פספוס הדדליין עלה ביוקר

הישיבה הראשונה של ועדת המשילות, לבחינה והצעה של רפורמות שלטוניות בישראל, בראשות השר ישראל כץ ובמינוי ראש הממשלה בנימין נתניהו, התנהלה השבוע בתזמון מושלם: ה- 14 בפברואר, יום השנה למושב הראשון של הכנסת שנערך ב-1949. אמנם ט"ו בשבט הוא יום ההולדת הרשמי של הכנסת, אבל אם את יום השנה לרצח רבין מציינים פעמיים, לפי השעון העברי ולפי השעון הלועזי, מדוע לא להנהיג ציון כפול גם לגבי הכנסת? וכמו לגבי רבין, כך לגבי הכנסת, שני השעונים המתחרים יתחמו תקופה של בין המצרים או חול המועד, בה כל התקשורת תעסוק בשאלה לגבי המורשת ומבטאיה האותנטיים, או פשוט בשאלה שמרחפת על ארץ הקודש כרוח על פני תהום: האם ישראל היא יותר דמוקרטית או יותר יהודית? על מנת לסייע לוועדת המשילות הישראלית, אספק להלן מעט רקע היסטורי, שיבהיר כיצד ישראל היא הדמוקרטיה הליברלית היחידה בעולם – אולי המדינה היחידה בעולם – שאין לה חוקה.

ההסבר ההיסטורי נחוץ מפני שכולנו מכירים את מגילת העצמאות ויודעים שכפי שהיא מתעדת, ההתחייבות הראשונה שלקחה על עצמה המדינה החדשה היא לחקיקת חוקה. האבות המייסדים אף הרהיבו עוז וקבעו דדליין שאפתני, 1 באוקטובר 1948, והגדירו את מוסדות המדינה, שלא לומר המדינה עצמה, כזמניים עד למימוש ההתחייבות.

המדינה החדשה הוכיחה עד כמה היא ישראלית בכך שפירשה את הדדליין באופן גמיש משהו – מלחמה משתוללת היא תירוץ ראוי להתעלם מתאריך היעד –  ואכן רק ב-25 בינואר 1949 נערכו בחירות כלליות לאסיפה המכוננת, שהתכנסה לראשונה לפני 62 שנה ב-14 בפברואר בשעה ארבע אחר הצהריים בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. החברים הנרגשים, בבגדי חג כחול לבן בוודאי, עמדו בפני המשימה הכבירה עליה התחייבו במגילת העצמאות – חקיקת חוקה למדינה החדשה.

פילדלפיה בירושלים

כפי שאנו למדים מהפרוטוקול באתר הכנסת, האירוע התחיל בצורה חגיגית וראויה על דרך המלך לחוקה: חיים ויצמן פתח בנאום מרגש, הצירים נשבעו אמונים למלא בנאמנות את שליחותם באסיפה המכוננת, יוסף שפרינצק נבחר לרובי-ריבלין הראשון, ולאחר אלפיים שנה של ערגה לציון ומאבק לקוממיות יהודית במולדת המשוחררת, נפנו האבות המייסדים לגרסה הירושלמית של הוועידה המפורסמת מפילדלפיה – מעשה המרכבה של המשטר באמצעות חוקה, שיענה על השאלות החשובות שהשר כץ נדרש להן עתה, למשל: מה יהיו המוסדות של המדינה ומי יהיה זכאי לבחור בהם ולהיבחר להם? האם ובאיזה אופן הבחירות צריכות להיות אזוריות? האם הרשות המבצעת צריכה להיות כפופה לנשיא?

אלא שאם יטרח השר כץ ויקרא את הפרוטוקול, הוא יגלה על נקלה שתוך שעתיים נחתם חלון ההזדמנויות לנורמליזציה יהודית במולדת ההיסטורית, כאשר הצירים התפתלו והסתבכו בשאלה העקרונית: כמה סגנים יהיו ליושב הראש? מהפיליבסטר האימתני הזה, שאותו התחיל מנחם בגין שהתעקש על היצמדות לחוק,  שלושה ימים לפני שנחקק החוק הראשון, לא יצאנו עד היום.

אז השאלות החשובות על המשטר הישראלי נאלצו להמתין, כי ראשית בנושאים עקרוניים יש להכריע בשאלות פרוצדורליות. ובמקום להכריע איך מחוקקים חוקים או לדון ביחסי בית המשפט והכנסת, כל תעצומות הנפש הפוליטיות של היישוב הציוני הופנו לסוגיית הסגנים ליושב הראש. שניים? ארבעה? למה לא שלושה? בדמוקרטיה הישראלית כל האפשרויות צריכות להיות ממוצות עד תום, עם טיעונים בעד ונגד והצבעה.

האיוולת בדיון השולי היתה נהירה ליצחק בן אהרון (מפ"ם) שבחוש פרופורציה ראוי הציע להפסיק את הוויכוח ולעבור להצבעה. אלא שחוש הפרופורציה הפסיד מלכתחילה לרטוריקה מתלהמת: דוד צבי פנקס (החזית הדתית המאוחדת), מאבותיו של ישראל כץ בתפקיד שר התחבורה, הפציר שהאסיפה לא תנהיג את "מנהג הגיליוטינה" – כלומר, הכרעה פוליטית – ותפסיק את הוויכוח. בעקבות המחלוקת העמיד יושב הראש את העניין להצבעה, הפעם הראשונה on the record של כנסת ישראל:

"מי בעד הפסקת הויכוח ירים את ׳­דו. מי נגד הפסקת הויכוח?"

תשובתו של יעקב מרידור (תנועת החרות) "עדיין לא דיבר איש נגד הפסקת הוויכוח" הביאה לכך שהשאלה הפרוצדורלית הזאת לגבי מהותה של הדמוקרטיה הישראלית טרם הוכרעה עד היום.

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הזמנית, התערב בדיון אך פעם אחת כאשר ניסה להסביר לחבריו, שאולי מתקשים בפרקטיקה של פוליטיקה סוברנית – להבדיל, אולי, מהתאוריה –  שהאסיפה יכולה להחליט מה שהיא רוצה ואינה תלויה בכבלים משפטיים ובגופים שלטוניים אחרים. מנחם בגין ענה לבן גוריון בכך שהתעקש על חוות דעת משפטית של שר המשפטים הזמני תוך שהוא נעלב את "כבודם של היוריסטים".

בעמל רב הוכרעה ההחלטה האבסטרקטית אך חסרת החשיבות והיישום לגבי מספר הסיו"רים (שניים), אך נותר לצירים עוד למנות את "הוועדה המתמדת". זהו הגוף שיקבל את ההחלטות בפועל, בעוד הדמוקרטים הישראלים מנסים להפריך אמפירית את משפט אי ההיתכנות של ארו (Arrow Impossibility Theorem). רשימת המועמדים השמית לוועדה המתמדת התקבלה במהירות וללא התנגדות, ובכך האסיפה המכוננת הישראלית הוכיחה עד כמה היא יהודית: הקונצנזוס הציוני, חילוני ודתי, מעדיף לנהל מחלוקת תלמודית עקרונית לשם שמיים, ואת ניהול העניינים להסדיר במינוי אישי חמש דקות לפני הפיזור של הישיבה.

האם ילכו ישראלי ועברי יחדיו בלתי אם נועדו?

עוד בישיבה הראשונה של הכנסת, למעשה לפני שהיא נקראה כנסת, סיעה הספיקה להתפצל. המפלגה הקומוניסטית הישראלית הולידה מקרבה את סיעת הקומוניסטיים העבריים, עקב מחלוקת אידיאולוגית שמגמדת את זאת שבין עובד העצמאות אהוד ברק ובין עצמאית העבודה שלי יחימוביץ'. כפי שמסביר הקומוניסט הישראלי מקוניס מדוע יש להתעלם מהקומוניסט העברי פרמינגר:

באסיפה המכוננת ישנה רק סיעה של המפלגה הקו­מוניסטית הישראלית. המפלגה הקומוניסטית הישראלית הוציאה משורותיה את מר פרמינגר והגישה מכתב ליושב­ ראש הקודם של מועצת ­המדינה, שהוא היו״ר הנוכחי של האסיפה המכוננת, בדרישה להוציא אותו כציר מהאסיפה המכוננת ולהכניס במקומו מי שבא אחריו ברשימת המועמדים שלנו. לא יכול לקום פה אדם ולהכריז שהוא מייצג סיעה של קומוניסטים עברים, דבר שאינו קיים בעולם, משום שמפלגה קומוניסטית נקראה על שם מקום ולא על שם עם. לכן אני חושב שאין מקום למר פרמינגר באסיפה המכוננת, מפני שהוא מייצג רק את עצמו.

השר כץ יכול אף ללמוד מהישיבה הראשונה של הכנסת על תפקידה של התקשורת ועל יחסי החוץ של המדינה. לשם כך כדאי שהשר יפנה לדיווח בעיתון "הארץ" על האירוע החשוב. לפי כתבת הארץ, יעל גרניפטר, כתב העיתון דאז, אשר לזר, בחר להתמקד בשערוריות הדיפלומטיות, בשאלות של מראית עין, ולבדוק כיצד התייחסו אומות העולם לעצם האירוע ולמיקומו בירושלים. עיקר הדיון, האינפורמציה הרלוונטית כל כך לתושבי המדינה הצעירה שזה עתה בחרו את נציגיהם לאסיפה המכוננת, נשאר נעול בפרוטוקול, שגם אם חשוף לכל, אינו מעניין איש. וכך, לפי המדור "אז לפני", אנו למדים שהתקשורת החופשית בישראל מעולם לא למדה את תפקידה במדינה דמוקרטית: לברור בין עיקר לטפל ולספק עובדות חשובות שיאפשרו לאזרחים להעריך האם מעשיהם של נציגיהם עולים בקנה אחד עם שבועת האמונים שלהם.

מקום טוב להתחיל ממנו

כאמצעי ביניים לשיפור המשילות בישראל, ועדת כץ תרצה אולי להתחיל בחינוך. אני מציע לה להנהיג תחרות חיבורים שנתית, שהדדליין שלה ייקבע בחוק לט"ו בשבט, על אחת מהשאלות הבאות:

1. תאר אירוע פוליטי מהשנה האחרונה ונתח את הדמיון והשוני למתואר בפרוטוקול של הישיבה הראשונה. האם האישים והארגונים למדו מהניסיון ההיסטורי?

2. כתוב עבור נשיא המדינה נאום לישיבת הפתיחה של אסיפה מכוננת עתידית.

3. הסבר מהו הגוף הנוכחי בישראל שראוי לתואר "הוועדה המתמדת".

4. בחר פרוטוקול כנסת מהשנה האחרונה והשווה לישיבה הראשונה. באיזה אופן דמותה הדמוקרטית או היהודית של המדינה השתנתה ובאיזה אופן נותרה כשהייתה?

5. בחר ונמק מי הראויים ביותר לתארים הבאים מקרב חברי הכנסת הנוכחית: הפרוצדורליסט, המכריע, מגן כבודם של היוריסטים, הקומוניסט הישראלי והקומוניסט העברי.

6. נתח דוגמה בה אמצעי התקשורת התמקדו בדעות, בפרשנות או בעובדות שוליות, במקום בעובדות מהותיות.

אני מציע שעל הזוכים בתחרות יכריז הסגן הראשון של יושב ראש הכנסת בישיבה חגיגית בבית הסוכנות היהודית ב-14 בפברואר מדי שנה. הסגן השני יישא נאום שיסתיים במובאה הבאה מדבריו של חיים וייצמן, הפעם הראשונה בה נגזרת של "דמוקרטיה" הופיעה ברקורד של הכנסת:

היום אנו ניצבים על סף תקופה חדשה. יצאנו מפרוזדור המשטר הזמני ואנו נכנסים לטרקלין של המשטר הדמוקרטי המסודר והקבוע. הכנסת הזאת נבחרה על-ידי כל קהל אזרחי ישראל. רצון העם כולו בא לידי ביטוי חפשי ומלא בבחירות האלו. אנו ניגשים להקים את בניננו הממלכתי על יסודות הוגנים ואיתנים — יסודות של חופש, שויון, אחריות הדדית ומשמעת משותפת. לא עוד ישוב של שבט חלוצים בודד הכפוף לשלטון זר בחר בכנסת הזאת. היא נבחרה על-ידי עם עצמאי היושב בארצו החפשית.

הכותב הוא  עיתונאי ישראלי בניו יורק. לאתר של יואב סיון