רק לא כור היתוך

בזמן שהעולם הערבי צועד אולי לכיוון דמוקרטיזציה מספרים לנו אנג'לה מרקל ודיוויד קמרון שבגרמניה ובבריטניה כשלה הרב-תרבותיות (וברור למדי שמהגרים מוסלמים הם הטריגר לאמירות אלו). כנגד הרב-תרבותיות הם מציעים "ליברליזם קשוח" או מודל לאומי ואחיד יותר, כור-היתוכי יותר. זהו ויכוח שכבר נטחן עד דק בעולם ובישראל. רק שאתגר הפונדמנטליזם העולה באירופה מטעין אותו מחדש ומציג את הרב-תרבותיות כמקור הבעיה ולא כפתרון אפשרי לסוגיית החיים יחד עם גורמים אולטרא-שמרנים.

ישראל היא הדוגמה הטובה ביותר על מנת לתת זווית שונה לוויכוח; על מנת להראות כיצד גם ניסיון של המדינה לכפות ערכים (במקרה של המסורתיות המזרחית שדיכויה, במיוחד בתקופת ראשית המדינה, תרם לעליית ש"ס), ולהבדיל גם מתן חופש רב (במקרה של הכהניסטים והיצהריסטים), יכולים לתרום לצמיחת כוחות ריאקציונריים. לכן מדגים המקרה הישראלי מדוע רצויה מדיניות רב-תרבותית ככל שזה נוגע לערכים ומדיניות של כור-היתוך נוקשה ביחס לכללים הבסיסיים המסדירים את היחסים בחברה (להבדיל מהמושג הכללי יותר המקובל של "ערכי ליבה").

קשה להבחין בצורה מוסכמת בין ערכים לערכי ליבה, אבל קל להצביע על קו תיחום ברור יחסית בין ערכים באשר הם ל"כללים מסדירים" – דהיינו עקרונות יסוד המסדירים את היחסים בין קבוצות השונות ערכית אחת מהשנייה, ובין קבוצות לבין פרטים. בניגוד לערכים, כללים מסדירים "נזהרים" לא להשתייך לקבוצה מסוימת באוכלוסייה משום שמהגדרתם הם נועדו להסדיר יחסים בין כל הקבוצות כולן. הבחירות הדמוקרטיות הן דוגמה מובהקת לכלל מסדיר. האם הבחירות הן שמרניות או ליברליות? דתיות או חילוניות? ערביות או יהודיות? הן לכל הפחות מתיימרות להיות של כולם. ומכאן גם הכוחניות של כללים מסדירים: הם חייבים לכפות את עצמם בכוח על כולם, גם על מי שלא רוצה בהם, על מנת להיות מה שהם. ובישראל של שנות האלפיים, לטוב ולרע, כמעט שאין כללים מסדירים חזקים או כוחניים מספיק על מנת לעשות כן.

ערך משתלט

הציונות, בפרשנותה כתמיכה במדינה השייכת ליהודים בלבד (כשהערבים הם אורחים נסבלים), היא דוגמה למקרה שבו ערך של קבוצה אחת מתיימר להסדיר יחסים בין הקבוצות כולן. כמובן, ה"יחסים" שהעקרון הזה מסדיר הם לא בדיוק יחסים במובן המלא של המילה: יש צד אחד שקיומו הוא מושא לדאגה, וצד שני שמיועד להצטמצם ולהתאיין ככל הניתן. כדי לכפות כלל כזה על הצד שמצופה ממנו להצטמצם, כלומר על הערבים והפוסט/אנטי-ציוניים, דרושה כוחניות רבה במיוחד. העיקרון הוא שככל שהכלל המסדיר פחות הוגן, ופחות מאפשר חיים שונים מהזרם המרכזי, כך תידרש כוחניות רבה יותר לצורך יישומו. מי שרוצה, למשל, לכפות ערכי ליבה ליברלים על חרד"לים (חרדים לאומנים, לרוב מתנחלים), שיחמש היטב את היס"מ בנשק חי; מי שרוצה לאפשר להם לחיות את חייהם הערכיים ורק לדאוג שלא יסיתו מקרבם נגד ציבורים אחרים, שיסתפק בגז מדמיע; ומי שרוצה לא לצאת נגד החר"דלים האמוניים בכלל שיתכונן לכך שהיס"מ יהיה שלהם.

לאור התמונה העגומה הזו נדמה שאמות מידה מוחלטות בטלות, ובמקומן מדדים יחסיים רלוונטיים יותר. מהפרספקטיבה הזו כללים מסדירים "נכונים", הם אלו שממזערים את הכוחניות והאלימות הדרושה לצורך החלתם מחד, ומאידך מאפשרים לכמה שיותר קבוצות לחיות על פי ערכיהם במידה הרבה ביותר תוך כדי המזעור האופטימלי של הפגיעה בקבוצות אחרות. לצורך המחשה: הפגיעה בחרד"לים תחת שלטון פלורליסטי (בין אם דתי או חילוני) קטנה בהרבה מהפגיעה בליברלים וחילונים תחת שלטון דתי נוקשה הנאמן לאמת מוחלטת.

מאידך, גם האופציה א-לה מרקל ושות', המציעה לאומיות ליברלית כאתוס כולל ומחייב היא פוגענית. במסגרת זו מדיניות של כור היתוך ליברלי-לאומי מבקשת לכוון את כל האזרחים למודל של גרמניות או ישראליות הכוללת לצד גאווה בדגל גם תמיכה באינדיווידואליזם, חופש ביטוי, חופש מיני וכלב במקום ילד שלישי. אופציה כזו חורגת מהסדרת היחסים בין קבוצות ונוגעת לערכים במובן רחב יותר – היא בעצם מנסה, באמצעות חינוך ערכי, לנתב את כל הקבוצות להיות דומות יותר לקבוצת הרוב הליברלי. אבל ערכי החרדים והחרד"לים אינם ליברליים, ואין צורך שיהיו כאלו על מנת להסדיר באופן הוגן יחסים בינם לבין קבוצות אחרות.

לצרכי מזעור הכוחניות ומקסום החירות קבעו פילוסופיות פוליטיות שונות, באמצעות המשגות שונות, כי כללים מסדירים מכפיפים ונוקשים חייבים להתקיים, תוך שהם מצמצמים עצמם למינימום האפשרי של מטרת הסדרת היחסים בין קבוצות. כך, עליהם להיות מעין חוקים מתמטיים מופשטים או עקרונות כלליים, כמו אלו שהציע רולס ליחסי הוגנות, להבדיל מערכים בעלי גוון וטעם תרבותיים המזוהים עם קבוצה מסויימת. אבל ספק אם כללים מופשטים ומורכבים כאלו יכולים להתקבל על-ידי אנשים מרקעים שונים, עם השכלה שונה, אינטרסים שונים, תפישת כוח שונה, יכולת הפשטה לא תמיד גבוהה וגרוע מכל: בעיית אמון באחר.

כלל מכונן

ישנה גם אופציה מעשית: בסוציולוגיה העכשווית של התרבות הוטבע מושג של כלל מכונן (constitutive rule). הכוונה לכלל שאיננו עקרון מופשט, אלא דרך יומיומית וריטואלית לארגן יחסים. דוגמה לכלל כזה הוא הבחירות לכנסת שאותן הזכרנו בהתחלה ככלל מסדיר. הבחירות עצמן נתפשות ומובנות על-ידי רוב האנשים כדרך גשמית וארצית לארגון של יחסים בין מפלגות, וכפרקטיקה של תעמולה, הצבעה, ואז ייסוד כנסת וממשלה חדשה. הפרקטיקה של "בחירות" מארגנת ומכוננת מתחתיה עשרות פרקטיקות קטנות יותר (דרכי התעמולה, עיצוב פתקי ההצבעה, בחירת המשקיפים ופרוצדורת ההצבעה בקלפי, נוהלי המשקיפים, ספירת הקולות, כללי המשא ומתן הקואליציוני וכו'), שמעגנות עקרונות מופשטים בדפוסי התנהגות. כך עקרון מופשט כמו "אדם אחד, קול אחד", מוטמע בסכמה של נוהלי ההצבעה. ברגע זה מקבל העקרון המסדיר המופשט כוח חברתי; הוא יורד מאולימפוס ההפשטה לרמה הפרקטית ולכן הוא מוחשי, ברור לכל הדיוט, וגם נטמע, אגב כך, בתפישות העמוקות ביותר שלנו ולכן יכול להפוך לאתוס רחב שיתקבל על רוב האנשים.

כללים מכוננים מסוג זה יכולים וצריכים לחול גם על נושאים שאינם בחירות. למשל פסטיבל בין-דתי גדול, שמסדיר יחסי גומלין של סובלנות וכבוד הדדיים בין קבוצות דתיות וחילוניות שונות, מבלי שאף אחת מהן חורגת מהמכלול הרחב של ערכיה. ויכול להיות זה דווקא המרחב הציבורי, וכללים שונים של התחשבות ואפילו נימוסים בסיסיים, שמוטמעים בו והופכים לכללים מסדירים של סובלנות בפועל. כללים אלו עוקפים ציוויים תיאולוגיים ואידיאולוגיים מופשטים ומכוננים פרקטיקה סובלנית כנגדם. כך השכן החוזר בתשובה האדוק (והחר"דלי) שלי יכול היה לברך אותי לבוקר טוב גם כשיצאתי מביתי בשבת כשמכשיר סלולרי צמוד לאוזני. הלהט המשיחי שלו והצורך לחזק אחרים בשמירת מצוות, הושהו מן הסתם לאור ההרגל הפרקטי לא לטחון בראש לאדם חצי-זר שמקיים את אורחות חייו (בוודאי לא בשעת בוקר וכשהוא באמצע שיחה). תגידו שזה נימוס פשוט, אבל כשדפוס פרקטי כזה מוטמע באופן רחב במרחב הציבורי הוא הופך למשהו גדול יותר ומסדיר יותר. כשאנשים נאבקים בשם הכללים האלו, הם לא נאבקים בשביל הקבוצה שלהם בלבד, הם נאבקים בשביל האפשרות ליחסים בונים בין אדם לאדם. ובפשטות: הם נאבקים להפחית את הסבל והאלימות.

בישראל, בה הקבוצות השונות באוכלוסייה לא מסכימות אפילו על ערכי ליבה (וזה נכון גם אם נבחן יהודים דתיים בלבד), כפייה של ערכים אחידים תהיה בהכרח מלווה בכוחנות קשה. מאידך, יחסיות תרבותית מוחלטת תביא בעיקר למלחמות כוחניות בין הקבוצות השונות על הגמוניה. רק כללים מסדירים יסודיים מאוד, המעוגנים בפרקטיקות וריטואלים (כללים מכוננים), יכולים לאפשר חברה פלורליסטית בפועל. כדי שחזון כזה יעבוד, ערכים חייבים להיות עניין ליחסיות תרבותית ואילו כללים (המסדירים יחסים בין קבוצות וגם יחסים בין קבוצות לבין פרטים) עניין לכפייה נוקשה המעוגנת בריטואלים.

לסיום, אחת מהדוגמאות הקלאסיות בסוציולוגיה לכלל מכונן (שזיהתה אליזבט ארמסטרונג ופיתחה אן סווידלר), הוא מצעד הגאווה. מעצם מבנהו כמצעד המורכב מקבוצות קבוצות (ומשאיות, משאיות) בתוך הקהילה הגאה מעגן מצעד הגאווה פלורליזם ושונות כאתוס מחייב על מנת שהמצעד יהיה מוצלח וצבעוני. וכך הפך הפלורליזם מעקרון מופשט לפרקטיקה שגורה ולכלל מסדיר יסודי בין תתי-הקבוצות של הקהילה הגאה. נדמה שיהיה זה חזון אוטופי נהדר לייצר חג לאומי שעניינו שורה של "מצעדים ישראלים", בהם יש משאית חרדית, משאית ערבית-דתית, משאית חילונית-ערבית וכן הלאה. חבל שבימינו זה נשמע כמו התחלה לבדיחה על טרנספר.

פורסם במקביל בבלוג של יריב מוהר