בג"ץ והיוצא מן הכלל

שוב ושוב מאמץ בג"ץ בהחלטותיו האופרטיביות עמדה שמרנית, שאינה מתיישבת באופן ישיר עם הבסיס הערכי השוויוני והליברלי של פסיקותיו. בית המשפט כנראה אינו המקום הראוי לפתרון סכסוכים פוליטיים
דניאל רוזנברג

בתאריך ה-6.2.2011 דחה בג"ץ את עתירתן של משפחות ממזרח ירושלים בשיתוף האגודה לזכויות האזרח, אשר ביקשו להשוות את תנאיהם של תלמידים במערכת החינוך במזרח העיר לאלה במערבה. כיום, תלמידים אלה אינם זוכים לחינוך חינם בתקצוב ממלכתי, בניגוד לנאמר בחוק, ונאלצים להירשם לבתי ספר פרטיים, באשר ידם משגת. בפסק הדין (בג"ץ  5373/08) הכיר בג"ץ בחלק גדול מטיעוני העותרים, וחזר והדגיש כי זכותם לחינוך שוויוני של תושבי מזרח העיר נפגעת בשל האפליה התקציבית המתמשכת. בית המשפט אף הגדיר את הזכות לחינוך כאחת מזכויות האדם הבסיסיות, ומתח ביקורת על האחראים למחדל זה, ביניהם עיריית ירושלים ומשרד החינוך.

ילדים במזרח ירושלים. חינוך כזכות אדם בסיסית: צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

עם זאת, באשר להוראות האופרציונליות האמורות בפסק הדין, כאן היה בג"ץ מתון הרבה יותר. השופטים פסקו כי לעירייה יינתנו חמש שנים לפתח את התשתיות הנחוצות על מנת לקלוט את ילדי מזרח ירושלים בבתי ספר ממלכתיים. בפסק הדין לא נאמר מה על התלמידים ומשפחותיהם לעשות בפרק הזמן הזה. יתר על כן, יש יסוד סביר להניח כי הוראותיו של בג"ץ לא יאכפו, לפחות לא באופן מלא; פסק הדין עצמו כבר מתווה את דרך היציאה של הרשויות ממילוי אחר ההוראות, כאשר הוא מזכיר את "ההשלכות התקציביות הבלתי מבוטלות" של הביצוע, ואת "הקשיים הכלכליים והלוגיסטיים" המאפיינים את התנאים במזרח ירושלים.

זו אינה הפעם הראשונה בה בג"ץ מעדיף שלא לגזור החלטות אופרטיביות המתיישבות באופן ישיר עם הבסיס הערכי לפסיקותיו. פסיקות רבות מהשנים האחרונות מבטאות ערכים ליברלים ושוויוניים שאין לטעות בהם, בהן מפארים השופטים את חשיבותן של נורמות שוויוניות בחברה דמוקרטית הנשלטת על-ידי חוקים. ואילו אז, בנקודה שבה מתבקש בית המשפט להכריע בשאלה הקונקרטית העומדת על הפרק, מאמץ הוא עמדה שמרנית, פשרנית במקרה הטוב וממסדית במקרה הגרוע יותר. בית המשפט עושה זאת לרוב לא תוך דחיה של אותן נורמות ליברליות וביטולן, אלא תוך השהיה שלהן או הקרבתן הרגעית לטובת שיקולים אחרים – לוגיסטיים, בטחוניים, כלכליים וכיוצא בזאת. כך היה למשל בפסיקה בנוגע לפרויקט המגורים בעג'מי, אשר זכה לביקורת רבה בפסק הדין בתור פרויקט בלתי שוויוני ובלתי הוגן. עם זאת, באשר להשפעה על הצדדים הנוגעים בדבר, השאיר בית המשפט את תוצאת המכרז על כנה, וזאת מנימוקים טכניים בלבד.

דוגמא אחרת, מפורסמת יותר, נוגעת לפסק הדין בנושא חוק האזרחות. פסק דין זה (בג"ץ 7052/03) מדגים באופן מושלם את הלוגיקה החדשה שמאמץ בג"ץ בבואו לדון בנושאים שנויים במחלוקת בעלי חשיבות פוליטית וציבורית גבוהה. חוק האזרחות והכניסה לישראל, אשר כידוע מונע התאזרחות של תושבי השטחים ואף מונע מהם לקבל רשיון לישיבה בתוך ישראל, מותקף שם על בסיס הפגיעה שהוא מסב לזכויות האדם, לעקרון השוויון ולחוקי מדינת ישראל. החוק למעשה מוכרז שם כבלתי לגיטימי מבחינות רבות. עם זאת, כאשר דובר בביטול החוק או בקביעת סייגים לו, מודיע בית המשפט כי מאחר ומדובר בצעד זמני בלבד, ומאחר ומדובר בשיקולים בטחוניים מובהקים, ניתן להשאיר את החוק על כנו בצורתו הנוכחית (ראוי לציין כי מאז הוארך החוק שמונה פעמים על-ידי הממשלה).

גרפיטי, 2008. שמאלנים או לא, פוליטיים מדי. צילום: cc by- ygurvitz

הסיבה להתנהגות זו של בית המשפט ברורה: כאשר מעמדו של בג"ץ מועצם עד כדי הפיכתו לגורם פוליטי מן המעלה הראשונה, דבר זה מכפיף אותו לכללי המשחק הפוליטיים. באותו משחק פוליטי, כפי שידוע לנו, שולטת לא הנורמה, אלא המקרה היחידני והקונקרטי, המתאפיין בהגיון של החלטה מקומית ורגעית, המתקבלת לפי שיקולים מקריים, ולאו דווקא מתוך התבוננות בחוק ובנורמה המונחים מראש. כאשר הגיון זה מוחל על הפסיקה המשפטית, דבר זה מעמיד בסיכון לא רק את היכולת לנהל פוליטיקה מתקדמת בצורה ראויה, אלא אף את שלטון החוק עצמו. על האסטרטגיה של הפניה לבג"ץ להבחן מחדש על בסיס טענות אלה ואחרות.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דרור בל"ד

    מאמר חשוב בהיותו לא רק כלי להעברת אינפורמציה אלא גם כקריאה להסקת מסקנות מאותה אינפורמציה. נכתב כי בגצ מתח ביקורת על האחראים למחדל זה, ביניהם עיריית ירושלים ומשרד החינוך. הוסף כי השופטים פסקו כי לעירייה יינתנו חמש שנים לפתח את התשתיות הנחוצות על מנת לקלוט את ילדי מזרח ירושלים בבתי ספר ממלכתיים. במקום לחפש ולמצוא את האשמים בהפרת זכות יסוד (הרי לאנשים האחראים יש שמות: שם פרטי, שם משפחה וכו') נותנים למוסדות ערטילאים חמש שנים נוספות כדי לתקן את העוול.

    הגיע הזמן להתייחס אל שופטי בגצ כאשמים לא פחות ממיודעינו עם הדם על הידיים הידועים בעולם כולו כפושעי מלחמה. הנה נסיון ראשון:
    "הוועדה לחקירת מערכת המשפט הישראלית הוקמה במארס על ידי המועצה לזכויות אדם של האו"ם בז'נווה, כחלק מהמשך הטיפול בדו"ח גולדסטון על מבצע עופרת יצוקה. בישראל זכתה כבר הוועדה לכינוי: ועדת גולדסטון 2. הוועדה מונתה לחקור את מידת העצמאות, היעילות והרצינות של רשויות החקירה בישראל והתאמתן לסטנדרטים בינלאומיים.
    […]
    בירושלים עוקבים בדאגה רבה אחרי הוועדה, שצפויה להתחיל את עבודתה בשבועות הקרובים ולהגיש דו"ח מסכם באוקטובר. החשש הכבד מהוועדה נובע מכך שתהיה זו הפעם הראשונה שמוסדות האו"ם חוקרים את פעילות מערכת החקירה הצבאית והאזרחית בישראל וכן את מערכת המשפט, כולל בג"ץ.

    בירושלים מודאגים כי דו"ח חריף של הוועדה יטיל כתם על מערכת המשפט הישראלית, כולל על בית המשפט העליון הנחשב בעולם למוסד מכובד, עצמאי ומקצועי. התוצאה של דו"ח כזה תהיה אי-הכרה של מדינות שונות בעולם בפסיקות בתי המשפט בישראל, והרחבה משמעותית של מספר המדינות שבתי המשפט שלהן יפעלו להגשת כתבי אישום נגד קצינים".
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1179411.html

  2. דרור ק

    משום-מה יש ציפייה בארץ שבג"ץ יפתור את כל הבעיות. זה לא יקרה מאותה סיבה שבעטיה תל-אביב או עזה אינן מתפתחות מערבה – זה פשוט בלתי-אפשרי. בסופו של דבר בג"ץ נותן הוראות לרשות המבצעת (ממשלה, עירייה). יש הבנה חברתית/משפטית/פוליטית שהרשות המבצעת תקיים את פסיקת בג"ץ גם אם היא לא תמצא חן בעיניה. ומה אם לא תקיים? איזה סנקציה אפשר להטיל במצב כזה? בג"ץ מודע למצב הזה, ובמצבים שבהם השופטים יודעים שהרשות המבצעת לא תקיים את פסיקתם הם נמנעים מפסיקה חריפה כדי לא לבזות את עצמם ואת מערכת המשפט. יש בזה היגיון. השופטים הביעו את דעתם לגבי חוסר התקינות וחוסר ההוגנות שבהתנהלות עיריית ירושלים. עכשיו צריכים תושבי מזרח ירושלים להפעיל לחץ במישור הציבורי כדי שדעתם ודעת בג"ץ לא רק תישמע אלא גם תבוצע.

  3. ר'

    אין שום טעם ברטוריקה של זכויות אדם ו"כבוד האדם" כאשר השורה התחתונה היא התעלמות מבן האדם ומזכויותיו האלמנטריות והאוניברסליות. לו לפחות לא הרבו לדבר גבוהה גבוהה על שוויון ועל כבוד וכך להטעות את הציבור ולגרום לעוד ועוד עותרים עלובים ליפול במקסם המליצות הנבובות המיוצר ב"בית המשפט לצדק". השיטה הזו של דיבורים נאים המצוטטים בפי כל שאין בהם מעשים החלה לפני 60 שנה והיא כמעיין המתגבר. ראוי שמישהם יערכו מחקרים מעמיקים ויחשפו את האמת. גרוסמן תיאר כחלולה את הרשות המבצעת, אבל הרשות היותר חלולה היא שופטי בית המשפט ל"צדק", השולחים את ילדיהם או את נכדיהם לבתי הספר הטובים ביותר ואילו לילדים הערבים בירושלים המזרחית הם מייעדים עתיד עלוב של בורות ועוני וליקוט מציאות בהררי האשפה (ראיתם הכתבה בערוץ 1?)והכל בחסותו של עקרון השוויון בפני החוק שברק ומי לא כה הרבו לפארו ולשבחו. ביניש, הגם את?!

  4. עדי בן יעקב

    אין מה לעשות. בגץ של ברק וביניש הפך לחותמת גומי שלטונית.באמת אין עתרה פשוטה מזאת. תושבי המדינה שנמנע מהם שירות שהם זכאים לו בצורה הכי ברורה וודאית.ועדיין אינם מקבלים את הסעד הכי מתבקש ופשוט.
    יקחו חמישים שנים אם בכלל להחזיר למוסד הזה את מעמדו.

  5. נפתלי אור-נר

    בפעולתו באוירה ציבורית שאינה תומכת, לא מגלים שופטי הבג"צ אומץ להיכנס לעימות חזיתי עם הרשות המבצעת. התוצאה היא הרבה מלל המכיר בעליונות עקרונות שלטון החוק, ורמה ירודה ביותר של צעדים אופרטיביים להגשמתו. כך יכולים נציגי הרשות המבצעת להופיע בפני ערכאת הבג"צ בתחושת ביטחון כי כל רע לא יבולע להם חרף מעשיהם הנלוזים.
    איני חושב שמצבם של שופטים אלו קל, אך אלו בדיוק המבחנים בהם עליהם לעמוד. לצערי, אין הם עומדים בהם ומעדיפים את ה"שקט התעשייתי" על פני מאבק של ממש על דמותה של החברה בישראל

  6. The Differences between South African and Israeli APARTHEID

    תודה לדניאל רוזנברג. אוסיף קצת פרטים על המשותף והמפריד בין חוקי האפרטהייד לחוקים שחוקקה הכנסת. למבקרי הבג"צ אומר: הבג"צ שופט ע"פ החוקים הגזעניים שחוקקה הכנסת וצווי רשויות הכיבוש.

    ‎* ב- 1948 השתלטה המפלגה הלאומנית Nasional Partei על דרום אפריקה. באותה שנה הוקמה מדינת ישראל שגירשה מיד את רוב האוכלוסיה הפלסטינית, הלאימה את רכושה, ומנעה את חזרת הפליטים.
    ‎* ב-1949, המשטר "הלבן" אסר נישואים "מעורבים". למרות שבשלוש השנים לפני חקיקתו נישאו רק 75 זוגות "מעורבים" שם. –כאן ממלאת הרבנות–‬ יציר כפיה של "הציונות העובדת" ‫-‬ את תפקיד הרשות המפרידה וה"מטהרת". ובשנים האחרונות אסרה ישראל, כפי שמציין דניאל רוזנברג, על נישואי פלסטינים גם אם הם בני אותה דת אך בעלי אזרחויות שונות.
    ‎* ב- 1951 נחקק חוק אזורי המגורים הנפרדים ה- Group Areas Act No 41 שאסר על בני הגזעים שהוגדרו נחותים לגור באיזור "לבן". בישראל אין חוק כזה, יש רק "פרקטיקה" – נוהג – שבו הכיר לאחרונה הבג"צ כ"זכות" של אגודות שיתופיות, כפרים ומושבים "יהודיים" [שברובם הגדול הוקמו על קרקע ערבית] למנוע מערבים להתגורר במקום שיועד "ליהודים בלבד". היות ובארץ של "כור ההיתוך" [ליהודים בלבד] לא ניתן להבדיל בין בני אדם על-פי הגדרת גזע, הוחלט לבסס כאן את האפליה על הגדרה פסבדו-דתית.
    * ‎ב-‬1953 חוקקו הלאומנים הדרום אפריקאים, שטענו שמקור האפרטהייד ב… תנ"ך,‬ את ה‫-Bantu Education Act #47. היות ובדרום אפריקה לא קיים משהו מקביל ל"קיברי האבות והאמהות" מתחת למסגד האיברהימי [=מערת המכפלה], משרד החינוך ה"לבן" דאג שהנוער יטייל למונומנט בסגנון הפשיסטי Votrekker Hoogte שמייצג את "המורשת הבורית" ליד פרטוריה. גם פער התקציבים היה, עד סוף שלטון האפרטהייד בין החינוך ללבנים ולשחורים ביחס של 1:6 — בדיוק כמו הפער בין החינוך ליהודים וזה ה"מוענק" לערבים. בארץ אמנם לא נהוג להצהיר הצהרות מהסוג שהצהיר האידיאולוג של האפרטהייד Dr Hendrik Verwoerd , שאמר שמטרת החוק היא למנוע מהשחורים לקבל חינוך שיעודדם לשאוף לעמדות שאין ביכולתם להשיג.… ועליהם להסתפק בג'ובים נחותים במכרות, בנקיון, כשוליות של "לבנים" ובבנטוסטנים. וכאן? ‬