר נלווה לחוויה שמייצרת הקריאה, והעיתון המודפס היה דוגמה מצויינת לזה. ביום שישי בבוקר, עם כוס קפה, בבית קפה, או בחצר, או בכורסה בבית הוא הציע מסע לעולם אחר בלי הוצאות לינה ודלק. העיתון היה מעין הפסקה מהחיים כאן ועכשיו וכניסה אל עולם אחר. על זה אנחנו מוכנים לשלם ואפילו די הרבה. אנחנו הרי מכורים לבריחה מעצמנו.

בנוסף הקריאה אפשרה, ועדיין מאפשרת לנו להכיר דעות אחרות, ולבדוק את דעותינו, וללמוד ממישהו שהקדיש למשהו קצת יותר זמן. במילים אחרות, אנחנו קונים רעיונות, והרשו לי להוסיף שאין כמו בית הקפה או הכורסה לבישול רעיונות והרהור.

הכתיבה בבלוגים ממשיכה במובן מסויים את שתי המסורות האלה, בריחה מחד והרהור מאידך, אבל הפורמט לא מייצר את התנאים הטובים שהיינו רגילים אליהם. את הבלוגים והעיתון ברשת אנחנו קוראים על המחשב – אותו מחשב שמשמש לעבודה ולתשלום חשבונות. אנחנו קוראים איזה פוסט בין אימיילים, כשיש לנו רבע שעה לפני פגישה, כשאנחנו לא נרדמים בלילה. למרות שאני אוהב לקרוא, קריאה מהמחשב היא עדיין משהו שאני לא ממש מתענג עליו. תגידו מה שתגידו על מחשבים, אבל הלפטופ הנחמד ביותר הוא לא מכשיר קריאה מענג. הוא צריך חשמל, הוא צריך שולחן, הוא לא אוהב טיפות קפה, הוא מתחמם, הוא כבד, לא נוח להעביר בו דפים, אי אפשר לשרבט עליו או לזרוק אותו בתסכול על הרצפה אחרי כתבת תדמית מעצבנת במוסף סוף השבוע.

בגלל זה מייברג נכשל ומרדוק לא (טוב, עדיין לא). הטאבלטים מחזירים את האפשרות להנות מהקריאה האלקטרונית כמעט כמו מהקריאה בדפוס. לא, אין לי אייפד, וכן, הייתי רוצה. אבל אני יודע שאפשר לקחת אותו החוצה, לקרוא ברכבת, לשבת איתו במיטה, לדפדף, לרפרף, לשים אותו בצד לרגע להרהר על העולם המוזר בו אנחנו חיים. נדמה לי שהוא מועמד טוב להחזיר את החוייה המענגת של הקריאה.

אני גם יודע שאפילו אם אתחנן בבלוג שלי לתרומות, לא אגייס מספיק כסף בשביל לקנות מכשיר כזה. הסיבה אינה רק חוויית הקריאה, אלא גם היעדר חוויית תשלום הולמת. אני מוכן להמר שברגע ששני הגורמים האלה ייפתרו, בלוגרים עם מספיק קוראים (לא אני, כנראה) יוכלו ליהנות מהכנסה צדדית נחמדה.

אם להמשיך את קו המחשבה הזה, הדרך הטובה ביותר ליצירת הכנסה מכתיבה תהיה שילוב בין מנוי קבוע על בלוגים, ואפשרות לשלם סכומים נמוכים בעבור קריאה של פוסטים בודדים. כיוון שכולנו קוראים מספר בלוגים, צריך להיות מנגנון אחד שיאפשר את התשלום באופן פשוט לכולם.

ככה אני הייתי מוכן לשלם בשביל מה שאני קורא: הייתי רוצה להירשם פעם אחת ולקבוע את הסכום החודשי שאני מוכן להוציא. השירות כבר יזהה את הטאבלט שלי ובבלוגים שאני קורא קבוע הייתי מקליק על הכפתור "מנוי 5 ש"ח בחודש" ומשלם. אם הייתי רוצה לקרוא פוסט בודד אצל מישהו הייתי לוחץ על "לקריאה 1 ש"ח" וזה סוף הסיפור.

כשמנגנונים כאלה יהיו קיימים, וכשיהיו מספיק טאבלטים בסביבה כדי לגאול אותנו מייסורי הקריאה במחשב, אני בטוח שיהיה אפשר גם לראות קצת החזר על כל שעות הכתיבה האלה שניתנות עכשיו בחינם. ואם אתם מתחילים לעבוד על הסטארטאפ, רק תזרקו לי מילה ואני אבוא.

הכותב הוא בעל הבלוג גלות רוחנית.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלחנן קאהן

    איזה כתיבה תזכה ביותר תמיכה?
    מהי האבולוציה של המגזר השלישי, של האומנות ושל ה"כותבים מלמטה" ושאר היוזמות הקטנות?
    http://www.incite-national.org/index.php?s=89
    על פילים לבנים ואפשרות להפלת האפקטיביות של קבוצות נחמדות:
    http://cafe.themarker.com/post/1522282/
    על המיגזר השלישי והטיתו ע"י תרומות ותיגמולים ממי שיש לו _ויש לו אינטרס…)
    http://www.meshanim.com/amutot1.htm

  2. אבי

    אישית, לא הצלחתי לעשות כסף מפרסומות, ואני חושש שאם אסגור את הבלוג בפני מי שלא משלם, אז אנשים פשוט יפסיקו לקרוא אותו.
    בואו נגיד שחשוב לי שיקראו אותי יותר משחשוב לי לעשות מהבלוג כסף, ככה שהמצב הקיים מניח את דעתי.
    מצד שני, אם מישהו יראה איך אפשר להתפרנס מהבלוג… אתן לו אחוזים יפים 🙂

  3. אסף

    תודה על התגובה. כמובן שזה לא חובבני אלא מאוד מקצועי מצידך להשאיר תגובה בעילום שם, אבל ניחא, על סגנון רע לא נענשים בארץ הזאת.

    אני לא רואה את הרלוונטיות המיידית של האפינגטון פוסט לנושא. באנגלית יש הרבה בלוגרים שמתפרנסים מהכתיבה, אפילו אם לא קונים אותם, פשוט בגלל גודל השוק. הבעיה בישראל יותר אקוטית בגלל הגודל, ולכן על הפתרונות להיות יצירתיים יותר.