• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

מונולוג לקראת המוות

האם ניתן להגדיר כ"הנאה" את חוויית הקריאה בסיפורה של חולת סרטן סופני נטולת כל תקווה, החיה במדינה שעל סף קריסה? קריאה בספרו של ג'. מ. קוטזי, "תור הברזל"
יוסי קליין

"תור הברזל" הוא ספר על מוות. אשה זקנה וחולת סרטן סופנית מתגוררת במקום אלים ועורכת את חשבון הנפש שלה לקראת מותה הוודאי. היא בודדה. בתה נמצאת בארצות הברית ובנה של סוכנת הבית השחורה שלה נורה בידי שוטרים. שתיין חסר בית שחודר לביתה הוא הנפש היחידה שעימה היא משוחחת, אבל חסר הבית איננו פרטנר לשיחות. הוא סביל, מזוהם, נעתר בחוסר רצון לבקשותיה הצנועות. השיחות עימו לא הופכות את המונולוג שלה לדיאלוג. הוא, סוג של מלאך המוות, מהמהם משהו פה ושם בתשובה.

קוטזי מציג את המונולוג כמכתב של האשה לבתה, אבל אין זה מכתב. זהו מונולוג שוצף ברוח המונולוגים של תומס ברנהרד. במונולוג מבקרת האשה את עצמה ותוהה אם העובדה שלא היתה פעילה יותר במאבק למען השחורים לא הפך אותה לשותפה לפשע. הלבנים, המיוצגים בספר על ידי שוטרים אלימים, רואים בה זקנה מטורללת; השחורים, קרובי המשפחה של סוכנת הבית שלה, לא מזהים את האהדה שהיא רוחשת למאבקם ורואים בה אויב שיש להילחם בו. היא קשה עם עצמה ועם הדמויות הנכנסות לחייה לקראת מותה, שהאנושית מביניהן היא כלבו של חסר הבית.

"תור הברזל" הוא גם ספר על מותה של דרום אפריקה מדינת האפרטהייד. ההליכה של האשה אל המוות מקבילה למותה של הישות הממסדית בה היא חיה. זה איננו ספרו הראשון של קוטזי המתאר את התפוררותה, או מותה, של דרום אפריקה. קדמו לו "מחכים לברברים" ו"חייו וזמניו של מיכאל ק'", שכולם תיארו את התהליך מנקודת מבטו האישית כמעט אוטוביוגרפית.

תגי זיהוי המחולקים בכניסה למוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג. צילום: fanz, cc by-nd-nc

ג'ון מקסוול קוטזי נולד בקייפטאון בדרום אפריקה. בשנות השישים עבר ללונדון ואחר כך לארצות הברית. בשנת 1983 חזר לדרום אפריקה ו-19 שנים לאחר מכן היגר לאוסטרליה. לפני שמונה שנים קיבל את פרס נובל לספרות, בנימוקי הפרס צוינה "התבוננותו הביקורתית וחסרת הרחמים על המוסרניות הצבועה של הציוויליזציה המערבית".

גם ב"תור הברזל" יש התבוננות חסרת רחמים. הקריאה בספר המרשים הזה מעוררת שאלות שביקורות לא נוטות בדרך כלל לטפל בהן, ובצדק: מה מטרת הקריאה בכלל וספרות בדיונית בפרט? האם "הנאה" פירושה תובנה חדשה ומעניינת באשר לקורא עצמו? האם הנאה נובעת מהיכולת להזדהות עם דמויות בספר או עם מצבן? האם ניתן להגדיר כהנאה את חוויית הקריאה בסיפורה של חולת סרטן סופני נטולת כל תקווה, החיה במדינה שעל סף קריסה?

אם ניתן לסווג "קריאה המעוררת ומעודדת חשיבה המתייחסת לקורא עצמו" כהנאה, הרי שיש בקריאת הספר הנאה גדולה. הקורא, במקרה זה כותב שורות אלו, שואל את עצמו עם הקריאה: האם עמידה מן הצד נוכח מאבק צודק כמוה כתמיכה במתנגדים למאבק? האם ניתן להזדהות עם דמות ההולכת לקראת מותה מתוך ייאוש והשלמה? וגם: האם נכון להצטרף למאבק גם אם תוצאותיו, כמו המוות עצמו, נוראיות ולא ניתנות לשינוי?

תור הברזל

ג'. מ. קוטזי

תרגום: אלינוער ברגר

הוצאת עם עובד

219 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.