הקרב על הדמוקרטיה

דמוקרטיה היא ההסכמה הפוליטית הבסיסית ביותר בישראל – הפיכתה לקריאת הקרב של המחנה כמוה כעלייה למגרש כדורגל במטרה להגן על הקוון. אם יש משהו לומר על דמוקרטיה בעת הזו, הרי זו אמירה ברורה בשאלת הציות לחוק הישראלי
אבנר ענבר

הפגנת המחנה הדמוקרטי בתל אביב, 15.01.11. צילום: גלית לובצקי

לאחרונה עובר השמאל הישראלי מתיחת פנים תחת אזמל המנתחים של מספר ארגונים מקצועיים וקומץ פוליטיקאים, במטרה להפוך את המאבק "על הדמוקרטיה" לדגל המרכזי של המחנה. שתי הנחות מוצא מניעות את המהלך: ראשית, שהדמוקרטיה הישראלית שרויה בסכנה, בעיקר כתוצאה ממספר יוזמות חקיקה נלוזות שמיועדות להצרת צעדיהם של ארגוני זכויות אדם. שנית, שלמאבק "על הדמוקרטיה" יש סיכוי טוב יותר לשקם את השמאל מאשר המאבק השחוק "נגד הכיבוש".

אם תרצו, הדמוקרטיה היא השלום החדש.

יוזמות פוליטיות, אזרחיות ויחצניות צצות בזו אחר זו: קואליציית ארגונים בשם "המחנה הדמוקרטי" הפיקה לאחרונה עצרת תחת הכותרת "הפגנה (כי עוד אפשר): מתייצבים למען הדמוקרטיה"; הקרן החדשה לישראל השיקה את קמפיין "לא נסתום את הפה: המחנה הדמוקרטי מרים את הראש"; והאגודה לזכויות האזרח העלתה לאוויר את "פרויקט דמוקרטיה". כל היוזמות חשובות וראויות. אך משום שהולך ומסתבר שלא מדובר בצעדים מבודדים, אלא בניסיון לעצב מחדש את פניו ומסריו של המחנה הפוליטי השמאלי בישראל, יש לקיים בנושא דיון פתוח שאינו מוגבל לחדרי הישיבות של ארגונים.

כמובן שאינני מערער על כך שהמאבק למען ערכים, חירויות ותהליכים דמוקרטיים צריך לתפוס מקום מכובד ברשימת המטרות של ארגוני שמאל ישראליים. אולם אלה אינם התחומים שמבדילים את השמאל בישראל מיריביו מימין, כפי שמוכיחים בגין, ריבלין ומרידור לאחרונה. במידה שהם נתונים בסכנה, ניתן ורצוי לכונן סביב הערכים הדמוקרטיים האלה שותפות עם גורמים במרכז ובימין הפוליטיים – אך בדיוק בשל כך לא ניתן לבסס עליהם את התהליך החיוני של שיקום השמאל מהריסותיו. דמוקרטיה היא ההסכמה הפוליטית הבסיסית ביותר בישראל; הפיכתה לקריאת הקרב של המחנה כמוה כעלייה למגרש כדורגל במטרה להגן על הקוון.

photo: ygurvitz, cc by-nd-nc

הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות מושלמת, ולא רק משום שרעיונות פוליטיים מופשטים לעולם לא מתגלמים במציאות באופן שלם ונטול פשרות. דמוקרטיה היא מונח כללי מאוד שמאפיין משטרים שונים זה מזה ומסוגל לסבול שורה ארוכה של עיוותים ופגמים. האתונאים, שרשמו על המושג פטנט, איפשרו רק לקומץ אזרחים לקחת חלק באסיפה; הבריטים הרחיבו את זכות הבחירה לנשים לפני פחות ממאה שנה; ובארצות הברית, ספינת האם של הדמוקרטיות המודרניות, נשללת מאסירים זכות הבחירה ולקרוב למחצית מחברי בית הנבחרים יש יותר ממליון דולר בבנק.

רק לעתים נדירות מופיעה הדמוקרטיה במיטבה. וכך, גם אם ועדת החקירה הפרלמנטרית תנעץ את שינייה בבשרם של ארגוני זכויות האדם, וחוק החרם יעבור ברוב קולות, ומאסרו של יונתן פולק יוארך בצו שרירותי ללא הגבלה – מדינת ישראל תישאר דמוקרטיה. דמוקרטיה פגומה מאוד, אך קשה לומר שהיא איננה כזו כבר עכשיו. העובדה שארצות הברית מענה עצירים במתקן כליאה חוץ-טריטוריטלי במפרץ גואנטנמו אינה הופכת אותה למדינה לא-דמוקרטית. גואנטנמו הוא פשוט עוד חטוטרת שהדמוקרטיה מסוגלת לשאת על גבה.

יתר על כן, מרבית הישראלים ימשיכו ליהנות ממגוון היתרונות של חיים במדינה דמוקרטית גם אם ליברמן יתיישב בכיסא ראש הממשלה ודני איילון יחלוש על השב"כ. רוב הישראלים יוכלו להמשיך לעשות ולומר כל העולה על רוחם, ולא רק משום שכבר תקופה ארוכה נדמה שלא עולה על רוחם שום דבר שעשוי להרגיז את ליברמן. לאחר שתגווע המייתו הרפה של השמאל, הזדהותם של מרבית הישראלים עם המשטר רק תגבר. למעשה, רבים מהם יזכו לחוש הזדהות מלאה עם השלטון בפעם הראשונה. עבורם ההזדהות הזו לא תבוא על חשבון הדמוקרטיה; הרי בשיעורי האזרחות מלמדים אותנו כבר שנים על "דמוקרטיה מתגוננת" ורק בדוחק ניתן למצוא תלמיד תיכון שלא חושב שבדמוקרטיה מתפקדת "הרוב קובע" והמיעוט מציית לקביעתו בהכנעה.

עליית הליברמניזם תתרחש לא כנגד הדמוקרטיה, אלא בחסותה. דוברי הימין הניאו-פשיסטי מדברים בשם הדמוקרטיה לא פחות ממגיניה משמאל. הם מציגים אמנם תפיסה דמוקרטית אחרת, אך עמדתם אינה מופרכת מיסודה. דמוקרטיה, לדידם, היא משטר שבו העם הוא הריבון ורצונו, כפי שנקבע בבחירות, הוא דין המקום. הלוא כך תופסים היום מרבית הישראלים את המושג? על כן, לחזרה המונוטונית על המלה דמוקרטיה, ועל האיום בקריסתה, אין משמעות פוליטית אמיתית אם לא נאבקים גם על תוכנו של המושג ועל הפרקטיקות השלטוניות הכרוכות בו. זהו בדיוק חטאו של השמאל המתחדש, כפי שמסתבר מהצהרת הכוונות של המחנה הדמוקרטי: "ישראל מתדרדרת במהירות אל עבר עתיד לא-דמוקרטי. זה כבר מזמן לא סוד. ערכים דמוקרטיים של שוויון, צדק, זכויות – מותקפים כל יום על ידי השלטון ועל ידי תנועות אנטי-דמוקרטיות". במלים אחרות: רוצים דמוקרטיה! לא רוצים לא-דמוקרטיה! ובאופן ספציפי: שוויון, צדק, זכויות.

כיכר א-תחריר, לא כיכר רבין

bla. photo: cc by-bixentro

מהופנטים להתקוממות המצרית על מסכי אל-ג'זירה, פעילי שמאל ישראלים לא יכולים שלא לשאול את עצמם – למה לא כאן? התשובה, כמובן, מרגיזה בפשטותה: לנו (או לפחות ליהודים שבינינו) כבר יש את מה שדרשו ההמונים בכיכר א-תחריר, כלומר, את הזכות המפוקפקת לבחור בעצמנו את האנשים שיעשקו וינצלו אותנו. למרבה האכזבה, המאבק במשטר הכיבוש וזכויות-היתר אינו מאבק עממי ברודן, אלא מאבק על, וככל הנראה אף נגד, רצונו של העם. כמו המצרים, גם אנחנו רוצים להחליף את המשטר; אך בניגוד חד אליהם, המשטר שלנו מבוסס על תמיכה ציבורית רחבה. התמיכה הזו מאפשרת לשלטון להעניק לאזרחיו – ולא רק לתומכיו – חופש ביטוי נרחב. על כן, המאבק בשלטון בישראל לא יכול להיות מאבק נגד השתקה.

לא חסרות דוגמאות לאיתנותו של חופש הביטוי בישראל. לאחרונה, למשל, פירסם "שוברים שתיקה", ארגון שהממסד הישראלי ובראשו מערכת הבטחון סימן באופן גלוי כמטרה לרדיפה, ספר עב-כרס של עדויות חיילים מהעשור האחרון. הספר מספק עדות מזעזעת על המנגנונים שמניעים את הכיבוש, אך גם, כפי שכתב דוד שולמן, "עדות משכנעת לחופש הביטוי יוצא-הדופן שהוא עדיין הנורמה בתוך ישראל, לפחות לעת עתה". גם העיתונות הישראלית נהנית מחופש רחב-יריעה וזה עתה הוכיחה את יכולתה להדיח רמטכ"ל מיועד תוך סיכול כוונותיו, שלא לומר תשוקותיו הכמוסות, של שר הביטחון. העיתונות אמנם נמנעת מסיקור הגון של מספר נושאים, בראשם השליטה הישראלית בשטחים הכבושים, אך זוהי בחירה חופשית של עורכים, כתבים ומו"לים שאינה קשורה ללחצי הצנזורה.

כדי לשרטט את דרכו של השמאל הישראלי בתקופה הקרובה, יש לקחת בחשבון את העובדה שמשטר הכיבוש והדמוקרטיה הישראלית כרוכים זה בזו. הדמוקרטיה בגבולות הקו הירוק מעניקה לגיטימציה מבית לשלטון הנבחר ומאפשרת לקהילה הבינלאומית להמתין בסבלנות עד שהדיון הציבורי על עתיד השטחים הכבושים יסתיים. אומות דמוקרטיות לא מפריעות לאחיותיהן להתדיין. בדיוק בשל כך הדיון הציבורי לא מוכרע, לא לכאן ולא לכאן. חופש הביטוי והמחאה בתוך הקו הירוק ימשיך להוות משקל-נגד לדיכוי והנישול בשטחים הכבושים, על אף שסביר להניח שיוטלו עליו מגבלות מסוימות העולות בקנה אחד עם דוקטרינת הדמוקרטיה המתגוננת. פגיעה אנושה בדמוקרטיה תהיה מעשה התאבדות של משטר הכיבוש, והכיבוש הוא המרכיב היחיד במשטר הישראלי שאינו מפגין נטיות אובדניות.

הפגנות "למען הדמוקרטיה" מפריכות, בעצם קיומן, את הסיבה שלשמה הן מכונסות. אלפי אנשים מתאספים בכיכר העיר, ברשיון משטרתי, ללא הפרעה, וזועקים שסותמים להם את הפה. תחת אור זרקורים, מבלי להסתתר, הם מרעימים "בקול חזק וברור" שרודפים אותם. הפגנות כאלה מקומן בכיכר א-תחריר, לא בכיכר רבין. במטרותיה ותוצאותיה, הפגנה במדינה חופשית אינה דומה להפגנה תחת משטר שאוסר, מגביל או מווסת הפגנות. תחת משטר דכאני (בקהיר, אך גם בבילעין) עצם קיומה של הפגנה הוא פעולה פוליטית. לעומת זאת, במדינה חופשית הפגנה היא אמצעי להעברת מסר במסגרת הדיון הציבורי. אם המסר היחיד שסביבו יכול להתכנס השמאל הישראלי הוא תמיכה בדמוקרטיה, הרי שאנחנו מפגינים לשם ההפגנה, או, במלים אחרות, "כי עוד אפשר".

הפגנה בבילעין בסולידריות עם יונתן פולק, 21.01.11. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

במדינה דמוקרטית התגייסות פוליטית "למען הדמוקרטיה" מחייבת ביאור מעמיק ואחראי של סוג הדמוקרטיה שלטובתה מפגינים ומה נגזר ממנה בתנאים הנוכחיים. מחנה השלום שמר על עמימות בשאלת הסרבנות, למשל; אך למחנה הדמוקרטי אין את הפריבילגיה הזו. אם יש משהו לומר על דמוקרטיה בעת הזו, בתוך המשבר הפוליטי העמוק הזה, הרי זו אמירה ברורה בשאלת הציות לחוק הישראלי – וזאת בדיוק מכיוון שמדובר בחוקיה של מדינה דמוקרטית שמשטרה נהנה מלגיטימציה ציבורית רחבה שאינה עומדת להשתנות.

הכותב הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת שיקגו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חן .ר

    שעושה סדר בדברים

  2. סמולן

    כדאי להוסיף עוד משהו ברור מאליו. המשמעות (בשמאל הרדיקלי) של "הגנה על המרחב הדמוקרטי" היא של צמצום ביכולת ההחלטה ובחשיבות הפוליטית של האלקטורט בישראל. המשמעות של "דמוקרטיה" בכיכר תחריר, ככה זה נראה, היא של הרחבה של סמכויות האלקטורט. באופן כללי, למרות השימוש באותו מונח, מדובר במשמעויות הפוכות.

  3. ענת

    שחושף את המחנה הדמוקרטי על ריקנותו

  4. נעם ליבנה

    זה לא סותר את זה שצריך לנסות גם לנצח במשחק.

    אני לא מבין מה לא ברור כאן. צריך להלחם על הדמוקרטיה, ש*בפירוש כן* נמצאת תחת מתקפה, וצריך במקביל להלחם נגד הכיבוש.

  5. רמי יובל

    אני מסכים עם המאמר ומבקש להדגים מהי דמוקרטיה ישראלית.
    ובכן, בבירתה של מדינת ישראל הכאילו-דמוקרטית חיים כ- 300,000 בני אדם שהם שלולי אזרחות מדינתם. בשעתו (יוני 67) סופחה ירושלים הירדנית למדינת ישראל יחד עם כפרים רבים סביבה ועל אוכלוסיה הוחל החוק הישראלי. אבל לא כולו. חוק האזרחות פסח על האזרחים-בפועל-החדשים ומנע מהם אזרחות חוקית. כתוצאה הם כפופים לכל חובות החוק, אבל אינם נוטלים חלק בקביעתו. קשה לחשוב על דוגמא יותר חרפתית לדמוקרטיה: מדינה שאזרחיה הערבים מופלים לרעה הן בפרקטיקה והן לאחרונה בחוקים דרקוניים, מדינה שרבע מתושבי בירתה אינם אזרחים כלל, משינה השולטת שלטון קבע (43 שנים ובקצה המנהרה לא ניתן לראות ולו ניצוץ) על מילונים נוספים של בני אדם שנולדים ומעבירים את חייהם ללא זכויות אזרחיות.

  6. יואב ש. קונץ

    על שעזרת לי באופן בהיר להסביר לעצמי מה כל כך מפריע לי בטרנד האחרון הזה. אנחנו כאן להראות שאנחנו לא מפחדים, אומרים אנשים שבאים לרחבת מוזיאון תל אביב במוצ"ש. מפחדים ממה? אבל אולי צריך פשוט להראות שקיים משהו, שיש מישהוא, ואולי ככה זה עכשיו. אולי זה מאבק ההשרדות של מפלגות כמו מרצ. כיבוש בלעין ופשעי מלחמה בעזה לא מוציא מפגינים, אז מוצאים ססמא אחרת. אך מי אני שאשפוט……

  7. י.א

    מתלונן על-כך שהשמאל יביא ל"מצום ביכולת ההחלטה ובחשיבות הפוליטית של האלקטורט בישראל."
    זה כי לאפשר הצבעה לכל הנתינים תחת שלטון ישראל יצמצם את כוחם של בעלי הפריבליגיה במצב הנוכחי? צודק. אם יש 5 איש, ו3 מנהלים את הכל באופן דמוקרטי בינהם, אין ספק שלאפשר לשני הנותרים להצביע גם יצמצם את כוחם. רק למה זו משמעו הפוכה של "דמקורטיה"? יש להם בתחריר משהו אחר בראש?

  8. אסף

    אבנר,

    אני מסכים עם הביקורת על הכיוון אליו מתכנסת המחאה. הרי זו בדיוק המטרה של "אם תרצו" ושותפיה בממשלה – שתשומת הלב תופנה לכל דבר חוץ מאשר הכיבוש.

    אבל רציתי לשאול שאלה: אתה קובע בפסקנות שלמרות הפגמים, ואפילו למרות הכיבוש, ישראל היא דמוקרטיה. אז הנה שאלת תם: בוא ניקח את ירושלים, בירת ישראל. אם ישראל דמוקרטיה אז ירושלים מן הסתם גם דמוקרטית. אבל ירושלים היא גם חלק מן הכיבוש. איפה בירושלים עובר הקו בין דמוקרטיה לכיבוש? ואיך זה מסתדר אם הקביעה שישראל היא דמוקרטיה למרות הכל?

    (אגב, לדעתי הסיבה שהעולם המערבי עזב אותנו בשקט עד עכשיו קשור לחישובי ריאל-פוליטיק פשוטים ולא לאמונה או הבנה מעמיקה לגבי המשטר שלנו. גם את מובארכ הם עזבו בשקט עד שלעם שלו נמאס)

  9. עמוס

    המאמר הזה מלא כל כך הרבה סתירות פנימיות, שרובן מבוססות (או נגזרות) על ההנחה ש"דמוקרטיה" היא מושג קשיח, א-היסטורי, שאיפיוניו מובהקים וידועים לכל, ושהיפוכו הוא "לא-דמוקרטיה" חשוכה וקלה להגדרה וזיהוי, – וכמובן, שבישראל מתקיים משטר כזה. קדם-ההנחה העמוקה הזו היא כמובן קישקוש מוחלט – כי "דמוקרטיה" – כל דמוקרטיה – מתקיימת במאבק יומיומי על שמירתה, במשא ומתן על גבולותיה, כחלק מתהליכים היסטוריים וחברתיים; וכמובן, מפני שבין הים והירדן מתקיימת (גם?) דיקטטורה צבאית אכזרית למדי.

    אבל גם אם נתגבר על המבוכה ונסכים לרגע עם כל דבריו של כותב המאמר כתרגיל מחשבתי – עכשו מה? לא להאבק למען הדמנקרטיה רק בגלל שבחור משיקגו חושב שצריך לקרוא לזה "המאבק נגד דמוקרטיה פגומה" דווקא? לא לקשור את המאבק נגד הכיבוש לערכים דמןקרטיים? לא לזהות את הצעות החוק האחרונות כמאמץ שיטתי ביצירת אווירה של דה-לגיטימציה לשיח ליברלי ודמוקרטי? כן, טוב, הבנו, ישראל היא "דמוקרטיה" – אז אין צורך בחינוך לדמוקרטיה מול התקפה על אתוס בסיסי שלה?

    דמוקרטיות ליברליות – מה שזה לא יהיה – מתקיימות כל עוד הן משרתות את האינטרסים שכוננו אותן; לאליטות הישראליות אין סיבה לשנות את משטר ישראל באופן קיצוני (די לצפות ב"אלף קליעים באוקטובר" כדי ללמוד איך חונטה צבאית מכשכשת במדינה ה"דמוקרטית") – לכן ישראל תישאר סוג של "דמןקרטיה ליברלית" ליהודים בלבד. זה לא אומר שהיבטים מסוימים של ה"דמוקרטיה" (כאילו אפשר להבחין בין "דמוקרטיה: ובין הביטיה) לא יהיו תחת התקפה אלימה (כמו אמריקה ה"דמוקרטית", בעיני הכותב, בימי מקארתי או הסגרגציה הגזעית). הכותב מציע לא להתגונן בפני התקפה כזו, כי סמנטית זה לא נכון. אני מציע לא לשמוע לו ולשמור את הסמנטיקה הזו לשיעורי הפילוסופיה. כי הגדרתו של אורח חיים דמוקטי הוא מאבק מתמיד

  10. צביקה בשור

    אז הצעות חוק שאוסרות מאבק בכיבוש (כמו הצעת חוק החרם, שעברה אתמול בוועדת חוק, חוקה ומשפט), או ועדות חקירה לבחינת עבודתם של דיסידנטים, או הצעת חוק שמאפשרת סינון גזעני בכניסה ליישובים, הן לא חתירה תחת עצם קיומה של דמוקרטיה כאן, כי עוד אפשר להפגין ולכתוב ספרים. אני מבין שהכותב מציע שנחכה לעליית רודן שיכריז על עצמו כרודן (״אתם תקראו לי חוסני ואני אקרע לכם את התחת״, מתוך נאומו הראשון) ורק אז נצא לכיכר כלשהי (״מלכי ישראל״) ונפגין תחת מטר של גז מדמיע.

    לא יודע. אני אחשוב על זה.

  11. נפתלי אור-נר

    מתוך הסכמה עם טענתו המרכזית של כותב המאמר ברצוני לצרף 2 הערות:
    1.גם יכולת המחאה בארצנו מוגבלת. ראה את התייחסות המשטרה להפגנות קבוצת סולידריות בשיח-ג'ארח. המשטרה עצרה, ללא כל סיבה חוקית עניינית, עשרות מפגינים מדי שבוע, החזיקה אותם במעצר, ללא כל צורך, במהלכו של כל סוף השבוע, ודרשה מבית המשפט כי יוציא צו להרחקת המפגינים מהמקום הנ"ל למשך מס' חודשים. להוותנו, חלק משופטי בית המשפט נענו לעדויות הכזב של השוטרים לפיהם ביצעו המפגינים עבירות כלשהן ונענו לבקשות המשטרה. המשטרה העריכה כי תוך מס' שבועות תצליח לשבור הפגנות אלו. זה לא קרה, ורק הלחץ הציבורי מאפשר להפגנות אלו להתנהל עתה כמעט בלא מעצרים. חריג לכך אירע בהפגנה האחרונה של קבוצה זו בהפגנתה מול עיריית ירושלים על המשכם של פעולות נישול הפלשתינאים בשיח ג'ארח, כאשר המשטרה נקטה באותה טקטיקה פסולה של ביצוע מעצרים לא חוקיים והבאת העצורים לבית המשפט. הפעם גם בית המשפט. מתצלומים שהוגשו לו ע"י המשטרה עצמה, ראה כי לא הייתה כל הצדקה לביצוע המעצרים. קרי, חופש הביטוי וההפגנה בארצמו עדיין לא מובטח אצלנו וגם עליו יש להיאבק.

    2. במצב בו הרוב דורסני ומעביר חוקים שאינם דמוקראטיים בעליל, למתנגדים עומדת זכות, ואף חובה, מוסרית שלא לציית לחוקים אלו

  12. שי

    בהפגנות הגדר נהרגו עד כה מעל 20 מפגינים.

    באוקטובר 2000 נהרגו 13.

    כל הכבוד לדמוקרטיה הישראלית.

  13. יריב מ

    אפשר לטעון שהדמוקרטיה איננה ריקה מתוכן אידיאולוגי ושהיא באופן מובנה קרובה יותר לפילוסופיה הומניסטית ואולי אף ליברלית. זה כלל לא טריוויאלי שכל בני האדם ביישות מדינית מסויימת זכאים לקחת חלק פעיל (ובמובן מסויים שווה) בעיצוב המימשל של אותה יישות מדינית.

    לכן יהיו מי שיטענו שהדמוקרטיה לא ריקה מתוכן מטאפיזי. אני דווקא חושב שלמרות שהדמוקרטיה צמחה מהזרמים הליברלים, כיום גם אולטרה-שמרנים מקבלים את ההיגיון הדמוקרטי. אבל, חלקם מנסים לכרסם את עקרונות היסוד, כך שמושג הדמוקרטיה יטושטש כל כך עד שיכלול מודלים כמו רוסיה או אתונה העתיקה (אותה ציין הכותב).

    ברור לכל שבהקשר המדיני הנוכחי כשמדברים על דמוקרטיה לא מדברים על אתונה ולרוב גם לא על רוסיה. מדברים על מודל אמריקאי או מערב אירופי שאנו הולכים ומתרחקים ממנו. יש כירסום גם בחופש הביטוי, לפחות בזה המאורגן, גם אם לא בזה הפרטי, ולכן יש מקום להפגנות למען עקרונות דמוקרטיים. מה שכן, צודק הכותב שאסור ליצור זיהוי בין מאבק כזה לשמאל. זה צריך להיות מאבק קואליציוני, חוצה מחנות.

  14. אור

    ח"כ רונית תירוש (קדימה):
    אני מברכת על הודעתו של שר החינוך לשלב תלמידים בסיורים במערת המכפלה.
    המעשה של גדעון סער הוא מעשה ערכי ציוני ומחוייב המציאות בימים של ויכוח על זכותנו על הארץ,
    ודווקא הנסיון להרחיק את התלמידים מאתר זה הינו התערבות פוליטית בוטה של אנשים שכנראה מתנצלים על עצם ישיבתם בארץ.
    מוטב שנזכור כי מערת המכפלה הינה חלק אינטגרלי ואבן יסוד למורשתנו וזכותנו על הארץ, ודווקא הביקור בה יזמן לנו דיון מורכב על ההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל לצד קיומם של הערבים במקומות אלה בימינו.

  15. ערן

    א. כל מה שכתבת שנכון, נכון ליהודים בלבד. קשה לומר שהערבים בישראל חיים או חיו בדמוקרטיה.

    ב. ה"גזירות" האחרונות כירסמו באפשרויות הביטוי של יהודים שמאלנים וערבים. ערבים יכולים לדבר עוד פחות מקודם, וכבר קודם אי אפשר לתאר את מצבם כדמוקרטיה (אם רוצחים 13 איש בהפגנות..), יהודים עדיין חיים בדמוקרטיה, אבל טובה פחות.

    על זה הם (גם הערבים וגם היהודים) קמים לצעוק. אני מסכים, כרגע נראה שיהיה אפשר לעשות הפגנות בת"א עוד הרבה זמן, אבל זאת הבעיה ? הדרמטיזציה ? ציפית לאנדרסטייטמנט בסיסמאות פוליטיות?

  16. נעם ליבנה

    מסכים לגמרי עם עמוס, צביקה בשור ויריב מ.

    אני לא מבין איך אנשים עם מודעות היסטורית יכולים להתייחס בכזה ביטול לכזו מתקפה ברוטלית על הדמוקרטיה. ההסבר היחיד שאני מוצא הוא שאנשים אלה רדופים רגשות אשמה על כך שהם יהודים/"חלק מההגמוניה"/עשו מעשים לא מוסריים בשטחים וכו', ולכן מרגישים אשמים להיאבק על משהו שכביכול "משרת אותם". "באיזו זכות אנחנו נאבקים על הפריבלגיות שלנו כשאחינו הפלסטינים לא זכאים אפילו לעשירית מהזכויות האלה?"

    אז:

    א. אני לא מרגיש אשם. אני לא אשם שנולדתי יהודי, ואני גאה להיות חלק מאותה קבוצה קטנה ומובחרת שמנסה להילחם נגד האפרטהייד הישראלי. אותה קבוצה מנצלת את הפריבילגיות שלה כיהודית כדי להיאבק ביתר יעילות.

    ב. אני לא מרגיש שהמאבק נגד הדמוקרטיה הוא מאבק ש"משרת אותי". הרי אם זה היה העניין הייתי פשוט יושב בשקט ומפסיק להיות אקטיביסט, ואולי גם הולך לקב"ן כדי שלא אצטרך לסרב כל פעם שקוראים לי לבצע פשע מלחמה כלשהו. וזהו. היו עוזבים אותי ולא הייתי צריך לדאוג. אבל אני בוחר להיאבק. ולסרב וללכת לכלא. והמאבק נגד הפשיזם ולהצלת הדמוקרטיה הוא מאבק שנועד לאפשר את המשך מאבקי. כלומר, המאבק הזה הוא לא מאבק של יהודים "לבנים" ומפונקים, לפחות מבחינתי. הוא מאבק על עצם אפשרות המאבק.

    ג. מיותר לגמרי לציין זאת, אבל בכל זאת, כי נראה שהכותב ממש בכוח מבטל את העובדה האלמנטרית הזו: דמוקרטיה היא לא מושג דיכוטומי. בחירות חופשיות לפרלמנט הן התנאי ההכרחי המינימלי ביותר לקיום דמוקרטי. ההסתכלות כאילו כל מה שקורה כאן לא מבטל את אופיה הדמוקרטי של המדינה היא במקרה הטוב מתממת.
    מה, לשיטתו צריך להתחיל להיאבק על הדמוקרטיה רק כשיבטלו גם את הבחירות החופשיות?

    ד. כשלשליש מהאזרחים בין הים לירדן אין זכות בחירה, מאבק על הדמוקרטיה ממש לא סותר את המאבק נגד הכיבוש. נהפוך הוא. זה אותו מאבק.

  17. אורי

    אתה צודק בדבר אחד – הימין עלה לשלטון באופן דמוקרטי ולגיטימי, והוא מקדם באופן חוקי וחוקתי את הכרעת העם הדמוקרטית. אין ספק שחלק מהפעולות שנראות לשמאל כסדין אדום הן לא יותר מהגשמת רצון העם הימני.

    אלא שדמוקרטיה אינה רק מנגנון. היא גם ערכים בסיסיים לגבי מהות האדם והחברה. המנגנון הדמוקרטי הוקם על בסיס תפישה ליברלית, הטוענת כי לכל אדם יש זכות לדעה, ואין דעה אחת הנכונה יותר מאחרת.

    חלק גדול מהחוקים והמהלכים האחרונים מבקשים לקעקע את העיקרון הזה. הם מבקשים להשתיק את הזכות לביקורת ומחאה כנגד האידיאולוגיה השלטת בישראל – האידיאולוגיה הציונית-כיבושית, והיא מנסה להציג כל קול אחר כבוגד. זה לא דמוקרטי גם אם מבוצע במנגנון דמוקרטי. בניגוד לתפישת הדמוקרטיה המתגוננת, אפשר לקרוא לזה דמוקרטיה המאכלת-את-עצמה.

    והרי מתבקש לומר שגם היטלר עלה באופן כמעט דמוקרטי. האם זה עושה את שלטונו לדמוקרטי? מוזר לי שאיש לא כתב זאת לפני.

  18. אייל גרוס

    המאמר מבטא תופעה שכבר נתקלתי בה לאחרונה והיא אבדן הרעיון של דמוקרטיה ככלי ביקורתי. בבחינת – מה שיש זה דמוקרטיה. אני לתומי רוצה לתהות האם שלטון על מיליוני אנשים שלא בחרו בו הוא דמוקרטי? הלא נכתוב כבר מלים רבות על כיצד הכיבוש ואולי גם המבנה האתני של השלטון בישראל מעקרים אפילו יסודות בסיסים של דמוקרטיה פורמלית (הסכמת הנשלטים) שלא לומר יסודות מהותיים (שוויון אזרחי שבישראל העדרו מעוגן חוקתית, להבדיל ממדינות בהם יש אי אפליה פורמלית). אז אם זו נקודת המוצא, ואם מבינים את התהליכים הנוכחים כעוד חלק ברמיסת הגרעין הקטן של דמוקרטיה שעוד היה, מגיעים למסקנות קצת שונות. וכן, בגין מרידור ואיתן כולם דמוקרטים. רק שזה לא מפריע להם להיות חלק מהכיבוש והמשטר הבלתי דמוקרטי המזכיר אפרטהייד המתקיים בשטחים. ממש דמוקרטיה וממש מה שיש כאן זה דמוקרטיה. אתמהה.

  19. מאור

    אלא התפרעויות אלימות.
    הייתי בחיי בהפגנות בכל הספקטרום מ-"שלום עכשיו" עד "זו ארצנו", ומעולם לא הייתה תחושת אלימות כמו באותם ימים של "הפגנות".

  20. בן פ.

    מאמר מדוייק

  21. הילה

    לא מדובר בבחירה חופשית של עורכי העיתונים, אשר איננה קשורה לצנזורה. המצב חמור יותר ממה שניתן לדמיין. עורכי העיתונים חוששים מהיום שאחרי וכבר מזמן לא מתנהגים כמו עיתונות אמיתית-שומרת סף. עיין ערך ענת קם.