ההיסטוריון כאינטלקטואל

על תפקיד ההיסטוריון בחובשו את כובע האינטלקטואל המפרש את ההווה ועל מידת ההבנה ההיסטורית בתרועות השבח למצביאי ישראל
טל חבר־חיבובסקי

עורך "מכאן ואילך: מאסף לעברית עולמית", כתב־עת עברי אשר יוצא לאור בברלין ובפריז

האם קריאות המחאה בפני התגברות הפשיזם מוגזמות? ד"ר אלכסנדר יעקובסון טוען שכן. יעקובסון, היסטוריון של העת העתיקה באוניברסיטה העברית, חוזר ומרגיע את קוראי "הארץ" כי "האנטי פשיזם הישראלי הוא מזויף", כי "זעקות השבר על נצחון הפשיזם מגוחכות, כי הדיבורים עליו "מופרכים ומתפנקים" וכי איומיו האחרונים של ליברמן על חופש הביטוי והדמוקרטיה "בלאו הכי סופם הוא רק כישלון וביזיון".

עד לאן באמת יגיע השיח הפשיסטי בישראל ועד כמה הוא יתורגם למעשים הן שאלות שעדין אולי אין להפנות להיסטוריון. גם יעקובסון יסכים בוודאי שלהתרחשויות ההיסטוריות תהיינה בסופו של דבר זכות וטו על כל ההערכות, ושתפקידו של ההיסטוריון הוא להכיר את העבר ולא להתנבא על העתיד. ואכן, כשיעקובסון מגייס את ידענותו ההיסטורית המפליגה ואת כוח הניתוח הנדיר שלו כדי לכתוב לציבור קוראי "הארץ" על ענייני דיומא, הוא מניח לרגע את העט של ההיסטוריון ומניף עט לא פחות חשוב, עטו של האינטלקטואל המעורב בשיח הפוליטי בארצו.

נפוליאון בונפרטה. מצביא מנצח. עיבוד: cc by-maciek_draba

יעקובסון, המלמד את תלמידיו בחוג להיסטוריה על היסטוריונים עתיקים אשר החמיאו לשליטיהם הרודניים, קרא בוודאי את מאמרו של עמיתו לחוג, פרופ' גבי הרמן, אשר דן בתכונותיו הרצויות של הרמטכ"ל בהתבססו על "המצביאים הגדולים בהיסטוריה". המצביאים המוסריים יותר, טוען הרמן, כשלו על פי רוב, ואילו "המצביאים המנצחים" כמו אלכסנדר, קיסר או נפוליון סחבו מאחוריהם "קופות שרצים" של חטאים מוסריים. ההיסטוריה הרי מלמדת שעל המצביא המנצח להיות "התחבולן והרמאי הגדול יותר" ושעליו לפעול בצורה "חסרת המעצורים וההרסנית יותר" – תכונות אלה עומדות כמובן בסתירה למוסר.

דברים דומים כתב מקיאוולי לפני חמש מאות שנה. אך הרמן – בניגוד למקיאוולי שכתב את "הנסיך" כספר הדרכה לרודן – מבקש כביכול לייצג את עניין הציבור. מסקנתו של הרמן היא ש"המוסר האישי של מנהיג צבאי חשוב במדינה מתוקנת, אך הניצחון בקרב חשוב יותר". דידרו, שהחשיב את "הנסיך" לסאטירה מוסווית, כתב שמקיאוולי כאילו ביקש לומר לאחיו האזרחים: "קראו יצירה זאת היטב. אם אי פעם תסכימו לקבל אדון, הוא יהיה כפי שאני מתארו: חית פרא שלמרותה תהיו נתונים". האם עלינו לפרש גם את מאמרו של הרמן כסאטירה מוסווית? כאזהרה מפני נסיכים שאפתניים וחסרי מעצורים? איני סבור כך.

הנסיך למקיאוולי. סאטירה מוסווית? צילום: cc by-a.drian

מוטב לשאול עתה מהו תפקידו של ההיסטוריון בשיח הציבורי, כמומחה, אבל גם כאינטלקטואל. יעקובסון פוטר את התרעותיהם של הנאבקים בפשיזם כדאגות שווא בלתי מבוססות, ואילו הרמן מעודד את הציבור בגלוי להעדיף עוצמה צבאית על פני מוסריות המצביא. אך מדוע הרמן אינו עושה שימוש במעמדו כהיסטוריון של העת העתיקה כדי להזהיר את הציבור מפני מצביאים עתירי ניצחונות ונטולי מוסר אשר נוטים לרמוס את החופש ולהותיר מאחוריהם שדות קטל ונהרות של דם? ומדוע לא מנצל יעקובסון את הבמה שניתנה לו כדי להזכיר לקוראי "הארץ" שאף מדינה אינה מחוסנת מפני הפשיזם, אפילו לא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"?

הכותב תרגם לאחרונה את ספרו של אדוארד סעיד "ייצוגים של האינטלקטואל"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. דניאל פידלמן

      אז הייתה כאן רטוריקה נחמדה "עד לאן באמת יגיע השיח הפשיסטי בישראל ועד כמה הוא יתורגם למעשים הן שאלות שעדין אולי אין להפנות להיסטוריון" עמה באמת שום אפשרות להתווכח.

      ואז היו שתי שאלות. רטוריות, כמובן, מסוגת 'ודי לחכימא', אבל ארשה לעצמי לענות בכל זאת.

      >> מדוע הרמן אינו עושה שימוש במעמדו כהיסטוריון של העת העתיקה כדי להזהיר את הציבור מפני מצביאים עתירי ניצחונות ונטולי מוסר אשר נוטים לרמוס את החופש ולהותיר מאחוריהם שדות קטל ונהרות של דם?
      את מאמרו של הרמן לא קראתי, כך שאיני יודע עד כמה הדוגמאות שהבאת מסכמות את אלה שלו, אבל כדי לבחון את תוקף עניינו מנקודת המבט של עניין הציבור, יש לבודד את ההתייחסות לאותם גנרלים שלא היו ראשי מדינה, הפגינו נאמנות למשטר הרלוונטי, ונשאו על גבם קופת שרצים אישית. אפשר לקחת כדוגמא את מצביאי ארה"ב/בריטניה בשלוש מאות שנה האחרונות – תקופה בה התקיימה הפרדה סבירה בין הצבאי לאזרחי – ולבדוק אותה שם, על מנת להפריך או להוכיח אותה.
      בכל אופן, הטענה כי מצביאים מנוולים יעילים יותר למדינתם ראויה להתבוננות מקצועית היסטורית, ולא לרדוקציה "אינטלקטואלית" שטחית – "אבל אם הם יהיה ראשי מדינה – הם יטביעו את כולם בדם!"

      >> ומדוע לא מנצל יעקובסון את הבמה שניתנה לו כדי להזכיר לקוראי "הארץ" שאף מדינה אינה מחוסנת מפני הפשיזם, אפילו לא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"?

      זו כבר שאלה שלא יכלה להישאל אלא מתוך אטימות דוגמטית. בעוד הראשונה לפחות העמידה פנים שהיא מתייחסת לטענה ההיסטורית, השנייה פשוט מלינה על כך שהאינטלקטואל המיועד אינו ממלא את תפקידו נכונה ופועה עם כל העדר.
      כדי להזכיר שאף מדינה אינה חסינה לפשיזים, צריך להוכיח את זה. וזה כמובן שגוי – פשיזים מצריך מעמד עירוני רחב ונזקק, אמצעי תקשורת המונים זולים וריכוזיים, תחושת שוויון בסיסית בין האזרחים, וכשל של המערכות החברתיות המסורתיות. וגם אם כל הנתונים האלה מתקיימים בישראל, לשאול מדוע פרופ' יעקובסון מעז לנצל את הבמה שניתנה לו כדי להביע את דעתו דווקא נראה לי כמטופש למדי. יתכן והוא לא חושב שהתנאים האלה מתקיימים, או שהוא מעריך תנאים אחרים, או שהוא פשוט חושב שהסכנה בעליית הפשיזים פחותה יחסית לזו של רידוד השיח האינטלקטואלי להטחת ססמאות ריקות מתוכן.

      וכן, כפי שרמז אורוול עוד ב46, קריאות המערבות את המילה פשיזים, נוטות להיות ריקות מתוכן.

    2. י.א

      מאמרו של הרמן מתייחס לצורך ב"מצביא" – כאילו המוסר ניצב הכשרון של איזה טלנט טקטו-אסטרטגי שיוביל הצבא בקרבותיו. אבל האמת היא, שחסרי המוסר המנהלים את צה"לנו אינם מצביאים, אלא מנהלים של ארגון דיכוי, וה"קרבות" שהם מנהלים הם הפצצות עונשין בהיקף בינוני ("בינוני" = יותר מאשר ב"מבצע" הקודם, פחות מאשר ב"מבצע" הבא.)

      יעקובסון סתם חי בסרט. זה הכל.
      ויש דם משהו סטטי בתפיסה שלו – אין תהליכים או שינויים, והכל בסה"כ די בטל (קצת א-היסטורי, נעבעך). הרי ראינו כדבר הזה באיזה חור במאה הרביעית, ועד המאה השנייה הם יצאו מזה בלי עין הרע כמעט בלי נזק. מ.ש.ל עושר השמור לרעת בעליו.
      לא צריך לקחת ברצינות.

    3. י.א

      מאמרו של הרמן מתייחס לצורך ב"מצביא" – כאילו מול המוסר ניצב הכשרון של איזה טלנט טקטו-אסטרטגי שיוביל הצבא בקרבותיו. אבל האמת היא, שחסרי המוסר המנהלים את צה"לנו אינם מצביאים, והם לא מנהלים קרבות. מדובר במנהלים של ארגון דיכוי, וה"קרבות" שהם מנהלים הם הפצצות עונשין בהיקף בינוני ("בינוני" = יותר מאשר ב"מבצע" הקודם, פחות מאשר ב"מבצע" הבא.). בקבלה וחזרה על המנטרה כאילו מדובר ב"מצביאים", הרמן הופך שותף ליחסי הציבור של הצבא.
      יעקובסון לעומתו סתם חי בסרט. זה הכל.
      ויש גם משהו סטטי להפליא בתפיסה שלו – אין תהליכים או שינויים, והכל בסה"כ די בטל (קצת א-היסטורי, נעבעך). משהו בסגנון "הרי ראינו כדבר הזה באיזה חור במאה הרביעית, ועד המאה השנייה הם יצאו מזה בלי עין הרע כמעט בלי נזק." מ.ש.ל.
      סה"כ – עושר השמור לרעת בעליו. לא צריך לקחת ברצינות.

    4. שמוליקיפוד

      למה שלא תשקיע דקה-שתיים ותקרא את המאמר של הרמן?

    5. צבי בן-דור

      בהארץ. אני מסכים עם כל מילה במאמר הזה. במיוחד בכל הנוגע לשימוש בתואר ״היסטוריון״ כאשר מרבית הקריירה מסתובבת סביב הגנת צדקת מדינת היהודים המודרנית במרחב שבין עיתון הארץ לגדי טאוב. יעקבסון הוא היסטוריון מוזר. כנראה החליט להחליף היסטוריון טוב ממנו לאין שיעור, ון קרפלד, בהנפקת אמירות מוזרות. כאשר נבחר אובמה כתב יעקבסון מאמר מחליא, בהתחשב במטרה-השפכת מיים צוננים על השמחה עם הבחרו נשיא שחור (ולא משנה מה חושבים על אובמה היום- שניה גם מאמר מביך מבחינת הבורות האיומה שגילה בכל הקשור לעבדות בהיסטוריה העולמית. לצערי הרב לא מצאתי אותו בגוגל.

    6. דניאל פידלמן

      פספסתי את הקישור אליו בפעם שעברה, איכשהו.

      קראתי. הדוגמא לרשעותו של פטון די מגוחכת, וגורמת לטיעון להראות לוקה. מצד שני, שרון ודיין אכן היו חולירות, מאמרים ב"הארץ" נוטים להיות פופוליסטיים, והטענה נשארת טענה מעניינת שיש לבדוק בתנאים דומים לאלה שהצעתי. דבריו של טל, בכל אופן, נשארים לא רלוונטיים.

    7. דרור בל"ד

      משפט אחד במאמר זה מעיב על המאמר כולו: "עד לאן באמת יגיע השיח הפשיסטי בישראל ועד כמה הוא יתורגם למעשים הן שאלות שעדיין אולי אין להפנות להיסטוריון…תפקידו של ההיסטוריון הוא להכיר את העבר ולא להתנבא על העתיד".

      לעניות דעתי, זאב שטרנהל לא יסכים עם קביעה זו. גם בספריו וגם במאמריו הרבים ב'הארץ' לאורך השנים, מתריע שטרנהל על הפשיזם העומד בשער, ומביא אסמכתאות לטענותיו מההיסטוריה. לי זכור מאמר שלו מ2001 המתריע על ייאוש הבוחרים מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים (עקב אחוז ההצבעה הנמוך בבחירות 2001) ועל תוצאה סבירה מייאוש זה: הרצון למנהיג חזק וכתוצאה מכך התגברות הפשיזם. בשנה האחרונה מצא לנכון עורך עמ' המאמרים של 'הארץ', אלוף בן, לפרסם עשרות מאמרים של כותבים, רובם בינוניים, אשר נחרדו לגלות כי אכן כך קורה.

      יעקבסון הוא יצור כלאיים בין שלמה אבינרי ובין ארי שביט. האחד הסטוריון חצר והשני אינו ראוי אפילו לתואר עיתונאי חצר. הוא ליצן החצר לכל דבר ועניין, ותדירות מאמריו ב'הארץ' אינם מקרה.
      אין בתגובתי זו התייחסות לדבריו של יעקבסון עצמו (עקב היותו ציוני ועקב השקפתי כי דיון עם הציונים הוא מלאכה לבטלה) אלא התייחסות להתייחסותו של הכותב לתפקידו של ההסטוריון כאינטלקטואל.המשפט הבא עלול להתפרש כמעביר ביקורת על עצם החלטתו של יעקבסון להשתמש בהשכלתו: "הוא מניח לרגע את העט של ההיסטוריון ומניף עט לא פחות חשוב, עטו של האינטלקטואל המעורב בשיח הפוליטי בארצו".

      מעשה זה כשלעצמו הוא מבורך. יתר על כן, זוהי חובתו האזרחית לעשות כך. דעתו נידונה במאמר זה לא כדי להתפלמס איתה, גם לא כדוגמה לסאטירה מוצלחת במיוחד על קהות חושם של הציונים ( לצורך זאת הובא כותב מוכשר ומוצלח ממנו – רועי צ'יקי ארד (מומלץ!)), אלא כדי לדון בשאלה "מהו תפקידו של ההיסטוריון בשיח הציבורי, כמומחה, אבל גם כאינטלקטואל". לשאלה זו לא נמצאה תשובה במאמר, ובמקומה מצאנו תמיהה מדוע לא מנצל יעקובסון את הבמה שניתנה לו כדי להזכיר לקוראי "הארץ" את אותו עניין שולי.

      עצם התמיהה היא המסוכנת. תפקידו של ההיסטוריון בשיח הציבורי כמומחה, אבל גם כאינטלקטואל, הוא להצביע על הסכנה שגם היסטוריונים ושאר מומחים איש איש בתחומו, נפלו שבי לקונספציה הציונית. זאת ועוד, לא רק אנשי צבא באים לאולפני הטלוויזיה ומתחזים למומחים בענייני בטחון\ערבים, גם הסלקטיביות בבחירת האינטלקטואלים המלומדים (ד"ר ומעלה) המלהגים בתקשורת מסוכנת לא פחות. דווקא אלוף בן, אשר דעותיו רחוקות מאד מדעותיי, מתעקש על גבולות שיח רחבים יותר והוגנים יותר בבחירת המאמרים.

    8. שמוליקיפוד

      אני פחות רוצה להתייחס לביקורת שלך על טל חבר, שאני מניח שיש לה היסטוריה אישית שלא ממש מעניינת אותי. בוא נתמקד בשאלת הפאשיזם בישראל.

      במתכוון או שלא במתכוון, אתה מאמץ בדיוק את הלוגיקה של הרמן. שניכם בעצם טוענים ששלטון החוק הוא ערך שצריך לאמץ רק במידה והוא יעיל. אם מצביאים מושחטים, מטורפים ופושעים נלחמים טוב יותר – צריך לתת להם את המושכות ולא לשאול שאלות. זה עקרון אוטוריטרי שבהחלט עולה בקנה אחד עם פאשיזם. ההערה שלך על חוסר הרלוונטיות של מצביעים בעת העתיקה לבחינת השאלה בישראל של היום היא הערה טכנית – לא מהותית.

      אתה כותב ש"פשיזים מצריך מעמד עירוני רחב ונזקק, אמצעי תקשורת המונים זולים וריכוזיים, תחושת שוויון בסיסית בין האזרחים, וכשל של המערכות החברתיות המסורתיות"

      האם אתה באמת ובתמים חושב שאמצעי תקשורת ההמונים בישראל היום אינם זולים ("ישראל היום", כמדומני, מחולק בחינם) וריכוזיים? (כמה משפחות שולטות בתקשורת?) האם אתה טוען שבישראל אין תחושת שוויון בסיסית בין האזרחים שחדורים במין פרנויה בסיסית של "כל העולם נגדינו"? האם "המערכות החברתיות המסורתיות" בישראל (בהנחה שאני מנחש נכון למה אתה מתכוון) מתפקדות היום? בנוגע למעמד העירוני הרחב והנזקק, אני חושב שהוא בהחלט קיים ומתרחב היום בישראל, אלא שבניגוד למה שאתה כותב הוא לא מהווה את הבסיס המסורתי של הפשיזם.

      בהחלט, היסטוריונים ואינטלקטואלים צריכים להגיב למה שמתרחש היום בישראל. מי שלא מגיב – או מי שמשחק את החכמולוג ומתחבא מאחורי משחקים אינטלקטואלים משעממים – הוא שותף לפשע.

    9. איריס חפץ

      תודה.
      ולצבי וגם לאחרים:
      הנה המאמר של צבי, א לה ד"ר ליכנטיק בר זוהר, שמבקר את המאמר של יעקבסון על העבדות, כולל הקישור הנעלם.
      http://www.kedma.co.il/index.php?id=2172&t=pages

    10. כרמית ביטון

      כדאי גם לשים לב לכתיבה הפובליציסטית של שלמה אבינרי. אני מכינה פוסט בעניין הזה. מי שניתח ברהיטות רבה את כתבי מרקס מתברר יותר ויותר כלאומן קיצוני (ממליצה לקרוא את "בילאדי, בילאד" שהתפרסם בהארץ (08/09/10) ולאחרונה גם ניתח את המהפכה המצרית במונחי המהפכה הצרפתית (כאילו לא היה קולוניאליזם)באורינטליזם צרוף.

    11. י.א

      מילים: "יגאל אלון" (ברשותך, וסליחה על היומרה)

    12. אלדד לוי

      אין זה אומר שהצבא אינו צריך להיות מוסרי אך אין לצפות שהוא יההי או לא יהיה כזה על פי אמות המידה של הרמטכ"ל בלבד. הרעיון המתוקן של מוסר צבאי נוסעת ממערכת אזרחית מוסרית חזקה שיודעת להגביל את הלוגיקה הצבאית (שמטרתה אכן אחת – הכרעת הקרב). אם גם המדיניאים האזרחיים עסוקים בהכרעות ויריית טילים – אבדנו.