• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

על מהפכות שם וכאן

בניגוד למהפיכות המתחוללות במשטרים לא-דמוקרטיים, אצלנו נמשכת ביתר שאת מהפיכת ההון. אם נדמה שהמעמד הבינוני התעורר לפעולה, הרי שדרישותיו לא מקשות באמת על השלטון ולא מזמנות שינוי של ממש
איציק ספורטא

אז מה היה לנו בשבוע שעבר: מהפכה במצרים והפחתת מחיר הדלק בישראל ב-23 אגורות לליטר. ממש דומה. לעומת התרוממות הרוח מהאירועים במצרים, בישראל כל דבר, גם חשוב, הופך במהרה לפנקסנות של לבלרים וחנוונים. יטענו שזה ההבדל בין התהליך הדמוקרטי הנוקדני למהפכה שנועדה לסלק רודנות; יש בכך אמת, אבל זוהי לא כל האמת.

בעשורים האחרונים צפינו בשינויים משמעותיים הן במדינות דיקטטוריות והן בדמוקרטיות. השלטון במדינות הקומוניסטיות קרס כמעט לחלוטין, במדינות דמוקרטיות חלו שינויים משמעותיים במדיניות החברתית, וכעת אנו צופים בשורה של מהפכות במדינות רודניות בעולם המוסלמי ומצרים בראשן. אני ממש מקווה שזה לא ייעצר שם. סין, שמנהלת מדיניות מתוחכמת של דיקטטורה פוליטית וכלכלה כביכול חופשית, צריכה להיות הבאה בתור. מהפכות כאלה מצליחות ברגע שיש לחץ ציבורי מסיבי וחוסר נכונות של השלטון לרצוח ולטבוח באותו ציבור. זה קורה לא פעם כאשר הצבא וכוחות הביטחון האחרים מסרבים לעשות את המעשה הנורא הזה.

טנקים בכיכר תחריר. הצבא מסרב לשת"פ עם השלטון. צילום: אל ג'זירה cc by-nd

במדינות הדמוקרטיות התהליך פחות מובחן, אבל כאשר בוחנים לאורך זמן את המדיניות רואים שינויים משמעותיים. מדינת ישראל היא דוגמה למדינה דמוקרטית (הוויכוח עד כמה זו דמוקרטיה ראויה לא ייעשה כאן) שעברה, כמעט, מהפכה בעשורים האחרונים. ממדינה שהתחילה להתפתח לכיוון של מדינת רווחה מפותחת בשנות השבעים היא הפכה מאמצע שנות השמונים וביתר שאת בשנות האלפיים למדינה הנוקטת במדיניות ניאו-ליבראלית קיצונית. מדיניות שבה הממשלה קטנה, המיסים בכלל יורדים, בעיקר המיסים הישירים והפרטה של רבים מהתחומים החברתיים. פעמים רבות ההפרטה מוסווית באמצעות כך שהיא נעשית בתוך מוסדות ציבוריים, ראו מערכת החינוך הציבורית ומערכת הבריאות.

מלבד השינויים הריאליים, יש גם שינוי באופן החשיבה והדיון. ניקח כדוגמה את המאבק האחרון על מחיר הדלק ועליות המחירים. נראה כאילו המעמד הבינוני התעורר, אלא שההתעוררות שלו מבוטאת בנוסח שמקל על השלטון להתמודד איתו. אין פה דיבור על הרס מדינת הרווחה והשירותים הציבוריים, על ממשלה שאינה יכולה לספק שירותים חברתיים בסיסיים, אלא על מחיר הדלק, המים, הדיור ועוד פרטים, כאילו אם יורדו המחירים האלה הכל יהיה טוב והבעיות החברתיות תיפתרנה.

משאבת דלק. לא הדבר המהותי. צילום: cc-by-dave

בשבוע האחרון שמענו על משפחות שמשתכרות 13 ו-15 אלף שקל לחודש, שמחירי הדלק והמים ממש הפילו אותן. בעיון קצר במבנה ההוצאה שלהם, מצאתי שההוצאות על חינוך גבוהות משמעותית מכל הוצאה אחרת. אילו היה כאן חינוך חינם מגיל חודש, ההוצאות של משפחות אלו היו יורדות באלפי שקלים לחודש – לא בכמה מאות של הורדת מחיר הדלק ופחות מכך בהורדת מחיר המים. אבל למה לדרוש חינוך חינם כשאפשר לדרוש הורדה במחיר הדלק. אפשר לספר את אותו סיפור גם על הוצאות בריאות.

משפחות שמשתכרות הרבה פחות מאלו נפגעות כמובן גם מהעלות של חינוך ובריאות וגם מהעלייה במחירי הדלק והמים, הורדת מחיר הדלק לא ממש תועיל להן. כאן כמובן שתי מערכות צריכות לפעול, השכר והרווחה. כאשר רווחי החברות עולים והמס עליהן יורד, יש לכך משמעות פשוטה הן בנוגע לשכר שהן משלמות, נמוך מדי, והן לכספים שהן מעבירות למדינה, מעט מדי, כדי שזו תנהל מדיניות שתאפשר חיים בכבוד גם למקבלי השכר הנמוך.

כך שכאשר המאבק הוא על נקודות ספציפיות שנוגעות למס כזה או אחר קל למדינה לפתור את הבעיה, להוריד את המס האמור ולגבות אותו בדרך אחרת על ידי קיצוץ בתקציבי המשרדים. כך יוצאים כולם מרוצים והמצב נשאר כשהיה. אז כנגד המהפכה הניאו-ליברלית שעברנו לא מספיק לדרוש הפחתת מס כזה או אחר אלא דרישה ליצירת מדינת רווחה שבה העובדים משתכרים שכר גבוה ככל שניתן, הממשלה גובה מס פרוגרסיבי גבוה באותה מידה כמו במדינות רווחה אחרות, ומתן שירותים ציבוריים ברמה הגבוהה ביותר האפשרית במימון המדינה. זה המינימום.

מה שאנו צריכים ללמוד מהמהפכות כנגד רודנות הוא שהדרישה לשינוי אינה יכולה להצטמצם לאינטרס כספי כזה או אחר, אלא לשינוי מהותי, בהבדל אחד: שם הם רוצים להפיל את השלטון ולשנות את המערכת השלטונית, וכאן רוצים בעיקר לשנות את המדיניות; כי אם הציבור לא יעשה זאת, יש כוחות כלכליים ואחרים שדואגים לכך שהשינוי הראוי והרצוי הזה לא יקרה ונמשיך לחיות במהפכה המתמדת של ההון.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    בשיחות הסלון שאני זוכר, בולט קו אבסורדי לכאורה של התנגדות להעלאת מיסים, לא רק כשרוב הנוכחים תלויים בשירותים ציבוריים, אלא גם כשרובם עבדו או עובדים במגזר הציבורי, כלומר משתכרים מאותם מיסים עצמם. המניע לכך הוא לא הערכה לשוק החופשי, אלא חשש משחיתות פוליטית ומחדל בירוקרטי. ועדי העובדים (שעליהם תתבסס כל תנועה חברתית רצינית)נתפסים כדואגים לחבריהם ולא לכלל הציבור. לכן, אני מעריך ששינוי עמוק מחייב לא רק מפלגה חברתית, אלא גם קואליציה רחבה (שלא תצטרך לממן קבוצות אינטרסים) וגם שיפור בביצועים (או לפחות בתדמית..) של המגזר הציבורי.

  2. רות

    אני רואה את ה"מחאה" הזו כנגד המיסוי על מחירי הדלק כקיטור על הנוחיות הבורגנית שנפגעה. הרי המשפחות האלה שמשתכרות 13, 15 אלף לחודש הן לא המשפחות שצריכות באופן נואש שהחינוך הציבורי ישתפר, שמערכות הרווחה יתפקדו, שמספר המיטות בבתי החולים הציבוריים יוכפלו. אלה המשפחות שיכולות לשלם עבור חינוך פרטי, ויש להן גינה שלמה להשקות. אלה אותם אנשים שמכנים את ה"פורום לפעולה אזרחית" מבריחי משקיעים ומפנצ'רים דרישה ציבורית להקמת בסיס כלכלי לשינוי חברתי מהותי. זה מה שנשאר ממעמד הביניים השחוק הישראלי, שביבי רק שומע שהם רוצים לארגן הפגנה הוא מיד מודיע שהמס יירד וששכר המינימום יעלה ב450 ₪. הרי אלה המצביעים המתנדנדים שלו, שארית של מעמד בינוני שעוד לא חווה על בשרו את העוני עצמו, מצד אחד, אבל גם לא קושר עדיין בין הצעדים הכלכליים של הניאו-ליברליזם לבין הצורך שלו להתאחד עם מעמד הפועלים.
    אני רוצה לאמץ מושג ששמעתי בכנס סוציאל-דמוקרטיה שהתקיים בסמינר הקיבוצים לפני שבועיים ושכחתי מי הציג אותו ולהוסיף אותו לדיון. אותו אדם הציע חלוקה חדשה למעמדות בחברה- מעמד זכיין ומעמד לא זכיין, כשהראשון הולך ומצטמק מבחינת כמות האנשים המשתייכים אליו אך מרחיב את "זכויותיו" בצורת הון, והשני עובר תהליך הפוך. אני מאוד מתחברת לניתוח הזה, כי הוא שם בסירה אחת את כל מי שאינו זכיין, אפילו שאנשים עדיין תופסים את עצמם כ"חיים את החיים הטובים". יוצאים להילחם על 23 אג' של דלק- כן, יש להם שתי מכוניות וחוגים לילדים שצריך להסיע, וחופשה באילת שזה רחוק מאוד וכו'. אבל את החיבור לכך שגם הם וגם אלה שאין להם קורת גג, או הכנסה בטוחה או טיפול רפואי הולם אינם זכיינים לגביי שום חלק משמעותי במאקרו-כלכלה, את זה הם לא רואים. וכאן נמצא להערכתי או האתגר הגדול או המשבר הגדול. כי החיבור הזה יכול להתרחש מתוך תודעה מעמדית כחלק מעיצוב של תרבות זכויות עובדים ותודעת זכויות אדם בכלל, ויכול להתרחש כשכבר נגיע לפערים חברתיים כל כך גדולים שבאמת לא יהיה הבדל בין מי שב2011 עוד היתה לו מכונית לבין מי שכבר אז נסעה באטובוס.

  3. איל

    ה'עם' הולך בכיוון ההפוך לכל סביבתו, נגד הדמוקרטיה, ביהירות של אותו אחד שנסע נגד כיוון התנועה ושמע ברדיו קריאה לנהגים להזהר באותו כביש, כי יש אחד שנוסע נגד כיוון התנועה, והתפלא 'אחד נוסע? כולם נוסעים נגד כיוון התנועה'.
    http://ayalbadt.wordpress.com/2011/01/30/%D7%91%D7%93%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99/

  4. מאור

    חלק נכבד מהמעמד הבינוני עובד בהיי-טק או בייצוא בכלל, ותלוי בכישרונותיו ולא "בזיכיון לחלק משמעותי מהמאקרו-כלכלה". הוא רוצה פחות מיסוי על הדלק, יותר תחרות בשוק הסלולאר, תחרות בין רשתות שיווק וכו'- יותר ליברליזציה ולא פחות. אם יש משהו שבאמת מדאיג אותו, זה שהמעסיק שלו(שגם הוא אינו בהכרח "זכיין") ייפשוט רגל או יסגור את הסניף בארץ- לא "שזכיין יוריד לו משכורת/ייעלה מחירים ויביא אותו לעוני".

  5. מיכה רחמן

    אני מסכים לכל מילה. בהפגנה של התנועה הקיבוצית, חוץ מזה שההמונים כללו כ – 30 איש (שבאו רק אחרי 10 בבוקר, הסיסמאות היו כל כך אנמיות שבעלי ההון יכלו בקלות להצטרף להפגנה. הסימה המרכזית להוריד את המס (או משהו דומה) ולעם נמאס מהמס. לא הייתה מילה אחת על מיסים ישירים-פרוגרסיבים מול מיסים רגרסיביים שאותם רוצים להוריד. ולא הייתה מילה אחת (חס וחלילה) על העלאת מיסים לעשירים (מס חברות גבוה יפגע כידוע בתעשייה הקיבוצית העשירה, אבל לא בגלל זה הם לא כתבו. זה פשוט לא עלה במוחם הליבראלי בורגני).